אבחון ציורי משפחה
צִיּוּר מִשְׁפָּחָה בִּפְעִילוּת הוא אחד מציורי המשפחה האפשריים במבחני השלכה המיועד בעיקר לתפיסת מערכת היחסים של המצייר עם בני משפחתו. זהו אחד המבחנים הנפוצים לשימוש בקרב מטפלים למיניהם, מטפלים באמנות, פסיכולוגים קליניים וחינוכיים, באבחון מטופליהם.
ציורי משפחה מאפשרים לבחון את הדינמיקה המשפחתית באמצעות תוכן הציור, מיקום הדמויות וגודלן, וכן תהליך יצירת הציור. לכן ציורי משפחה נמצאים בשימוש הן בתהליכי הערכה והן בתהליכים טיפוליים. מטפלים העובדים עם ילדים מרבים להשתמש בכלי זה כדי להכיר את תפישת הילד את משפחתו. עובדים סוציאליים משתמשים בכלי זה עם ילדים שבמשפחותיהם יש חשד לאלימות או פגיעה מינית. בנוסף, בדומה למשימות השלכתיות אחרות, ציור משפחתי נותן תרשים חזותי להתפתחות העצמית של הילד במשפחתו ולכן אוסף ציורי משפחה שנעשו לאורך תקופה יכול להצביע על תהליך התפתחות הילד.[1]
מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]
השימוש בציורי משפחה ככלי ציור להבנת עולמו הפנימי של המצייר פורסם לראשונה בשנת 1931 על ידי אפל (K. Appel).[1] בשנת 1951 הציע וילפרד האלס (Wilfred C. Hulse), כחלק ממחקרו "ילדים עם הפרעות רגשיות", להשתמש בכלי זה למטרת אבחון כהרחבה של ציור איש וציור איש ואישה של קרן מחובר (Karen Machover).[2] בציורים שנעשו במסגרת מחקרו התברר כי ציור המשפחה מושפע מהמעורבות הרגשית והיחס האישי של הנבדק לכל דמות במשפחתו. הדמויות השונות אינן מוכפלות, אלא הן שונות זו מזו בגודלן, במידת ההשקעה וההקפדה על הפרטים, בעיוותים השונים ולעיתים נעדרת דמות זו או אחרת. האלס ייחס למאפיינים אלו משמעות ככלי להבנת עולמו של הנבדק.[3] האלס טען כי בציורי הילדים שחקר עולים רגשות עמוקים הנוגעים למערכות היחסים במשפחה.[1]
כדי להרחיב את השימוש בכלי זה לקבוצות שונות באוכלוסייה, נערכו מבדקים שהשוו בין קבוצות שונות ומצאו שאין הבדלים משמעותיים, ולכן הטכניקה תקפה לקבוצות רחבות. בשנת 1956 בדקו רזניקוב ורזניקוב ציורי משפחות של ילדים שחורים ולבנים ולא מצאו כלל הבדל בין הקבוצות.[4]. בשנת 1975 ערך דרן מחקר שנתן תוקף לשיטה[4], המחקר כלל 239 משפחות ונבחנו בו ההבדלים בין שחורים, לבנים ופורטו-ריקאנים.[3]
מחקרו של יהודה רימרמן מאותה שנה כלל 983 ציורי משפחה של ילדים ובני נוער בישראל, ולטענתו מבחן זה משמש ככלי להבנת תפיסת הילד את משפחתו וכן את רגשותיו. שיחה משותפת של המטפל והמצייר אודות הציור מבהירה היבטים אלו והיא בעלת ערך אבחנתי וטיפולי.[3][4]
ציור משפחה א-קינטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההנחיה המדויקת הנבחרת בעת העברת המבחן יכולה להשפיע על המצייר. תחילת מחקר ציורי משפחה התייחס להנחיה כללית למטופל או הנבחן לצייר את משפחתו. הנחיה ממוקדת כמו של רזניקוף וטומבלן ושל האלס, "צייר את עצמך ואת בני משפחתך", תביא לתוצרים המבהירים יותר את המבנה המשפחתי הקונקרטי, ואילו הנחיה עמומה יותר כמו של קורמן, "צייר משפחה", מהווה כר נרחב יותר להשלכות ומקטינה את החשש בפני גילוי סודות משפחתיים.[5]
ציור משפחה קינטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ציור משפחה קינטית או משפחה בפעולה (K.F.D - Kinetic Family Drawing) הוא כלי שפותח בשנת 1972 על ידי ברנס וקאופמן.[1] ההנחיה הניתנת היא "צייר תמונה של כל אחד במשפחה, כולל עצמך, עושה משהו - סוג מסוים של פעולה". פעילות של הדמויות יכולה להופיע גם בציורים אחרים, אך ההנחיה המוקדמת מביאה גם התייחסות אבחונית המדגישה את הפעילות, הסגנון והסמלים.
פעילות הדמות (כמו אכילה, בישול, קריאה, משחק, נהיגה) היא בעלת משמעות מעצם תוכנה, וכן יש משמעות למידת התנועה והאנרגיה שבה והאם היא מכוונת לדמות אחרת. סגנון הציור מביא לעיתים לתחימה של דמות אחת או יותר באופן המביע קשיים בהבעה רגשית או תחושת חוסר יציבות.[3]
מאמרם של הנדלר והבניכט משנת 1994 מציג מחקרים שונים אודות ציור משפחה קינטית המצביעים על יתרונותיה בחשיפת קשיים וקונפליקטים של הפרט עם משפחתו. יחד עם זאת, הם מציינים את היעדר מחקר מקיף שמבחין בין גילאים ומגדר.[6] מחקר אחר של ציורי ילדים הצביע על כך שהציורים מייצגים עמדות, פחדים ומשאלות אותם התקשו הילדים להביע באופן מילולי.[7]
מאפיינים מסוימים בציורי משפחה קינטיים מצביעים על סגנונות ההתקשרות. מחקר שנערך בשנת 2003 הציג ממצאים מובהקים המבחינים בין שלושת סגנונות ההתקשרות באמצעות ייצוגים בציורי משפחה קינטיים.[8]
חלופות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ציור בני משפחה הוא חלופה לציור משפחה מלאה. הנחיה זו אינה מאיימת ומאפשרת לאדם שמצייר לבחור בדמויות שמשמעותיות לו. ציור זה מאפשר גם להתמקד בחוויה של אובדן או דאגה כלפי בן משפחה מסוים.[1]
ציור אם וילד הוא הנחיה אותה חקרה גילספי כדי להתמקד ביחסים הראשוניים של הילד. מנקודת המבט של תאוריית יחסי אובייקט ניתן להצביע על מאפיינים כמו סימביוזה או אינדיבידואציה. כלי זה אינו מיועד לזיהוי הפרעות נפשיות, אלא כדי להבין את היחסים בין הילד לדמות ההורית המרכזית בחייו.[1]
התפתחות ציורי המשפחה אצל ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – התפתחות ציורי ילדים
לתהליך התפתחות ציורי ילדים יש ביטוי גם בציורי משפחה. תהליך זה מתאר את השינויים במאפיינים הגרפיים בציור, המקבילים בדרך-כלל לתהליך ההתפתחות הגופנית, השכלית והרגשית בשנות הילדות. התפתחות זו נחשבת לאוניברסלית ומושפעת רק במעט מן הסביבה. מאפיינים מסוימים בציורי המשפחה משתנים לאורך התפתחותו של הילד. ילדים בני 6-5 מושפעים בעיקר מעולמם הפנימי ומעט מהסביבה החיצונית. הם אינם מתארים תמיד את הדמויות על בסיס משותף, אלא מפזרים אותן על גבי הגיליון. למרות שהדמויות חלקיות בגלל היכולת הגרפית המצומצמת, הן שונות זו מזו באופן שמצביע על יחסו האישי של המצייר אל הדמות. בגילאי 8-6 לרוב מסודרות הדמויות על חלקו התחתון של הגיליון המשמש כאדמה או קרקע, והדמויות מופרדות זו מזו. אפיונים אלו נעלמים בדרך כלל לאחר גיל 9.[3]
מאפיינים חזותיים בעלי משמעות בציור[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מיקום הדמות יכול להביע את סדר לידת בני המשפחה או את חשיבותן בעיני המצייר. למשל, ציור בו המצייר נמצא בסוף שורת הדמויות גם אם אינו הצעיר במשפחה, יכול להעיד על ערך עצמי נמוך. לחלופין, התעלמות מהיחסים האישיים עם בני המשפחה וציורם על פי הגיל בלבד יכול לבטא היעדר קשר רגשי. הפרדה בין הדמויות על ידי מרווח ריק או עצם כלשהו כמו בית, יכולה להעיד על משבר במשפחה כגון גירושין או על משאלה של הילד. באופן דומה פעילות בין בני המשפחה יכולה להעיד על יחסיהם בהתאם לאופי הפעילות. קרבה גדולה יותר אל הורה אחד יכולה להצביע על הזדהות מרובה יותר איתו, שתשפיע לרוב גם על סדר ציור הדמויות בציור.[3]
- עיוות גודל הדמות ביחס לאחרות וללא קשר לגודל המציאותי, מבטא לחיוב או לשלילה את מידת העוצמה או הסמכותיות של הדמות.[3] הגדלת דמותו של המצייר עצמו יכולה להצביע על הערכה עצמית מופרזת, ואילו חוסר הערכה לדמות תביא להקטנתה והצמדתה לשולי הדף.[5]
- עיוות גודל חלקי הגוף מבטא את התפיסה לגבי חשיבות חלק הגוף או המשמעות אותה הוא מסמל. באופן זה הגדלת הראש יכולה לבטא חשיבות ליכולת שכלית והגדלת הידיים תבטא כוח פיזי או לחלופין, תוקפנות.[3]
- השמטת דמות מהציור מבטאת לרוב יחס שלילי אל הדמות, ובמקרה בו מדובר בדמות הצייר עצמו הדבר מצביע על רגשי נחיתות, דימוי עצמי ירוד[3], על תחושת דחייה או על הפגנת תוקפנות כלפי העצמי[5].
- דמיון בין דמויות, כמו דמיון בלבוש או בתנועה, יכול להביע הזדהות, תלות או קרבה.[3]
- הסביבה המצוירת מבטאת גם היא התייחסות של המצייר אל משפחתו. למשל, הדגשת הבסיס עליו עומדת המשפחה יכולה להעיד על חוסר ביטחון לגבי עתיד המשפחה או צורך בהגנה. שימוש בסמלים של אור, חום ואנרגיה יכול להביע הזדקקות לחום רגשי ותשומת לב.[3] סודות משפחתיים, גם אם נמחקו לכאורה מההיסטוריה המשפחתית, יופיעו כרמזים או סמלים קשים לפענוח. ציור מחיצות והפרדות בין הדמויות עשוי להצביע על צורך בניתוק והתבודדות כאמצעי הגנה.[5]
השפעות חיצוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]
השימוש בכלי זה למטרת אבחון והערכה מושפע מגורמים רבים. ילדים החשים שלא בנוח במשפחתם יגלו קשיים, ואף חרדה בביצוע המשימה. במקרים בהם קיימים סוד או רגשות שליליים כלפי המשפחה, תעלה הססנות רבה שתשפיע על התוצאה או התנגדות. התנגדות יכולה לעלות גם בגלל מבוכה מהמצב המשפחתי או קונפליקט משפחתי אחר. למשל, לאחר גירושין או מוות במשפחה עשויה לעלות השאלה מי יופיע בציור, שעלולה להוביל לחוסר שיתוף פעולה. בנוסף, ציור משפחה הוא מטלה מורכבת, למשל כאשר המשפחה היא גדולה, דבר שעשוי להוביל לציור דמויות באופן סכמתי באופן שמקשה להבין את הדינמיקה המשפחתית. השלב ההתפתחותי של הילד עשוי גם כן להשפיע על התוצרים בציור משפחה, בשונה מציורים אחרים, בשל המורכבות של הציור, ולכן עלול הילד לסגת לשלב התפתחותי מוקדם יותר של הציור, כמו ציור של דמויות מקל, כדי לעמוד במטלה.[1]
ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדומה לכלים אחרים להערכה באמצעות ציורים, נמתחת ביקורת על ציור משפחה קינטית על ידי אלו שמפקפקים ביעילות מאפיינים, סימנים וסמלים ככלים לפענוח עולמו הפנימי של אדם. המחקרים שנעשו על ציורי משפחה שונים הם מעטים, והתוצאות שנצפו מעולם לא שוחזרו בקנה מידה גדול יותר. למשל, ציור משפחה ובו הפרדה בין דמויות באמצעות קו תוחם יכול לרמוז למאבחנים או למטפלים על תפישתו של הילד את היחסים המשפחתיים, ולרוב תצביע הפרדה זו על הימנעות מאחרים, אך במקרים מסוימים אפשר להבין את ההפרדה כביטוי של צורך בביטחון או עצמאות. רק שיחה עם הילד תאפשר תובנה מעמיקה.[1]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יהודה רימרמן, הילד ניכר בציוריו, אוצר המורה, 1975.
- יהודה רימרמן, ציורי ילדים כאמצעי הבעה ואבחנה, אוצר המורה, 1983.
- עדה אברהם, הגלוי והנסתר בציורי דמויות אנוש, מודן, 2002.
- קת'י מלקיודי, הבנת ציורי ילדים, אח, 2004.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ציורי דמות באנציקלופדיה המקוונת הפרעות נפשיות (באנגלית).
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 קת'י א. מלקיודי, הבנת ציורי ילדים, הוצאת ספרים "אח", 2004.
- ^ Wilfred C. Hulse, The Emotionally Disturbed Child, 1951.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 יהודה רימרמן, ציורי ילדים כאמצעי הבעה ואבחנה, אוצר המורה, 1983.
- ^ 1 2 3 יהודה רימרמן, הילד ניכר בציוריו, אוצר המורה, 1975.
- ^ 1 2 3 4 עדה אברהם, הגלוי והנסתר בציורי דמויות אנוש, מודן, 2002.
- ^ Leonard Handler & Donna Habenicht, The Kinetic Family Drawing Technique: A Review of the Literature, Journal of Personality Assessment, Volume 62, Issue 3, 1994
- ^ Gail Fury, Elizabeth A. Carlson and L. Alan Sroufe, Children's Representations of Attachment Relationships in Family Drawings, Child Development, Vol. 68, No. 6, December, 1997
- ^ Sheri Madigan, Michelle Ladd and Susan Goldberg, A picture is worth a thousand words: Children's representations of family as indicators of early attachment, Attachment & Human Development, Volume 5, Issue 1, 2003.