אוריאנה פלאצ'י
 | |
| פלאצ'י ב-1979 (מימין) ביחד עם אבולחסן בני-סדר | |
| לידה |
29 ביוני 1929 פירנצה, איטליה  |
|---|---|
| פטירה |
15 בספטמבר 2006 (בגיל 77) פירנצה, איטליה |
| שם לידה | Oriana Fallaci |
| מדינה |
 איטליה |
| מקום קבורה |
Cimitero Evangelico agli Allori |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת פירנצה, Liceo classico statale Galileo |
| שפות היצירה |
איטלקית |
| תקופת הפעילות |
מ-1958 |
| בן או בת זוג |
אלכסנדרוס פנגוליס |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
אוריאנה פלאצ'י (באיטלקית: Oriana Fallaci; 29 ביוני 1929 – 15 בספטמבר 2006) הייתה עיתונאית וסופרת איטלקייה.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פלאצ'י נולדה בפירנצה שבאיטליה, למשפחה נוצרית. אביה אדוארדו, שהיה נגר, היה פעיל פוליטי שפעל נגד הדיקטטורה של בניטו מוסוליני. בצעירותה לקחה חלק בהתנגדות מזוינת למשטר של מוסוליני והייתה חברה בקבוצה החמושה "צדק וחרות" (Giustizia e Libertà) (אנ'). בהיותה בת 16 החלה פלאצ'י לעבוד כעיתונאית. בשנות ה-60 וה-70 סיקרה מלחמות וסכסוכים ברחבי תבל. לפני האולימפיאדה של 1968 במקסיקו סיטי, באירוע שנקרא טבח טלטלולקו, היא נפגעה מירי שלוש פעמים, נגררה במורד המדרגות בשערה, וננטשה כמתה על ידי הכוחות המקסיקניים.
בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 נקשרה פלאצ'י לאחד ממרואייניה, אלקסנדרוס פנגוליס, שהיה דמות ייחודית במאבק היווני נגד הדיקטטורה של 1967. הוא ניסה לרצוח את גיאורגיוס פאפאדופולוס הדיקטטור, אך נכשל, נתפס, עונה קשות ונאסר. לאחר שחרורו נהרג פנגוליס ב-1976 בנסיבות משונות בתאונת דרכים. פלאצ'י טענה שהוא נרצח על ידי שרידים של החונטה הצבאית היוונית, וספרה "אדם" הושפע מאישיותו.
פלאצ'י זכתה להצלחה רבה בראיונות עיתונאיים עם מנהיגים רבים, בהם הדלאי למה, השאה האיראני, הנרי קיסינג'ר, ח'ומייני, מועמר קדאפי, וילי ברנדט, יאסר ערפאת, אינדירה גנדי, לך ואלנסה, גולדה מאיר, אריאל שרון והיילה סילאסי, ועם דמויות מרכזיות בתרבות ובאמנות, כגון אלפרד היצ'קוק, פדריקו פליני, אינגריד ברגמן ושון קונרי. מאמריה פורסמו בעיתונים מובילים בעולם, ובהם "קוריירה דלה סרה", "הניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" ו"לייף".
בריאיון למייק וולאס בתוכנית "60 דקות", הגדירה עצמה פלאצ'י כ"היסטוריונית" והסבירה: ”עיתונאי הוא אדם שכותב היסטוריה ברגע שההיסטוריה מתרחשת. וזאת הדרך הכי טובה לכתוב היסטוריה”.[1]
בספריה האחרונים נקטה פלאצ'י עמדה נחרצת כנגד האסלאם וכנגד התפשטותו באירופה. פלאצ'י אף טבעה את המונח "אירוערביה", (הלְחֵם בין המילים Europe ל-Arabia) המגדיר תאוריה פוליטית, ולפיה מדינות אירופה הולכות ונכנעות להשפעות ארצות ערב, בעיקר עקב המשך שיעורי ההגירה ושיעורי הילודה הגבוהים של האוכלוסייה המוסלמית לאירופה.
מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנותיה האחרונות שהתה בארצות הברית, שם נאבקה בסרטן הריאה שבו חלתה. ימים אחדים לפני מותה שבה לאיטליה.
באוגוסט 2008 ראה אור באיטליה "כובע מלא דובדבנים", הרומן האחרון פרי עטה[2].
מספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "הזעם והגאווה" La Rabbia e l'Orgoglio (2001) תורגם לעברית על ידי עמנואלה לוי והופיע בהוצאת דביר, תשס"ג
- "כוחה של תבונה" La Forza della Ragione, תורגם לעברית על ידי מיה סבטיני והופיע בהוצאת דביר. (2004)
- "מכתב לילד אשר לא נולד" Lettera a un bambino mai nato, תורגם לעברית על ידי שולמית אהרן והופיע בהוצאת מסדה-פרס, 1978
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוריאנה פלאצ'י, ברשת החברתית Goodreads- מרב יודילוביץ', העיתונאית האיטלקיה פלאצ'י: תומכת בישראל, באתר ynet, 22 באפריל 2002
- סביונה מאנה, האשה האהובה והשנואה ביותר באיטליה, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2006
- מרב יודילוביץ', הלכה לעולמה העיתונאית אוריאנה פלאצ'י, באתר ynet, 15 בספטמבר 2006
- אלכס לוין, הספד לאוריאנה פלאצ'י, חדשות מחלקה ראשונה
- ביוגרפיה של אוריאנה פלאצ'י (באיטלקית)
- פול איידלברג, אומץ לבה ותבונתה של אוריאנה פלאצ'י, נתיב, מאי 2006
- אוריאנה פלאצ'י, כוחה של תבונה (אורכב 01.10.2013 בארכיון Wayback Machine), 31.5.06, מתוך אומדיה
- בתיה דגן, אור גדול כבה בעולמנו - אוריאנה פאלאצ’י נפטרה(הקישור אינו פעיל)
- אוריאנה פלאצ'י, ריאיון עם אריאל שרון, באתר ynet, פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב-3 בספטמבר 1982
- אוריאנה פלאצ'י, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
אוריאנה פלצ'י (1929-2006), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מתוך הסרט הדוקומנטרי "כאן מייק וואלאס" (Mike Wallace Is Here) (2019).
- ^ סביונה מאנה, עכבר העיר אונליין, הילד התובעני של אוריאנה פלאצ'י, באתר הארץ, 29 ביולי 2008