אהבה אפלטונית

אהבה אפלטונית פירושהּ יחסי חיבה זוגיים נטולי כל מרכיב מיני, במיוחד באותם מקרים שבהם המתבונן מן הצד עשוי להניח שקיים אלמנט מיני ביחסים אלה. דוגמה נפוצה של אהבה אפלטונית היא רעות אמיצה ומשמעותית, חסרת מרכיב מיני, בין גבר ואישה הטרוסקסואלים.

משמעות מודרנית זו של המונח שונה מהאידיאל האפלטוני של האהבה. אף שהאידיאל האפלטוני של אהבה הוא של אהבה טהורה, אולם אין זו אהבה נעדרת תשוקה, אלא כזו המתעלת את התשוקה המינית לערוץ רוחני, דבר הפותח פתח לאפשרויות הנאה רבות הנעלות מהנאת המין. בביטויה האפלטוני המקורי, אהבה זו נועדה להביא את האוהבים קרוב יותר לאידיאל האפלטוני של יופי. אהבה זו מתוארת לפרטיה בדיאלוג האפלטוני פיידרוס כצורה של שגעון אלוהי שהוא מתת האלים וביטויו הנכון זוכה להכרת האלים בעולם הבא.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביטוי אהבה אפלטונית (לטינית: amor platonicus) נטבע במאה ה-15 על ידי המלומד מרסיליו פיצ'ינו בן פירנצה כשם נרדף ל"אהבה סוקרטית" (לטינית: amor socraticus). שני הביטויים מכוונים לחיבה לפי אישיותו וחוכמתו של אדם ולא לתכונותיו הפיזיות. הביטוי מתייחס לקשר החיבה המיוחד בין שני גברים, אותו הביא אפלטון לרום מעלתו בדיאלוגים האפלטוניים ואשר בא לידי ביטוי מיוחד ביחסי החיבה שבין סוקרטס לתלמידיו הצעירים ובמיוחד בין סוקרטס לאלקיביאדס. סוקרטס המורה המבוגר, שאהב מאוד נערים יפים, השאיר רושם עז על אלקיביאדס הצעיר שהעיד על עצמו ב"המשתה" כי "סוקרטס הוא האדם היחיד שאני מתבייש בפניו" - . הפילוסוף נראה לאלקיביאדס הצעיר

אלוהי ועשוי זהב ויפה ונפלא כל כך, שראיתי חובה לעצמי למלא מיד כל בקשה שיבקש סוקרטס וכיון שדימיתי בנפשי שהוא מחזר אחר חן- נעורי ראיתי בכך מציאה ומזל נפלא.

— אפלטון, המשתה, תרגום: י"ג ליבס

אלקיביאדס דואג להימצא ביחידות עם סוקרטס ומנסה להפעיל עליו את קסמיו בפיתויים ההולכים ונעשים בוטים ומפורשים יותר ויותר.

סוקרטס לא מתפתה וממשיך לכוון את תלמידו למחשבה פילוסופית טהורה. בסופו של דבר, לאחר שרמזים ודיבור מפורש לא עוזרים, נכנס אלקיביאדס למיטתו של סוקרטס

נכנסתי תחת מעילו, שמתי שתי ידי מסביב לאותו איש מופלא וכך שכבתי כל שעות הלילה... אבל, בחיי האלים לא אירע דבר ולאחר שישנתי עם סוקרטס קמתי כאילו ישנתי עם אב או אח בוגר.

— שם

הביטוי האנגלי (Platonic Love) מקורו במאה ה-17 בספרו של סר ויליאם דווננט "מאהבים אפלטוניים" משנת 1636. לתקופה קצרה בהיסטוריה הייתה אהבה אפלטונית אופנתית בחצר המלכות האנגלית, במיוחד בחצרה של המלכה הנרייטה מריה, אשתו של המלך צ'ארלס הראשון. אהבה אפלטונית הייתה לנושא מקובל בקטעי מחול ושירה בתקופת מלכותו של צ'ארלס הראשון, אולם יצאה מן האופנה זמן קצר אחר כך.

הפרדוקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן אירוני מסופר לכאורה שדווקא הפילוסוף המזוהה ביותר עם אהבה אפלטונית, דהיינו אפלטון, וכן סוקרטס ומרסיליו פיצ'ינו (אשר טבע את המונח), כולם השתייכו לקהילה גברית אשר חמדה נערים צעירים. כולם קיימו יחסי ידידות של מורה ותלמיד עם נערים צעירים, יחסים שבהם היה מרכיב ארוטי ברור. המושג של אהבה אפלטונית צמח על רקע הניגוד שבין מציאות שבה מתקיימים יחסי מין גשמיים בין מבוגרים לנערים מתבגרים, לבין רעיון פילוסופי של אהבה טהורה ורוחנית כפי שתוארה בכתבי אפלטון.

על רקע ההבנה המודרנית של "אהבה אפלטונית" יש שרואים בו מונח פרדוקסלי לאור נסיבות חייהם של הפילוסופים שהגותם שימשה בסיס למונח. אפלטון וכך גם בני דורו לא טענו כי יחסי גברים עם נערים צריכים להיות נעדרי מרכיב ארוטי, אלא שהתשוקה ליופי הנער היא הבסיס לידידות ולאהבה בין השניים. אולם, משהכירו בכך שתשוקתו הארוטית של הגבר לנער היא שהזינה את היחסים, הם טענו כי נבון יותר שלא להביע תשוקה זו באופן מיני-גופני אלא לתעלה לעולמות האינטלקטואליים והרגשיים.

כדי להבהיר את הבלבול הזה, מלומדים צרפתיים הציעו הבחנה בין המושגים "אהבה אפלטונית" (צרפתית: amour platonique) (שהוא המושג המוכר של אהבה נעדרת מרכיב מיני) לבין "אהבה בדרכו של אפלטון" (צרפתית amour platonicien). המונח אהבה אפלטונית בימינו אינו מתייחס בדרך כלל לאהבה בדרכו של אפלטון.