אגודת עזרא
_-_POALEI_ZION_GROUP_%22EZRA%22.jpg)
אגודת "עזרא" הייתה אגודה ללימוד השפה העברית שייסד בעיירה פלונסק בשנת 1900 דוד בן-גוריון, שהיה אז בן ארבע-עשרה, ביחד עם חברים נוספים, בהם שלמה צמח, יצחק כבשנה ושמואל פוקס. האגודה נקראה כך על שם עזרא הסופר, שקרא ליהודי בבל לשוב לארץ ישראל ולבנותהּ.[1]
שלוש מטרות היו לאגודה: ללמוד ולדבר עברית, לתרום לבניין ארץ ישראל ולעלות לארץ ישראל. בפעילות האגודה השתתפו כ-150 ילדים, שאותם לימדו בן-גוריון וחבריו לדבר עברית. האגודה יצרה אווירה תרבותית בעיר, והנער דוד היה הרוח החיה בה.[2]
ייסוד האגודה היה מעשה יוצא דופן: בתקופה שבהּ גם גדולי הספרות העברית טרם האמינו בתחיית הלשון העברית כשפת דיבור, ביקשו הנערים המייסדים להפוך את פלונסק עירם לקהילה דוברת עברית.[3]
הרקע להקמת האגודה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שילוב של גורמים הוביל להקמת אגודת "עזרא". בתקופת ההשכלה התעוררה הספרות העברית, ובשלהי המאה ה-19 השפה השתחררה בהדרגה מכבלי המילים הגבוהות והפכה מותאמת יותר לחיי היום יום. בסוף שנות החמישים של המאה ה-19 התחילה מתפרסמת עיתונות עברית, ובסוף המאה כבר יצאו עיתונים עבריים בארץ ישראל ובאירופה. בבית אביו של בן-גוריון התקבלו 'המליץ' ו'הצפירה', ובן-גוריון קרא בהם. אלה שימשו גשר חשוב למעבר מלשון הספר ללשון החיה.[4]
בנוסף, בשנת 1882 קמה אגודת ביל"ו ואגודות הנושאות את שמה נוסדו בערים באימפריה הרוסית. אחד מעיקריהן היה "עברית בעברית" – שימוש בעברית כשפה חיה. התנועה נמשכה אף לאחר שאגודות ביל"ו התפוררו ברובן, ובראשית המאה ה-20 קמו אגודות חדשות בשם "דוברי עברית", שהציבו לעצמן למטרה הוראה בעברית ללא תרגום. דרך ההוראה החדשה נפוצה וכך הוקמו "חדרים מתוקנים". בן-גוריון עצמו ציין כי שניים ממלמדיו היה "מודרניים", כלומר, לימדו בעברית.[5]
באותהּ עת התפתח גם לימוד התנ"ך בנפרד מן הגמרא, מה שהצריך הוראת דקדוק עברי. וכך, ארץ התנ"ך – ארץ ישראל, ושפת התנ"ך – עברית, נכרכו יחד והיו לאגודה אחת.[6]
שלמה לביא, אחד מהחברים המרכזיים באגודה, ניסה להתחקות אחר מקור הרעיון וההעזה של מייסדי "עזרא", והציע לכך שתי השערות: האחת, שהושפעו מהשמועות שהגיעו לפלונסק על אליעזר בן-יהודה בירושלים, שהנהיג בביתו דיבור עברי, וגמרו אומר לחקותו וללכת בדרכו; והאחרת, שהייתה כאן התעוררות עצמית, ניצוץ של מקוריות, גאונות או סימן לראיית הנולד.
יש שיאמרו כי כבר בראשית נעוריו חזה בן-גוריון את המפעל הציוני, וידע שעליו להתחיל בהחייאת העברית. אולם גם לביא עצמו סבור כי אין לדעת זאת בוודאות, וכי "קשה להשיב [על כך] ממרחק הימים".[7]
ייחודיות מעשה ההקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לחברי האגודה היו ויכוחים עם הוריהם, שסירבו להכיר באגודת "עזרא" כאגודה ציונית מפאת גילם הצעיר וטענו כי הדבר נוגד את חוקי ההסתדרות הציונית. בן-גוריון לא הסכים לקבל את הקביעה, ונסע לוורשה כדי לקבל את עזרתו של סוקולוב, שהיה עורך "הצפירה". כאשר הגיע אליו בן-גוריון פנה אליו בעברית; סוקולוב הנדהם ענה לו בעברית מגומגמת במקצת, משום שבאותם ימים בוורשה עוד לא היה רגיל בדיבור עברי.[8]
"עזרא" המשיכה להתקיים בפלונסק עד שלהי 1905, כאשר הפכה לסניף פועלי ציון.[9]
השפעת העיירה פלונסק[עריכת קוד מקור | עריכה]
סביר להניח כי העיירה שבהּ גדלו דוד בן-גוריון וחבריו עיצבה את אישיותם ואת השקפתם הציונית. האווירה ששרתה בפלונסק מתוארת כמיוחדת במינה:[10]
אחת המצוינות והמפוארות בין קהילות ישראל בפולין, שפיכו בה תמיד חיים יהודיים ערים ותוססים ואשר הקימה מוסדות דת וחינוך ומוסדות ציבור לעזרה הדדית, והוציאה מתוכה אישים דגולים, מנהיגים וסופרים ואישי ציבור, ובראשם ראש ממשלתנו הנערץ דוד בן-גוריון, הסופר והמבקר הדגול שלמה צמח, שלמה לביא ואחרים, אשר עירנו מתכבדת בהם והם מתגאים בה.
פלונסק הייתה עיירה של משכילים, של חברים בחובבי ציון שהפכו אחר כך לציונים, בה עברית הייתה לשון מדוברת בפי חלק מהתושבים היהודים. מהעיירה באו ראשוני העלייה השנייה של פולין, ומספרם היה, יחסית, גדול יותר מאשר כל עיר אחרת בפולין. היישוב היהודי בפלונסק מנה כחמשת אלפים נפש, היווה את רוב תושביה של העיר, וישב במרכזה, בעוד שהפולנים גרו בקצווי העיר. בנסיבות אלו גדל בן-גוריון, לדבריו, חופשי מתחושת נחיתות.[11]
רבים מזיכרונותיו המוקדמים קשורים בעסקנות ציונית. מאביו נחל את הזיקה לארץ ישראל ולשפה העברית. אספות אגודת "חובבי ציון" התקיימו בבית המשפחה, ובהיותו ילד קטן כבר ידע כי כל אחד צריך לשלם שלושה רובלים למען ארץ ישראל.[12]
פעילות האגודה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספרו "בית אבי" כותב בן-גוריון על הקמת האגודה:[13]
בן ארבע עשרה הרגשתי עצמי כמבוגר לכל דבר. יחד עם עוד חברים (ביניהם שלמה צמח ושמואל פוקס) ייסדתי אגודה ציונית בשם "עזרא"... הייתי הצעיר בחבורה. צמח היה גדול ממני בכמה חודשים ושמואל פוקס בשנים אחדות.
שמה של אגודת "עזרא" רמז על מטרתה: שיבת ציון. אך החידוש המעשי בה היה דיבור עברי, כאשר מטרת גרעין המייסדים הייתה לדבר רק עברית.[14] תחילה, כדרך הנערים, נשבעו חברי האגודה לדבר רק עברית. דוד ושני חבריו, שלמה צמח ומשה פוקס אכן עשו כך. ההורים, שידעו עברית, תחילה לגלגו ואמרו שאי אפשר לדבר רק עברית. אבל דוד וחבריו החליטו לפנות להוריהם רק בעברית ולאט לאט החלו לקבל תשובות בעברית. רק לאחר שגברו על מכשול זה ניגשו להנחיל את הדיבור לנערים אחרים בפלונסק. מדובר בפעילות מאומצת שארכה לפחות שנתיים.[15]
ראשית, שמו דוד וצמח פניהם אל תלמידי תלמוד תורה שהתקיים מהצדקה בבית המדרש הקדמי, בו התפללו פשוטי עם, סבלים, שואבי מים וחייטים עניים. ב"תלמוד תורה" למדו רק תפילות ופרשת השבוע. נערי "עזרא" פנו אל הורי התלמידים העניים וביקשו כי ימסרו לידיהם את הילדים בשעות שבין מנחה למעריב, שעות בהן אין הם עובדים ממילא, כדי שילמדו אותם לקרוא נביאים וכתובים וקצת קריאה עברית. המשא ומתן היה מייגע ולעיתים קרובות לא העלה כלום. לא פעם האשימו ההורים את הילדים על כך שהם מתרועעים עם פושעים וגויים. אף על פי כן אספו נערי "עזרא" עשרות אחדות מבין ילדי העניים לשעה וחצי ביום ולימדו אותם קריאה נכונה, בהברה ספרדית, דיבור עברי וכתיבה. אותה פעילות אף חיזקה את ציוניותם של חברי "עזרא", ותוך חצי שנה מנה מחנה חברי עזרא כמאה וחמישים שמילאו את רחובות העיר הקטנה צלצולה של עברית חיה וחדשה.[16]
כמזכיר "עזרא" וכרוח החיה בה ביקש לשוות לאגודה מראה ומעשה של אגודה לכל דבר עשה עם חבריו ניסיון להוציא כתב עת בהקטוגרף וכתב בו מאמרים. חברי האגודה אף קראו את "הצפירה" ו"המליץ" שהיו מקובלים על המשכילים הציונים.[17]
לאחר פרעות קישינב, בפסח 1903, פשטו נערי "עזרא" לקבץ נדבות עבור הקורבנות. ואולי הייתה זו המגבית היהודית הראשונה שהשתתף בה בן-גוריון. המגבית חרגה מהפעילות הציונית ומהנחלת העברית לבני הנעורים. על ידיה פגשו נערי "עזרא" את כל שכבות העם בפלונסק, ובעיקר את העניים והמרודים שבהם.[18]
האגודה התפוררה כעבור שנתיים בערך, לאחר שכמה ממייסדיה, בהם בן-גוריון, שנסע לוורשה, עזבו את העיירה.[19]
ההתנגדות לעזרא[עריכת קוד מקור | עריכה]
אגודת "עזרא" לא התקבלה באהדה בקרב כל תושבי פלונסק. כבר בערב ייסוד האגודה, ליל חנוכה דצמבר 1900, כאשר התכנסו שלושים או ארבעים נערים מבית המדרש החדש על מנת לדון במטרתה ובדרכיה של "עזרא", נפתחה פתאום הדלת ואל החדר פרצו בהמולה רבה כעשרים אברכים והתחילו לפזר את הנאספים בכוח הזרוע. הנערים מיהרו וכיבו את כל המנורות וכך נוסדה אגודת "עזרא".[20]
ההתנגדות ל"עזרא" לא יכולה הייתה להפליא את המייסדים; המאבק בעזרא היה חלק מהמאבק הכללי של חסידי פלונסק בציונות, שהרי הרב מגור אסר באיסור גמור על "הציונים". המאבק חדר לעומק המשפחות. ייסוריו של שלמה לביא – שאביו כעס וכאב כשנודע לו על חלקו באגודה – לא היו יוצאי דופן. לפי דרכהּ, הייתה "עזרא" מרדנית ונון-קונפורמיסטית.[21]
שני בתי מדרש היו בפלונסק: ה"אחורי" שלמדו בו תלמידי חכמים, עשירים, בעלי בתים ושומרי מצוות אדוקים, ובית המדרש החדש, שהתרכזו בו הציונים והמשכילים. בית המדרש החדש היה מרכז הפעילות של "עזרא". ה"אחורי" היה העתיק והמיוחס, ועל כן לימדו בו לפי המסורת, ללא דקדוק עברי ותנ"ך. אך גם תלמידיו נמשכו ל"עזרא" ושבעה או שמונה מהם התגנבו והלכו בסתר לבית המדרש החדש, כדי ללמוד מחברי האגודה. הם סבלו מכך ועל פי עדותם, רדפו אותם, הכו אותם ולא פעם תפסו אותם בשעה שקראו ספרים חיצוניים מתחת לגמרא.[22]
בן-גוריון והשפה העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית לימודי העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בן-גוריון מעיד על עצמו כי למד עברית כבר בהיותו בן שלוש:[23]
נולדתי וגדלתי בבית ציוני, וספגתי את השפה העברית ואהבת-ציון עוד בינקותי. אבי היה פעיל בתנועת חובבי ציון בעירנו פלונסק, בביתנו נפגשו רבים מחברי התנועה, ותמיד נשמעו בו שיג ושיח בעניינים ציוניים. כשהייתי בן חמש שכר אבי מורה ללמדני עברית. אבל סבי הקדים ולימד אותי את שפת התנ"ך כבר בהיותי בן שלוש
סבו, צבי אריה גרין, היה מושיבו על ברכיו ומשנן עמו שמות של עצמים ואברי גוף, ביידיש ובעברית. הוא היה מהלך בחדר ואומר: אני הולך, אני יושב, אני כותב וכו', עד שידע דוד לקרוא לפעולה בעברית. לאחר שידע מספר רב של שמות ופעלים, היה מדבר איתו עברית והילד דוד נאלץ לענות בעברית. היה זה עוד לפני שהלך לתלמוד תורה.[24]
ככל שהזקין בן-גוריון התחדד יחסו לעברית ולתנ"ך, והוא אהב לחזור שוב ושוב על הסיפורים אשר לימד אותו סבו בעברית[25].
היחס ללשון העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאמור, בגיל צעיר מאוד החל בן-גוריון לדבר עברית, ללמוד את השפה העברית ואפילו לחשוב בעברית. אולי הוא עמד במבחן שקבע ביאליק ל"עבריות" של יהודים: הוא גם חלם בעברית. ביחסו של בן-גוריון ללשון העברית כשפת התחייה היהודית לא היו היסוסים ועובדה היא, כי הפעילות הציבורית-הציונית הראשונה שלו באגודת הנערים "עזרא" סבבה ברובה סביב הלשון העברית.[26]
לכל זאת השפעה גם על דרך כתיבתו. כל המעיין בכתביו ייווכח כי לא קל לקבוע שהדברים נכתבו לפני שנים רבות. זאת משום שדוד בן-גוריון נמנע ממטבעות לשון אופנתיים. העדר אופנתיות בכתיבתו אינו רק פרי הצמידות של אל המקורות הלשוניים, גם יחס בן-גוריון לתנ"ך השפיע על זיקתו האינטימית אל הלשון העברית. בעוד שהיו אישי ציבור שחידשו מילים אף כי ידיעתם בלשון לא עלו על שלו, בן-גוריון לא נהג לעשות זאת. אהבתו הרבה ללשון העברית מנעה ממנו להוסיף עליה.[27]
בשונה מראשי תנועת העבודה ובניגוד לרעהו, ברל כצנלסון, לבן-גוריון לא היו סנטימנטים ללשון היהודית העממית, היידיש, משום שאהב לשון אחת בלבד: עברית. כמו כן, שלא כמו רוב דוברי העברית בדורו, אשר קל היה להם יותר לדבר יידיש, בן-גוריון דיבר עברית בקלות רבה יותר.[28]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בן-גוריון, ד. (1975). "בית אבי", הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב.
- בראלי, מ' (1985). להבין את בן-גוריון. תל אביב: עידנים.
- טבת, ש' (1976). קנאת דוד: חיי בן-גוריון. ירושלים: שוקן.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אוריאל פיינרמן, "מבן-גוריון לבן-גוריון" – מסלול בעיירה פלונסק
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ פורן, ז' (1986). דוד בן-גוריון, מייסד מדינת ישראל. ירושלים: קרן קיימת לישראל, המחלקה לחינוך, עמ' 15.
- ^ שם, עמ' 16.
- ^ בראלי, מ' (1985). להבין את בן-גוריון. תל אביב: עידנים, עמ' 107–110.
- ^ להבין את בן-גוריון, שם.
- ^ טבת, ש' (1976). קנאת דוד: חיי בן-גוריון. ירושלים: שוקן, עמ' 33.
- ^ קנאת דוד, שם.
- ^ קנאת דוד, עמ' 32.
- ^ בן-גוריון, ד' (1975). בית אבי. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 36–37.
- ^ קנאת דוד, עמ' 33.
- ^ צמח, ש' (1962). ספר פלונסק והסביבה. תל אביב: ארגון יוצאי פלונסק בישראל, עמ' 10.
- ^ בית אבי, עמ' 18.
- ^ בית אבי, עמ' 30.
- ^ בית אבי, ע' 30.
- ^ בית אבי, עמ' 30–32.
- ^ קנאת דוד, עמ' 32.
- ^ קנאת דוד, עמ' 31.
- ^ בית אבי, עמ' 36–37.
- ^ קנאת דוד, עמ' 31.
- ^ בית אבי, עמ' 36–37.
- ^ קנאת דוד, עמ' 31.
- ^ קנאת דוד, עמ' 30–31.
- ^ קנאת דוד, עמ' 30.
- ^ פרלמן, מ' (1987), דוד בן-גוריון, זמורה ביתן: תל אביב, עמ' 18.
- ^ בית אבי, עמ' 7.
- ^ קנאת דוד, עמ' 30.
- ^ להבין את בן-גוריון, עמ' 107–110.
- ^ שם.
- ^ שם.