אווירודינמיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אוירודינמיקה)
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: סדר והפיכת הקישורים החיצוניים להערות.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: סדר והפיכת הקישורים החיצוניים להערות.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

אווירודינמיקה היא ענף פיזיקלי העוסק בתנועה של גוף בזרם, בעיקר באינטראקציה בין גוף מסוים (לרוב מוצק) לגז והכוחות הפועלים על גופים העוברים דרכו.

לאווירודינמיקה יישומים רבים בתחומי ההנדסה, בדגש על הנדסת הרכב והתעשיות הצבאיות.

מערבולת הנוצרת על ידי מעבר של כנף המטוס, ונחשפת על ידי עשן. המערבולות הן אחת מהתופעות הרבות הקשורות בחקר האווירודינמיקה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רישומים מוקדמים של מושגים אווירודינמיים יסודיים תואמים את עבודתם של אריסטו וארכימדס במאה השנייה והשלישית לפני הספירה, אך המאמצים לפתח תאוריה כמותית של זרימת אוויר לא החלו עד המאה ה -18. בשנת 1726, אייזק ניוטון הפך לאחד האווירודינמיסטים הראשונים במובן המודרני כאשר הוא פיתח תאוריה של התנגדות אוויר, אשר אומתה מאוחר יותר עבור מהירויות זרימה נמוכה[1].

ניסויי ההתנגדות האווירית בוצעו על ידי חוקרים במאה ה -18 והמאה ה-19, בסיוע בניית מנהרת הרוח הראשונה ב -1877. בספרו "הידרודינמיקה", תיאר דניאל ברנולי קשר בסיסי בין לחץ, מהירות וצפיפות, הנקראים כיום העיקרון של ברנולי. בשנת 1799, ג'ורג' קיילי זיהה את ארבעת הכוחות הבסיסיים של אווירודינמיקה - עילוי, דחף, גרירה, ומשקל ואת הקשר ביניהם. ב-17 בדצמבר 1903 הטיסו וילבור ואורוויל רייט את המטוס הראשון המוצלח[2]. הטיסה והפרסום שקיבלו הובילו לשיתוף פעולה מאורגן יותר בין טייסים ואווירודינמיסטים, שהובילו את הדרך לאווירודינמיקה המודרנית.

ההתפתחויות התאורטיות באווירודינמיקה נעשו מקבילות לתהליכים מעשיים. בשנת 1757 פרסם לאונרד אוילר את משוואות אוילר, והרחיב את עקרונו של ברנולי למשטר הזרימה הדחיסה. בתחילת המאה ה -19, הפיתוח של משוואות סטוקס הרחיב את משוואות אוילר כדי להסביר את השפעת הצמיגות. במהלך הטיסה הראשונה, כמה חוקרים פיתחו תאוריות עצמאיות לחיבור זרימת להרים. לודוויג פראנדל הפך לאחד האנשים הראשונים שחקרו שכבות גבול בתקופה זו.

מושגי יסוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעה כוחות יסוד באווירודינמיקה[3]:

  1. משקל - כוח הכבידה שעובד על כל גוף. כוח זה מושך גוף למטה.
  2. עילוי - כוח הניצב לכיוון ההתקדמות. על מנת שכלי יתרומם כוח העילוי עליו חייב להיות גבוה יותר ממשקלו.
  3. גרר - התנגדות האוויר לתנועת הגוף. כוח זה מקביל והפוך לכוח הדחף.
  4. דחף - כוח הדוחף גוף בכיוון ההתקדמות. על מנת שגוף יוכל להתקדם, כוח הדחף שלו חייב להיות גדול מכוח הגרר שלו.

אווירודינמיקה של כלי טיס[עריכת קוד מקור | עריכה]

האווירודינמיקה של כלי טיס, בין שהוא בעל כנף קבועה - מטוסים או בעל כנף-סובבת - מסוקים, עוסקת בהגדרה וחיזוי הכוחות האווירודינמיים הפועלים על כלי הטיס.

פרופיל כנף סביבו הכוחות האווירודינמיים הפועלים עליו

המשקל הוא הכח הנוצר כתוצאה מכח המשיכה והדחף הוא הכוח שנוצר על ידי המנוע.

עילוי וגרר הם כוחות הנוצרים כתוצאה מהתנועה היחסית של הגוף באוויר. עילוי מוגדר ככח אווירודינמי הפועל בניצב לזרימה היחסית של האוויר ואילו הגרר מוגדר ככח האווירודינמי הפועל במקביל לזרימה היחסית. העילוי מוגדר כחיובי כאשר הוא פונה בניצב למהירות כלפי מעלה ואילו הגרר מוגדר כחיובי כאשר הוא מופעל נגד כיוון המהירות.

אווירודינמיקה של מכוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בענף הרכב מבחינה אווירודינמית מתמקדים ביצירת כוח עילוי שלילי בשביל שלמכונית תהיה יותר אחיזה בקרקע. תכונה זו קריטית עבור מכוניות מרוץ - זאת מאפשרת להן לבצע סיבובים חדים ולא להתהפך על אף התאוצות גבוהות. תחום נוסף שבו מתמקד הענף הוא הקטנת הגרר שיוצרת המכונית. בכך היא מגדילה את היעילות האנרגטית וחוסכת בדלק.

אווירודינמיקה בתחומים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עיצוב הנדסי - אווירודינמיקה היא חלק חשוב בעיצוב רכבים, בנוסף כחלק בצפיית תנועות של כלי שיט. אווירודינמיקה משמשת גם בעיצוב דיסקים קשיחים, בניינים, גשרים וטורבינות רוח.
  • עיצוב סביבתי - אדריכלים משתמשים באווירודינמיקה על מנת להגביר נוחות במרחבים שבחוץ. שימוש נוסף באווירודינמיקה הוא בשביל ליצור אקלימים אורבניים אשר מורידים את זיהום האוויר בקרב מבנים. תחום האווירודינמיקה הסביבתית מתאר דרכים בהן גזי חממה באטמוספירה (שפולטים אנרגיית חום לאוקיינוס ולמשטח כדור הארץ) ומכניקת טיסה משפיעים על המערכת האקולוגית.

תנאי גבול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכות כלליות מאופיינות באמצעות:

  • נפח בקרה (Control Volume) - חלל בעל גבולות שרירותיים שמיקומו וצורתו יכולים להשתנות בזמן.
  • משטח בקרה (Control Surface) - שטח הפנים של נפח הבקרה.

לפתרון בעיות אווירודינמיות נגדיר תנאי גבול ותנאי התחלה על נפח הבקרה ומשטח הבקרה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]