אאוג'ניו ברבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
אאוג'ניו ברבה
Eugenio Barba
אאוג'ניו ברבה, 2015
אאוג'ניו ברבה, 2015
לידה 29 באוקטובר 1936 (בן 87)
ברינדיזי, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
פרסים והוקרה
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ארהוס (1988)
  • פרס קייל אבל (1980)
  • מפקד במסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית
  • פרס סונינג
  • אביר במסדר הכוכב של הסולידריות האיטלקית
  • מדליית זהב להצטיינות בתרבות עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אֵאוּגֶ'נְיוֹ בַּרְבָּהאיטלקית: Eugenio Barba; נולד ב-29 באוקטובר 1936 בברינדיזי) הוא איש תיאטרון ממוצא איטלקי הפועל בדנמרק, מייסד תיאטרון אודין ובית הספר הבינלאומי לאנתרופולוגיה של התיאטרון.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברבה גדל בגליפולי שבנפת לצ'ה בדרום איטליה. אביו נפצע במלחמת העולם השנייה ונפטר לאחר מכן. עם סיום לימודיו באקדמיה צבאית, עזב את התוכניות שלו ללכת בדרכו הצבאית של אביו והיגר לנורווגיה, שם למד באוניברסיטת אוסלו ספרות נורווגית ותולדות הדת. בשנת 1960 עבר לוורשה כדי ללמוד בימוי תיאטרון, ב-1961 הצטרף ליז'י גרוטובסקי עד לשנת 1964.

אחר כך נסע ברבה להודו, שם הכיר את תיאטרון הקתקאלי. אחרי חזרתו לאוסלו הוא החל ללמוד אנתרופולוגיה וסנסקריט. בשנת 1964 הקים את ה-Odin Teatret בהולסטברו, עיר במרכז דנמרק עם אוכלוסייה כמעט קבועה של 30,000 עד 40,000 תושבים. זהו אזור חקלאי, וגם התיאטרון ממוקם בחווה חקלאית לשעבר.

תיאטרון בין-תרבותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אודין הוא אל מהמיתולוגיה הנורדית, ושם התיאטרון על הניסיון להתחבר למסורות עתיקות. ברבה, כמו רוב אנשי התיאטרון החשובים במאה העשרים, הבין את הצורך בהתחדשות אומנות התיאטרון:

אני מדמה את התיאטרון לגוף שמאבד כל הזמן דם. כל פעם שהוא יורד לרחוב ופוגש במציאות, הוא סובל, מבזבז, מאבד דם מפצעים שלא מגלידים. גוף התיאטרון לא יכול לחיות מדמו שלו. מחלת הדם שלו גורמת לו להתלות בדמם של אחרים. הוא זקוק לדם חדש ללא הרף; הוא לא יכול לחיות מתוך עצמו. ישנו תיאטרון חולה-דם, שמכחיש את מצבו: לבן כמו גולם במגדל הבדולח שלו, מוקף סמכויות ופרשנים, שמכריזים על נצחיותו וחוזרים בעזרת אבחנות ותאוריות שוב ושוב על אותן ניסיונות החייאה.

אך יש גם תיאטרון שמודע למחלת הדם שלו, שנוטש את המעגל המגן של 'הגברים המלומדים' וצולל במציאות, זו שמתעלמת ממנו, בזה לו ושנדמה שלא זקוקה לתיאטרון כזה. הוא מדמם בהתנגשות עם המציאות הזו.

[1]

כמו רבים אחרים, הוא ניסה להביא "דם חדש" באמצעות ניסיונות עם השפעות תרבותיות שונות. אך היה לו גם סייג מסוים, ובמכתב (לא אישי, כי הוא פרסם אותו) לשותפו לדרך ריצ'רד שכנר הוא כותב:

…לכותרת "תרבות ללא גבולות", שיכולה להראות אופטימית, גם משמעות מרושעת. אם נעלמת התוויית הגבול, עלולה להיעלם איתה גם הזהות. וחוסר הביטחון לגבי הזהות מובילה לנוקשות, לניסיון מר, להחזיר לעצמו זהות על ידי מאבק נגד אחרים. חוסר סובלנות, שנאת זרים וגזענות עולים על פני השטח. … המימד הבין-תרבותי של העולם בו אנחנו חיים, אינו הישג, הוא מצב מסוכן. … הוא מוליד זעם, כשהזר מתקרב מדי. … ריצ'רד יקירי, אינני זקוק למולדת בדמות לאום או עיר. אינני מאמין בזאת. אך אני באמת זקוק למולדת. וזאת הסיבה, לומר בפשטות, שאני עושה תיאטרון. … בתוך המישמש של תרבויות, שבו מתמסמסים, חורקים או נאטמים הגבולות הישנים, התיאטרון איננו טקס העם. אך הוא יכול להפוך לעם הטקס. … ההיסטוריה, העבר, שאנו מכירים, הוא סיפור האפשרי. הוא מאפשר לנו לצוד מבט חטוף על העולם ועל התיאטרון, כמו שהם היו יכולים להיות. חוסר שביעות הרצון שלנו מההווה ניזון מדו-השיח העמוק הזה עם מה שהיה שונה אז, בעבר. חוסר שביעות הרצון הזה הוא מה שמכונה "חיינו הרוחניים". הפרטנרים האמיתיים שלנו, ריצ'רד, הם המתים, לא הגוויות, אלא הבלתי נראים הנוכחים. הבין-תרבותיות, שמאתגרת אותי יותר מכל, היא האנכית.

(Barba 1998)

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברבה זכה לתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות שונות בעולם, כמו אורהוס, איקוצ'ו, בולוניה, הוואנה, וורשה, הונגקונג, בואנוס איירס ועוד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Jenseits der schwimmenden Inseln. Rowohlt, 1985, Hamburg.
  • Das Volk des Rituals. Aus: Eugenia Barba, Ein Kanu Aus Papier - Abhandlung über Theateranthropologie, in "Flamboyant", Köln, Januar 1998

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אאוג'ניו ברבה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ברבה 1985 עמ' 196