אברהם אורי קובנר

אברהם אורי קובנר
לידה	1842; וילנה, האימפריה הרוסית
פטירה	1909 (בגיל 67 בערך); לומז'ה, רפובליקת פולין
שם לידה	Абрам Урия Ковнер
מדינה	האימפריה הרוסית, רוסיה
שפות היצירה	עברית, רוסית

אברהם אוּרי בן צבי (ארקדי גריגוריביץ') קובנֶר (בכתיב היידי, שנהג בתקופתו: קאָוונער; ברוסית: Ковнер, בכתיב של תקופתו: Ковнеръ;‏ 1842, וילנה – 1909, לומז'ה) היה פובליציסט ומבקר ספרות יהודי ליטאי בן תקופת ההשכלה, הנחשב לאבי ביקורת הספרות העברית המודרנית. בשנות חייו המאוחרות התארס עם נוצרייה והמיר את דתו לנצרות. אחיו הבכור, ד"ר שאול (סאוולי, סאוועלי) גריגורייביץ' קובנר (Савелий Григорьевич Ковнер;‏ 1837—1896), היה רופא יהודי רוסי והיסטוריון של הרפואה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קובנר נולד ב-1842 בעיר וילנה, מרכז התרבות היהודית שבצפון-מערב האימפריה הרוסית, בשם אברהם אורי (ארקדי) גריגוריביץ' קובנר. אביו צבי הירש (גריגורי) היה מורה, ואמו ניהלה עסק קטן. משפחתו הענייה נתמכה כלכלית בידי אחי אביו, מרדכי לייזר. הוא למד בישיבות באזור מינסק, ובתקופה זו התוודע ליצירות של הספרות הרוסית, הצרפתית והגרמנית. בעקבות כך סולק מהישיבה. לאחר נישואיו עבר משבר אישי ואינטלקטואלי, שינה את שמו לאלברט קובנר וברח דרומה לקייב, כשהוא נוטש את אשתו ובתו. בקייב נחשף לרעיונות הצדק והחירות שנשבו באוניברסיטאות ברוסיה בהשפעת הרפורמות במערב אירופה.^[1]

לאחר שנים אחדות עבר לעיר הנמל הקוסמופוליטית אודסה, והחל לפרסם מאמרי ביקורת בעברית בעיתון "המליץ". בשנת 1865 פרסם קובץ מאמרי ביקורת בשם "חקר דבר", שבו האשים סופרים עבריים בפרובינציאליות, ניתוק מהמציאות החברתית, מליציות ריקה והתגנדרות. בכך עורר עליו את זעמם של אלו והוחרם על ידיהם. בעקבות פרסום "חקר דבר" קמו לו מבקרים. שלום יעקב אברמוביץ' ("מנדלי מוכר ספרים") טען כי עולמו הרוחני של קובנר מלא סתירות: הוא מחבר יצירות ספרותיות בעברית, ובו בזמן מערער על ערכה של השפה העברית. בין מבקריו החריפים של קובנר היה אברהם בר גוטלובר, שפרסם כתגובה ל"חקר דבר" את החוברת "אגרת צער בעלי חיים" (ז'יטומיר תרכ"ח), שבה יצא "להשיב דברים נכוחים אל אחד השועלים הקטנים המחבלים כרם ספרותנו [=קובנר]... וידבר סרה על גדולי סופרינו מזמן העבר וההוה במכתב פלסתר שלו... 'חקר דבר'... וגם על הספרים הקדושים... ספרי תנ"ך, הוא אומר שילדי הדמיון הם... ונמשך העניין לדבר דבר בעתו על הניהיליזמוס ... אשר השחית את דרך בני הנעורים." אחד הבודדים שתמכו בקובנר היה המבקר יוסף יהודה לרנר (לערנער), שיצא להגנתו בחוברת "דורש אל המתים" (אודסה תרכ"ח 1868), שנכתבה כתגובה ל"אגרת צער בעלי חיים" לגוטלובר. כתגובה לביקורות הוציא קובנר בשנת תרכ"ח (1868) קובץ מאמרי ביקורת נוסף, בשם "צרור פרחים".

בין השנים 1872–1873 פרסם קובנר פיליטונים ביומון הרוסי הפוליטי־הספרותי הליבראלי "גוֹלוֹס" (Голос, 'הקול'), מן העיתונים החשובים ברוסיה בזמנו. לאחר שהסתכסך עם העורך אנדריי קראייבסקי (Краевский), החל בשנת 1874 לעבוד כפקיד בבנק של אברהם זק בסנקט פטרבורג. באפריל 1875 נעצר קובנר לאחר שזייף את חתימתו של מעסיקו על המחאה של 168 אלף רובל. במשפטו, שנערך במוסקבה ועורר סערה רבה בעיתונות הכללית וגם היהודית, טען קובנר שפעל על רקע אידאולוגי. הוא הורשע ונידון למאסר של 4 שנים.

מתאו בכלא במוסקבה החל קובנר להחליף מכתבים עם הסופר פיודור דוסטויבסקי, שעסקו בעיקר בשאלות תאולוגיות. קובנר גינה את הדעות הקדומות האנטישמיות של הסופר, אך בו בזמן הסתייע בו בפרסום הכתבים שחיבר בכלא. דוסטויבסקי אף התייחס להשקפותיו של קובנר על "השאלה היהודית" בסדרת מאמרים שפרסם בקובץ כתביו "יומנו של סופר" (Дневника писателя, "דנֶווניק פִּיסַטֶליה", 1877). באותה שנה הוגלה לסיביר, לאחר שהומתק עונשו. בשנים 1881–1893 עבד כמנהל חשבונות עבור לשכת הצנזורה בטומסק, והשיב לעצמו את זכויותיו האזרחיות אך היה מנוע מלשוב לתוך לב רוסיה. בתקופה זו חיבר רומן ומסה על אתאיזם בשם "מדוע אינני מאמין?" (Почему я не верю?‎).

בשנת 2017 פרסמה ד"ר סווטלנה נטקוביץ (בעברית) את יומנו הבלתי מצונזר של קובנר, ובו תיאורים רבים שלו על מעשי אונס שביצע ואף על יחסים אינטימיים עם בתו^[2]

בשנת 1893 המיר את דתו לנצרות לאחר שהתארס לנוצרייה, ומעתה פעל בשמו הרוסי, ארקדי גריגורביץ' קובנר. עם זאת הוא נשאר אתאיסט. בשנת 1894 חזר לרוסיה האירופית, ומ-1897 עבד כצנזור בלומז'ה.

קובנר נפטר בשנת 1909, ונקבר בחלקה הסלאבית של בית הקברות הקתולי בעיר.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קזנובה מווילנה מכון הקשרים, הוצאת דביר, ינואר 2017. עם מבוא מאת סווטלנה נטקוביץ ובתרגומה.
חקר דבר: והוא קבוצת מאמרים שונים, לרוח הזמן בשפת עבר, ורשה: דפוס א' בוימריטטער וי' ראטהבלאטט, תרכ"ו 1865.
צרור פרחים: והוא קבוצת מאמרי בקרת שונים, אודסה: דפוס מ' בילינסון, תרכ"ח 1868. (גרסה סרוקה לצפייה ולהורדה בארכיון האינטרנט)

А. К-ръ, Языкъ фактовъ: по поводу обособленности евреевъ, Варшава: М.А. Ковнер, 1908. (ברוסית) (חוברת)
Евреи в России: XIX век / (вступительная статья, составление, подготовка текста и комментарии В. Кельнера): А.И. Паперна, "Из Николаевской эпохи"; А.Г. Ковнер, "Из записок еврея"; Г.Б. Слиозберг, "Дела минувших дней", Москва: Новое литературное обозрение, 2000. (ברוסית)

כל כתביו:

כל כתבי אברהם אורי קובנר; הכין לדפוס וצירף מבוא: ישראל זמורה, תל אביב: מחברות לספרות, תש"ז 1947.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראובן בריינין, 'א. א. קובנר (לתולדות הבקרת בספרותנו החדשה)', הצופה חורף תרס"ד 1904. (מאמר בארבעה חלקים)
שמואל ליב ציטרון, מאחורי הפרגוד: מומרים, בוגדים, מתכחשים, וילנה: צ' מץ, תרפ"ד 1923, עמ' 83–100.
שמואל אייזנשטט, 'אברהם אורי קובנר בסוף-ימיו', השלח מו (תרפ"ו), 347–361.
מ"י פרייד, ימים ושנים: זכרונות וציורים מתקופה של חמשים שנה (תרגם מאידית אברהם זמיר), תל אביב: זכרונות על ידי דביר, תרצ"ח-תרצ"ט.
ראובן גולדברג, 'מכתב המיוחס בטעות לא. א. קובנר', תרביץ יב, ג (ניסן תש"א), 234–236. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
שלמה בריימן, 'א"א קובנר ומקומו בתולדות הביקורת העברית', מצודה ז (תשי"ד), 416–457.
שלום קרמר, המבקר הנדח: חיי א"א קובנר פעלו בביקורת העברית ומבחר מאמריו, מרחביה: ספרית פועלים, הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1946. (מונוגרפיה)
יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, הוצאה ב, מעובדת מחדש ומורחבת, (בהוספות ותיקונים הרבה), ירושלים: אחיאסף, תשי"ב-תשי"ט.
מאקס וויינרייך, פון ביידע זייטן פלויט: דאס שטורעמדיקע לעבן פון אורי קאוונערן, דעם ניהיליסט, בואנוס איירס: צענטראל-פארבאנד פון פוילישע יידן אין ארגענטינע (ביכער סעריע דאס פוילישע יידנטום, 116), תשט"ז 1955. (מונוגרפיה) (ביידיש)
שלום קרמר, על ביקורת ומבקרים: פרקים בתולדות הביקורת העברית (ערך: חיים תורן), תל אביב: אגודת הסופרים העברים בישראל בשיתוף עם עקד, 1980.
'"מעולם לא שנאתי את היהודים": חליפת מכתבים בין א.א. קובנר ופ.מ. דוסטייבסקי', מאזנים נט, 1–2 (1985), 89–90. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
ברל רויזן, 'פ. מ. דוסטויבסקי ומכותבו הסופר אורי קובנר', בתוך ספרו: דמויות ומוטיבים יהודיים בספרות הרוסית: עיונים ספרותיים היסטוריים, קיבוץ שמיר: [חמו"ל], תשס"ג, עמ' 155–169.
ז'אנה צונזר, 'השפעת בלינסקי על ההשכלה הרדיקלית: עיון בכתבי קובנר ופפירנא', בתוך: שמואל פיינר וישראל ברטל (עורכים), ההשכלה לגווניה: עיונים חדשים בתולדות ההשכלה ובספרותה, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשס"ה, עמ' 257–265.

С. Л. Цинберг, 'А. Ковнер,' Пережитое II, 130–159. (ברוסית)
Леонид Гроссман, Исповедь одного Еврея, Москва: тип. ф-ки "Светоч", 1924. (ברוסית)
- Leonid Grossmann, Die Beichte eines Juden: in Briefen an Dostojewski (hrsg. von René Fülöp-Miller und Friedrich Eckstein), München: R. Piper, 1927. (בגרמנית)
- Leonid Grossman, Confession of a Jew (translated by Ranne Moab), New York: Arno Press, 1975.
- Leonid Grossman, Confessions d’un juif: Suivi de, Dostoïevski et le judaïsme (traduit du russe par Yves Gauthier), Paris: Phébus, 2001. (בצרפתית)
S. M. Ginsburg, 'Avram Uri Kovner: A search for acceptance,' Judaism 23 (1974), 346-356.
Иван Миликовский, 'Интеллигенция и "еврейский вопрос",' Запорожские еврейские чтения 5 (2001), 38-43. (ברוסית)
Harriet Murav, Identity Theft: The Jew in imperial Russia and the case of Avraam Uri Kovner, Stanford, CA.: Stanford University Press, 2003.

עבודות אקדמיות:

אהובה שלר, אברהם אורי קובנר: ראשיתה של הביקורת המודרנית בספרות העברית החדשה, דיסרטציה, אוניברסיטת תל אביב, תשס"ג 2003.
עומר נאור, "לעשות לרוח משקל: התפתחותה של ביקורת-הספרות-והתרבות העברית לאור פולמוסי ש.י. אברמוביץ' וא.א. קובנר – תר"כ–תר"ל (1870–1860)", עבודת גמר לתואר שני, בהדרכת דן מירון, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2004.