אבי פרימור

אבי פרימור
לידה	8 באפריל 1935 (בן 89); תל-אביב, פלשתינה (א"י)
מדינה	ישראל
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים; הסיטי קולג' של ניו יורק ;
תפקיד	סגן נשיא; סגן נשיא; שגריר ישראל בגרמניה (1993–1999); שגריר ישראל בבלגיה; שגריר ישראל בלוקסמבורג; שגריר ;
פרסים והוקרה	מסדר ההצטיינות של נורדריין-וסטפאליה (2011); הצלב הגדול של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (2003); פרס קרל קרסטנס (2015) ;

אברהם (אבי) פּרִימוֹר (נולד ב-8 באפריל 1935 בתל אביב) הוא דיפלומט ישראלי, שכיהן כשגריר ישראל באיחוד האירופי, בבלגיה ולוקסמבורג וכשגריר בגרמניה. משמש נשיא המועצה הישראלית ליחסי חוץ, ועומד בראש המרכז ללימודים אירופיים באוניברסיטת תל אביב.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרימור נולד בתל אביב ליוסף ושמחה זלמה הלפרְן. סבו הוא יעקב הלפרן, מייסד שכונת זיכרון מאיר בבני ברק. הוא בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בלימודי מדע המדינה ויחסים בינלאומיים, מוסמך הסיטי קולג' של ניו יורק בלימודים בינלאומיים, ובעל תואר (DEA (Diplome d'Etudes Approfondies מטעם אוניברסיטת סורבון, פריז.

ב-1960 הצטרף כצוער לסגל משרד החוץ, כיהן בשגרירויות ישראל במאלי, בחוף השנהב וכיהן כממונה על שגרירות ישראל בדהומיי, כיום בנין. כיהן כנספח העיתונות ובהמשך כציר בשגרירות ישראל בצרפת, דובר משלחת ישראל לועידת ז'נבה (1973), ב-1976 מונה לדובר ולמנהל מחלקת העיתונות של המשרד. הושאל להסתדרות הציונית ושימש נציגה בצרפת^[1]. בהמשך מונה לסמנכ"ל לענייני אפריקה, אסיה ואוקיאניה במשרד החוץ^[2].

בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-20 כיהן פרימור כשגריר ישראל לאיחוד האירופי, וכן כיהן כשגריר בבלגיה ובלוקסמבורג^[3]. בסוף 1991 מונה לסגן נשיא האוניברסיטה העברית לקשרי חוץ^[4]. ב-2 בינואר 1995 נפגש עם הנס גאורג קלמאייר, חסיד אומות העולם מגרמניה בטקס שנערך בעירו. בשנת 1999, בעת ששימש שגריר בגרמניה, העניק ריאיון לעיתון הגרמני "די וולט" ובו מתח ביקורת על מפלגת ש"ס וטען שהיא אינה מפלגה דמוקרטית^[5]. הריאיון גרם לסערה פוליטית ובעקבותיו ננזף על ידי שר החוץ דאז אריאל שרון ונאלץ לסיים את תפקידו^[6]

בנובמבר 2000 נבחר פרימור כנשיא לשכת המסחר ישראל-גרמניה. בחירתו הייתה תקדימית, שכן עד אז נבחרו לתפקיד אנשי עסקים ותעשייה, אך קשריו ומעמדו בגרמניה שכנעו את חברי הלשכה^[7]. במקביל היה חבר בדירקטוריון שידורי קשת^[8].

באוקטובר 2004, עם הקמת המרכז ללימודים אירופיים במרכז הבינתחומי הרצליה, נבחר פרימור לעמוד בראשו^[9].

בשנת 2006 תיווך פרימור בין עיתון הארץ לקבוצת משקיעים מגרמניה, קבוצת דומונט-שאוברג, שרכשה 25 אחוז ממניות העיתון. במשך מספר שנים הוא כיהן מטעמה כדירקטור בעיתון^[10].

פרימור הוא נשיא המועצה הישראלית ליחסי חוץ. הוא כיהן כסגן נשיא אוניברסיטת תל אביב וכיושב-ראש פורום ישראל-האיחוד האירופי הפועל באוניברסיטה זו. הוא מרצה מבוקש בתחום היחסים הבינלאומיים של ישראל.

בשנת 2014 יצא לאור בהוצאת שוקן רומן שכתב, "המלחמה הגדולה של לודוויג ולואי"^[11].

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשתו מיכל, אם שני ילדיו התאומים גיא ואדר, נפטרה בשנת 1982. כיום הוא נשוי לציונה פרימור ולהם בן, דניאל.

עיטורים ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרימור זכה בעיטור "קצין מסדר הכבוד" של חוף השנהב (1963). הוא חתן פרס תרבות אירופה (1997) ופרס המצוינות האירופית (1998). פרימור הוא חתן מסדר הכבוד הגרמני - Bundes Verdienst Kreuz בדרגתו העליונה (2003). ביוני 2006 קיבל פרימור את עיטור "מפקד מסדר לאופולד", שהוא העיטור הגבוה ביותר של בלגיה. העיטור הוענק לו על ידי אלברט השני, מלך הבלגים^[9].

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Mit Ausnahme Deutschlands. Berlin, Ullstein Verlag, 1977

Europa, Israel und der Nahe Osten. Dusseldorf, Droste Verlag, 1998

Le Triangle des Passions. Paris, Bayard Presse, 2000

Terror als Vorwand. Dusseldorf, Droste Verlag, 2003

Du Terrorisme et de ceux qui l´exploitent. Paris, Bayard Presse, 2004

Mit dem Islam gegen den Terror. Dusseldorf, Droste Verlag, 2008

An allem sind die Juden und die Radfahrer schuld. Piper Verlag GmbH, München, 2010

Frieden in Nahost ist möglich. edition Körber-Stiftung, Hamburg, 2010

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא אבי פרימור בוויקישיתוף

אבי פרימור, איננו יהודים בגטו, באתר הארץ, 12 במאי 2002
אבי פרימוור, ההיסטוריה על פי הנרי קיסינג'ר, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2007
אבי פרימור (1935-), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ אבי פרימור מכחיש הפרסומים בצרפת, מעריב, 21 בספטמבר 1980
^ המסע האפריקני, מעריב, 14 ביוני 1987
^ נווית זומר, משרד החוץ החליט בסתר: שגרירות שנייה בבריסל, חדשות, 21 בספטמבר 1989
^ תזוזות, חדשות, 31 באוקטובר 1991
^ דרעי: פרשת השגריר פרימור - מחוסלת, באתר גלובס, 4 בפברואר 1999
^ שירות גלובס ועתי"ם, ‏שרון החליט לא להאריך את כהונת פרימור המסתיימת בקיץ, באתר גלובס, 7 בפברואר 1999
^ קרן צוריאל, ‏אבי פרימור - המועמד היחיד לתפקיד נשיא לשכת המסחר ישראל-גרמניה, באתר גלובס, 24 באוקטובר 2000
^ אביבה קרול, ‏המירוץ אחרי המשקיעים: רשת וקשת בפני מכירת מניות לסבן ומילצ'ן, באתר גלובס, 8 בספטמבר 2004
^ ¹ ² עיטור ממלך בלגיה לשגריר לשעבר אבי פרימור, באתר הארץ, 14 ביוני 2006
^ אביבה קרול, ‏המשקיע הגרמני של שוקן בא בזמן: ירידה בחשיפה וחוב של עשרות מיליוני דולרים, באתר גלובס, 11 באוגוסט 2006
^ חנה הרציג, לודוויג ולואי, חיילים יהודים משני צדי המתרס, באתר הארץ, 17 באפריל 2015

[1] אבי פרימור מכחיש הפרסומים בצרפת, מעריב, 21 בספטמבר 1980

[2] המסע האפריקני, מעריב, 14 ביוני 1987

[3] נווית זומר, משרד החוץ החליט בסתר: שגרירות שנייה בבריסל, חדשות, 21 בספטמבר 1989

[4] תזוזות, חדשות, 31 באוקטובר 1991

[5] דרעי: פרשת השגריר פרימור - מחוסלת, באתר גלובס, 4 בפברואר 1999

[6] שירות גלובס ועתי"ם, ‏שרון החליט לא להאריך את כהונת פרימור המסתיימת בקיץ, באתר גלובס, 7 בפברואר 1999

[7] קרן צוריאל, ‏אבי פרימור - המועמד היחיד לתפקיד נשיא לשכת המסחר ישראל-גרמניה, באתר גלובס, 24 באוקטובר 2000

[8] אביבה קרול, ‏המירוץ אחרי המשקיעים: רשת וקשת בפני מכירת מניות לסבן ומילצ'ן, באתר גלובס, 8 בספטמבר 2004

[הארץ1-9] ¹ ² עיטור ממלך בלגיה לשגריר לשעבר אבי פרימור, באתר הארץ, 14 ביוני 2006

[10] אביבה קרול, ‏המשקיע הגרמני של שוקן בא בזמן: ירידה בחשיפה וחוב של עשרות מיליוני דולרים, באתר גלובס, 11 באוגוסט 2006

[11] חנה הרציג, לודוויג ולואי, חיילים יהודים משני צדי המתרס, באתר הארץ, 17 באפריל 2015

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]