אוגוסט בבל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
אוגוסט בבל
August Bebel
לידה 22 בפברואר 1840
דויץ, פרובינציית הריין, ממלכת פרוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 באוגוסט 1913 (בגיל 73)
פאסוג, שווייץ עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ממלכת פרוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות זילפלד עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, מפלגת הפועלים הגרמנית הסוציאל-דמוקרטית, מפלגת העם הסקסונית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג יולי בבל עריכת הנתון בוויקינתונים
חבר הרייכסטאג של האימפריה הגרמנית
21 במרץ 1871 – 13 באוגוסט 1913
(42 שנים)
חבר הרייכסטאג של הקונפדרציה הצפון-גרמנית
10 בספטמבר 1867 – 10 בדצמבר 1870
(3 שנים ו־13 שבועות)
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אוגוסט בבל

אוגוסט פרדיננד בֶּבֶּלגרמנית: Ferdinand August Bebel; ‏22 בפברואר 1840 - 13 באוגוסט 1913) היה סוציאל-דמוקרט גרמני ואחד ממייסדי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוגוסט בבל נולד בעיר דויץ (Deutz), כיום שכונה של קלן. בשנת 1867 הוא ייסד יחד עם וילהלם ליבקנכט את מפלגת העם הסקסונית (Sächsische Volkspartei). ב-1869 התאחדה המפלגה עם מפלגת ADAV (אגודת הפועלים הגרמנים הכללית, Allgemeiner Deutscher Arbeiterverein) וב-1875 עם מפלגת ה-SAPD (מפלגת הפועלים הסוציאליסטית של גרמניה, Sozialistische Arbeiterpartei Deutschlands), ששמה שונה ב-1890 לשמה הנוכחי, SPD.

בשנת 1872 הורשע בבל במשפט פוליטי ונידון למאסר בן שנתיים במבצר קניגשטיין. מאסר במבצר היה נהוג באותה תקופה והיה נחשב פחות מבזה. לאחר תום מאסרו הוא התמנה למנהיג ה-SPD ולחבר הרייכסטאג. כתב ספרים רבים, ביניהם "נשים תחת הסוציאליזם" (1879).

הוא עבר לברלין וגר בשכונת שנברג (Schöneberg), ברחוב האופטשטראסה (Hauptstraße) מספר 97. הוא מת ב-1913 בעת ביקור בסנטוריום בשווייץ והוא קבור בציריך.

יוסף קרוק, שאחרי 1905 עשה כמה שנים במינכן במהלך גלותו הפוליטית בעקבות מהפיכת 1905 ברוסיה, כתב בזכרונותיו על בבל את הדברים הבאים:

נמוך־קומה, רזה מאוד, בעל שיער מכסיף מסורק למשעי, פנים חיוורות ועיניים מנצנצות בפיקחות; לנאומיו נועדה השפעה של כישוף ממש. הוא נולד בלייפציג כבנו של סמל בצבא, וכאן בהתחנכו בתוך קסרקטין צבאי גילם הוא את המיטב שבמעמד הפועלים העולה. הודות להשכלתו העצמית הנמרצת והשיטתית נעשה לאחד האנשים המשכילים ביותר בגרמניה. דבר אופייני לגבי דמותו היה ספרו "האישה והסוציאליזם". בעשרות מהדורות הוצא הספר שוב ושוב ותורגם לכל הלשונות האירופיות. (בבתי הפועלים היהודיים היה ספר זה פופולארי מאוד ונתחבב על הקוראים). הספר דן לא רק בשאלת האשה. בעצם הוקדש לבעיית האשה רק חלק קטן ממנו. נדמה לי שבבל קשר את השקפותיו התרבותיות הכלליות והסוציאליות עם בעיית האשה, דווקא משום שהנשים לא זכו אז עדיין לשיווי זכויות בשום ארץ; ברוטאלי וממש מיליטאריסטי היה יחסן של השכבות השליטות בגרמניה אל האשה בכלל. דבר זה בא על ביטויו הגס בפתגם שהיה מקובל עליהן: "על האשה לעסוק בשלושה ק': קיכה, קינדר וקירכה", דהיינו: במטבח, בלידת ילדים ובכנסיה. השקפה זו מקובלת היתה לא רק על המיליטריסטים, אלא גם על רבים מן ה"טרקלינים הגבוהים"  והקאבינטים הפרופיסוריים. אופייני לבבל היתה גם העובדה, שהוא, המנהיג והנואם הסוציאליסטי הפופולארי ביותר בגרמניה, העלה את הסיסמה: "אנטישמיות היא הסוציאליזם של הטפשים". הוא סיכן את כל הפופולאריות הענקית שלו בבואו לבסס את עמדתו זו.

באומץ־לב רב הטיח את הסיסמה הזאת כלפי הפועלים ואף כלפי האינטליגנציה, ובייתר ייחוד — כלפי הנוער הלומד האנטישמי.

לראשונה שמעתי את בבל באסיפה המונית במרתף־בירה ענקי. ליד שולחנות רחבים וארוכים ישבו כמה אלפי אנשים והמלצריות סובבו ביניהן בזריזות בהגישן את לגיני הבירה הגדולים. בבל, שנאומיו הצטיינו כרגיל בעממיות רבה, השמיע הפעם נאום חזק במיוחד. בניגוד לז'ורס הוא לא דיבר בפאתוס עצום ובתנופה היסטורית גדולה. גרמניה לא יכלה להתגאות בהישגיה ההיסטוריים הגדולים בעבר, כפי שיכלו הצרפתים להתגאות במהפיכות שלהם. בבל דיבר בבהירות, בהגיון ובכובד ראש והשתדל להחדיר את הרעיונות החדשים לנפש ההמונים. באורח רדיקאלי עד השורש ביקש לבער את הרע, לא נסוג מפני האוייב והסנוב.

לנאומו המינכני אז נוספה עתה נקודה חזקה במיוחד. המהפיכה הרוסית עמדה להתפשט ובבל הושיט את ידו אל העם־האח כדי לפעול יחד ובאורח סולידארי לשינוי פני העולם. כאשר הקבוצה שלנו הגיעה לאולם המלא והגדוש, קראו הפועלים הגרמנים: "הרוסים באו!" נתקבלנו בסערת תשואות וניתן לנו מקום כבוד. גם בבל בירך אותנו ופנה לקהל בקריאה לאחווה סולידארית. בסיפוק רב לחצתי את ידו של בבל, שהרגשתי בו ידיד אמיתי של העולם המנוצל והמשועבד.[1]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות, תל אביב: מחברות לספרות, 1968, עמ' 302-303