איוואן איליץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
איוואן איליץ'
Ivan Illich
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 4 בספטמבר 1926
וינה, הרפובליקה האוסטרית הראשונה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 2 בדצמבר 2002 (בגיל 76)
ברמן, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית נצרות קתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת פירנצה, האוניברסיטה האפיפיורית הגרגוריאנית, אוניברסיטת זלצבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
זרם אי-צמיחה, סביבתנות עריכת הנתון בוויקינתונים
תחומי עניין אקולוגיה פוליטית, חברה מתועשת עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק כומר קתולי, מבקר ספרות, אנתרופולוג, פילוסוף, היסטוריון, איש חינוך, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הרפובליקה האוסטרית הראשונה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות ביטול בית הספר, Tools for Conviviality עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס התרבות והשלום של וילה איכון (1998) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.ivanillich.org.mx
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

איוואן איליץ'קרואטית: Ivan Illich; ‏4 בספטמבר 19262 בדצמבר 2002) היה פילוסוף ואנרכיסט אוסטרי ממוצא קרואטי ויהודי, שרעיונותיו על סוגים שונים של סמכות מקצועית הביאו לו פרסום רב. איליץ' חיבר סדרה של מסות ביקורתיות על מוסדות החברה המודרנית. הוא עסק בנושאים שונים, כגון חינוך, רפואה, עבודה, התפתחות כלכלית ומגדר. יצירותיו התפרסמו באופן נרחב בשנות ה-70 של המאה ה-20.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

איליץ' נולד בעיר וינה לאב קרואטי ואם יהודיה. הוא למד היסטולוגיה וקריסטלוגרפיה באוניברסיטת פירנצה.

משנת 1942 עד שנת 1946, למד איליץ' תאולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה האפיפיורית הגרגוריאנית בקריית הוותיקן. את עבודת הדוקטורט שלו כתב על ההיסטוריון ארנולד טוינבי. בשנות ה-50 של המאה ה-20 הוא ביקש להתמנות לעוזר הכומר הקהילתי בעיר ניו יורק. ב-1956 מונה להיות סגן הרקטור באוניברסיטת פוארטו ריקו, שם פגש את אוורט ו' רימר, והשניים החלו לנתח את התפקיד של עצמם כמנהיגים חינוכיים.

בשנת 1961 ייסד איליץ' בקורנאבאקה שבמקסיקו את המרכז הבין-תרבותי לתיעוד, מרכז מחקר שהציע קורסים בלימוד שפות למיסיונרים מאמריקה הצפונית. מטרתו של איליץ' הייתה להתעמת עם העובדה שהוותיקן לקח חלק בפיתוח של העולם השלישי. איליץ' האמין שיש לראות את העולם השלישי ואת חוסר הפיתוח שלו כמושא לקנאה. הוא הסתכל בחוסר אמון על הרחמים הליברליים ועל היהירות השמרנית שהניעו את גל ההתפתחות התעשייתית העולמית. הוא ראה את השליחים של העולם המערבי לעולם השלישי כסוג של הגמוניה תעשייתית, וככזאת, כפעולה של "מלחמה על הקיום". הוא שאף ללמד את המיסיונרים שנשלחו על ידי הכנסייה לזהות את עצמם כתיירים ואורחים של המדינה המארחת.

לאחר 10 שנים, הניתוח הביקורתי של המרכז על הפעולות המוסדיות של הכנסייה הביא את המרכז לכדי עימות עם הוותיקן, ואיליץ' הוזמן לרומא לתשאול. בשנת 1976, ככל הנראה עקב דאגתו מזרם האקדמאים הרשמיים ותופעות הלוואי האפשריות של "ההתמסדות" של המרכז עצמו, סגר איליץ' את המרכז, בהסכמת חברי המרכז. מספר חברים המשיכו בלימוד שפות בקורנאבאקה, וחלק מקורסים אלו עדיין קיימים. איליץ' עצמו התפטר מתפקידו ככומר כבר בסוף שנות ה-60.

החל משנות ה-80 של המאה ה-20, טייל איליץ' רבות, וחילק את זמנו בעיקר בין ארצות הברית, מקסיקו, וגרמניה. בין היתר, לימד פילוסופיה באוניברסיטת ברמן.

בשנותיו המאוחרות סבל איליץ' מגידול סרטני בפניו, ובהתאם לביקורתו על הרפואה המקצוענית, הוא טיפל במחלה בשיטות מסורתיות. הוא עישן אופיום באופן קבוע על מנת להקל על כאביו. בשלב מוקדם, הוא התייעץ עם רופא בנוגע להסרת הגידול, אך נאמר לו שישנו סיכון רב מדי שיאבד את כושר הדיבור שלו, ולכן החליט להימנע מהסרתו.

ביטול בית הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – ביטול בית הספר

יצירתו הנודעת ביותר היא הספר "ביטול בית הספר" שיצא בשנת 1971 ותורגם גם לשפה העברית. הספר הוא מסה ביקורתית על חינוך כפי שהוא מתקיים בכלכלות מודרניות. הספר מתאר בפירוט תוכניות ודאגות של התקופה בה נכתב ולכן עלול להחשב ארכאי, אך מהות טענותיו והצעותיו נשארה רדיקלית כיום, באותה מידה בה הייתה בזמנו. בעודו מספק דוגמאות מציאותיות על השפעותיו של החינוך הממוסד, מציע איליץ' הצעות קונקרטיות לחינוך אלטרנטיבי ומבוזר.

הטענה המרכזית של איליץ' היא כי יש לבטל את בית הספר. הוא טוען כי הדרך להביא לחברה מתוקנת בה אנשים חופשיים ומאושרים, לא יכולה להתקיים באמצעות בית הספר. איליץ' שולל את בית הספר כאופציה להתחנכות תקינה, הן של האדם והן של החברה, מסיבות שונות. בין סיבות אלו אפשר למצוא טענות כנגד חוסר השוויון של מערכת החינוכית, המונופול של מערכת החינוך על התהליך הלימודי, תפקיד בית הספר בהנצחת הפאסיביות של הלומד, והיותו של בית הספר כלי להנצחת החברה הקפיטליסטית.

נמסיס רפואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "נמסיס רפואי" (Medical Nemesis), שפורסם לראשונה ב-1975, וידוע גם בשם "מגבלות לרפואה" (Limits to Medicine), מובאת מתקפה מפורטת על הרפואה המערבית. איליץ' טען שהמדיקליזציה של אירועי החיים, כמו הלידה והמוות, גרמה לעיתים קרובות ליותר נזק מאשר תועלת וגרמה לאנשים רבים להיות מוגדרים למעשה כחולים לכל חייהם. איליץ' הציג סטטיסטיקות להדגמת ההיקף המזעזע של הסיבוכים שלאחר ניתוח ושל מחלות הנגרמות על ידי תרופות בחברה התעשייתית המתקדמת. הוא הציג את הרעיון של מחלה יאטרוגנית לציבור רחב יותר.[1][2] רעיון, אשר בוסס מדעית מאה שנה קודם לכן על ידי האחות הבריטית פלורנס נייטינגייל (1820–1910). תמיכה לדעותיו הובעה גם בעשורים שאחרי מותו.[3][4]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Die philosophischen Grundlagen der Geschichtsschreibung bei Arnold J. Toynbee (1951), Diss. Salzburg
  • Celebration of Awareness (1971)
  • Deschooling Society 1971)
  • Tools for Conviviality (1973)
  • Energy and Equity (1974)
  • Medical Nemesis (1976)
  • The Right to Useful Unemployment (1978)
  • Toward a History of Needs (1978)
  • Shadow Work (1981)
  • Gender (1982)
  • H2O and the Waters of Forgetfulness (1985)
  • ABC: The Alphabetization of the Popular Mind (1988)
  • In the Mirror of the Past (1992)
  • In the Vineyard of the Text: A Commentary to Hugh's Didascalicon (1993)
  • Ivan Illich in Conversation interviews with Cayley, David. (1992) (Toronto: Anansi Press).
  • The Rivers North of the Future – The Testament of Ivan Illich as told to David Cayley (2005)
  • Corruption of Christianity Illich, Ivan (Author) Cayley, David (Editor) (2000)
  • Power in the Highest Degree : Professionals and the Rise of a New Mandarin Order by Charles Derber, William A. Schwartz, and Yale Magrass, Oxford University Press, 1990
  • Silencing Ivan Illich: A Foucauldian Analysis of Intellectual Exclusion. Gabbard, D. A. New York: Austin & Winfield, 1993

ספריו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איוואן איליץ' בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ I. Illich, Medical Nemesis, Lancet (London, England) 1, 1974-05-11, עמ' 918–921 doi: 10.1016/s0140-6736(74)90361-4
  2. ^ אבי עורי, הדר שקד, ניקמתו ומותו של איבן איליץ': על היאטרוגנזיס מנקודת-ראות רפואית-שיקומית, באתר www.ima.org.il הרפואה, ‏אפריל 2004
  3. ^ Leah M. Ashe, From iatrogenic harm to iatrogenic violence: corruption and the end of medicine, Anthropology & Medicine 28, 2021-06, עמ' 255–275 doi: 10.1080/13648470.2021.1932415 (באנגלית)
  4. ^ Technopoly : the surrender of culture to technology | WorldCat.org, www.worldcat.org (באנגלית)