האם תרזה

האם תרזה
Anjezë Gonxhe Bojaxhiu
לידה	26 באוגוסט 1910; סקופיה, וילאייט קוסובו, האימפריה העות'מאנית
פטירה	5 בספטמבר 1997 (בגיל 87); קולקטה, הודו
שם לידה	Anjezë Gonxhe Bojaxhiu
מדינה	הודו, האימפריה העות'מאנית, אלבניה, הדומיניון של הודו
מקום קבורה	Mother House Of The Missionaries Of Charity
מקום מגורים	סקופיה, רת'פרנהם, קולקטה
תפקיד	superior general
השקפה דתית	נצרות קתולית
פרסים והוקרה	פרס רמון מגסאיסאי (1962); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת לאוול (1986); מדליית הזהב של הקונגרס (2 ביוני 1997); אזרח כבוד של ארצות הברית (1996); אזרחות כבוד של זאגרב (1990); פרס אונסק"ו לחינוך לשלום (1992); ידיד כבוד של מסדר אוסטרליה (26 בינואר 1982); פרס ג'ווהרלל נהרו להבנה בינלאומית (1969); פרס Pacem in Terris (1976); בהרט רטנה (1980); פרס נובל לשלום (1979); פרס בלצן (1978); דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת הונג קונג; מסדר החיוך; דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אלברטה; דוקטור לשם כבוד של האוניברסיטה היגלונית של קרקוב; דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קיימברידג'; פרס טמפלטון; מדליית הזהב של הקונגרס; פרס Pacem in Terris; מסדר המלכה ילנה; Damien-Dutton Award; מדליית החירות הנשיאותית; מסדר הכבוד וההצטיינות הלאומי של האיטי; פרס אלברט שווייצר; פאדמה שרי; מסדר ההצטיינות; מסדר האימפריה הבריטית ;
חתימה
	motherteresa.org

האם תֶּרֶזָה או אמא תרזה (שמה הרשמי על פי הוותיקן הוא האם תרזה הקדושה של כלכותה; נולדה כאגנס גונג'ה בויאג'יו; 26 באוגוסט 1910 – 5 בספטמבר 1997) הייתה נזירה אלבנית-קתולית, מיסיונרית, פעילה הומניטרית ומקימת מסדר המיסיונרים של הצדקה שסייע לעשרות אלפי אנשים. עבודתה, סיועה ההומניטרי ותמיכתה בעניים בכלכותה שבהודו הפכו אותה לאחת מהנשים המפורסמות ביותר בעולם ולסמל לצדקות ויושר בעיני רבים.

לתרזה הוענק ב-1979 פרס נובל לשלום ובשנת 1980 פרס בראט רטנה (Bharat Ratna), הפרס האזרחי הגבוה ביותר בהודו. היא קיבלה אזרחות כבוד בארצות הברית ב-1996, הוכרזה כמבורכת על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשנת 2003 וכקדושה על ידי האפיפיור פרנציסקוס ב-4 בספטמבר 2016.

האם תרזה התפרסמה ונעשתה מוכרת גם בזכות ספריה הרבים הדנים בנצרות, ברוחניות ובתפילות, שחלקם נכתבו יחד עם ידידה האח רוז'ה (Frère Roger). על אף ההערכה הרבה שלה זכתה, היו גם שמתחו עליה ביקורת חריפה והאשימו אותה בין השאר בקיצוניות דתית ובחוסר יושרה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריה ועבודתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרזה נולדה בשם אגנס גונג'ה בויאג'יו (Agnes Gonxha Bojaxhiu) בעיר אוסקופ (שבאימפריה העות'מאנית; בימינו סקופיה שבמקדוניה הצפונית). אז, הייתה סקופיה עיר הבירה של וילאייט קוסובו (Vilâyet-i Kosova) שבאימפריה העות'מאנית (אין קשר לקוסובו של היום). אביה היה אלבני במקור, ועבד למחייתו כסוחר מצליח. לאגנס היו עוד שני אחים, והיא הייתה הצעירה מביניהם.

הוריה, ניקולה (Nikollë) ודרנפיל (Dranafile) בוגאקסיו, הגיעו במקור מהעיר פריזרן (Prizren) שהייתה בדרום מחוז קוסובו. הם היו קתולים, בניגוד לרוב תושבי אוסקופ שהיו אורתודוקסים, ולרוב האלבנים שהיו מוסלמים.

ראשית חייה של תרזה תועדו רק במספר קטן של מקורות חיצוניים, כך שהמידע העיקרי על אותם זמנים הגיע מזיכרונותיה שלה. האם תרזה סיפרה כי הרגישה רצון לעזור לעניים ולנחשלים מגיל 12, אז החלה להתנדב בסיוע להם, וכבר אז החליטה כי בעתיד תבצע פעילות מיסיונרית בהודו. היא הייתה חברה בתנועת נוער נוצרית המכינה לפעילות מיסיונרית עתידית של החניכים, ונקראה סודליטי (Sodality). כשהייתה בת 18, התיר הוותיקן לתרזה לעזוב את עיר הולדתה ולהצטרף ל"אחיות של לורטו" (Sisters of Loreto)(אנ'), קהילת נזירות אירית שנשלחה בשליחות מיסיונרית להודו.

לדבריה, בחרה להצטרף דווקא לאחיות של לורטו, משום שעיקר פעולתן היה בחינוך ילדות במדינות ואזורים נחשלים, שבלעדיהן כנראה לעולם לא יוכלו ללמוד בבית ספר. לאחר מספר חודשים בהם שהתה יחד עם הנזירות במנזר על שם מרים, אם ישו שבדבלין, אירלנד, היא נשלחה לדרג'ילינג שבהודו ועבדה שם כאחות מתמחה. ב-24 במאי 1931, נדרה את הנדר הראשון שלה, בחירת השם החדש מרי תרזה, על שמות הקדושה תרסה מאווילה ותרזה הקדושה מליזייה.

בין 1930 ל-1948 למדה האם תרזה גאוגרפיה וקטכיזם (מקראה של עיקרי הנצרות) באופן אוטודידקטי ובבית ספר לא רשמי, בית ספרה בכלכותה (בית הספר היה לרשמי רק בשנת 1944). מאוחר יותר אמרה האם תרזה כי כל העוני, ההזנחה והעזובה שסבבו אותה נחרתו בנשמתה ושינו אותה. לטענתה, בספטמבר 1946 קיבלה מסר מאלוהים ולפיו "עליה לשרת אותו אפילו היא נמצאת במקום העני ביותר". תרזה אמרה "אני רואה את האלוהים בכל בן אנוש. כאשר אני רוחצת מצורע, אני מרגישה שאני מטפלת באלוהים עצמו והולכת בדרכו. האין זו תחושה נפלאה?".

ב-1948 היא קיבלה היתר מהאפיפיור דאז, באמצעות הארכיבישוף של כלכותה, לעזוב את קהילתה ולחיות כנזירה עצמאית. היא עזבה את בית ספרה, ולאחר קורס רפואה קצר יחד עם האחיות של לורטו בפטנה (Patna) חזרה לכלכותה, שם מצאה מקום לינה זמני. היא ייסדה בית ספר מאולתר שהתקיים תחת כיפת השמיים, ובו למדו ילדים מחוסרי בית ועניים מאוד. הכנסייה והרשויות המקומיות סייעו לה כספית.

ב-1949 הצטרפו אליה בעבודתה חלק מחברותיה ממסדר האחיות של לורטו וחלק מחניכי בית ספרה. הם חיפשו גברים, נשים, וילדים שחיו בעוני נורא, חסרי מזון ועל סף מוות ברחוב, מחוסרי בית שנדחו על ידי בתי החולים והאכסניות המקומיות משום שהיו פרטיים. לאחר מכן, ניסו לשכור חדרים וצוותים רפואיים שהעניקו לאנשים טיפול רפואי, בגדים וקורת גג.

פעילותה במסדר המיסיונרים של הצדקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1950, קיבלה תרזה את אישור הוותיקן להקים מסדר משלה שיטפל בעוני ויתמוך בחלשים. בתחילה, הוותיקן נתן למסדר את השם Diocesan Congregation of the Calcutta Diocese, אך מאוחר יותר הוא נודע בתור "מסדר המיסיונרים של הצדקה" או "מסדר המיסיונרים של גמילות החסדים". תפקידו של המסדר כפי שהגדירה היה: "לדאוג לרעבים, הערומים, מחוסרי הבית, בעלי המום, העיוורים, המצורעים, כל האנשים המרגישים לא רצויים, המורחקים על ידי החברה ומבודדים ממנה".

בתחילה היו חברים במסדר כ-12 נזירות ונזירים בכלכותה וכיום חברות בו מעל ל-40,000 נזירות הפועלות בבתי יתומים, מסייעות לאכסניות, מבצעות פעילויות גמילות חסדים וצדקה ברחבי כדור הארץ ומסייעות לפליטים, עיוורים, מוגבלים, זקנים, אלכוהוליסטים, מחוסרי בית ונפגעי אסונות טבע באסיה, אפריקה, אמריקה הלטינית ומדינות נחשלות מסביב לעולם.

בסיועם של פקידי ממשל הודים הפכה תרזה מקדש הינדו נטוש ל"בית העזובים" (Kalighat Home for the Dying)(אנ'), בית חולים ואכסניית חינם הפועלת עד היום בהודו למען עניים וחסרי בית. לאחר זמן מה, פתחה עוד אכסניה בשם "טוהר לב" בה פעל מעון עבור מצורעים וכן בית יתומים. מידע על פעילויותיה החל להגיע למרחקים, והאם תרזה זכתה לסיוע ניכר בפעילות גמילות החסדים שלה בדמות כספי תרומות רבים שסייעו לפתיחתם של בתי חולים, אכסניות ובתי יתומים רבים.

ב-1965, אישר האפיפיור פאולוס השישי לאמא תרזה להרחיב את פעילות המסדר שלה לארצות אחרות. פעילות המסדר החלה לגדול במהירות רבה, ובזכותה נפתחו בתי סיוע לחלשים ולנדכאים ברחבי העולם. האכסניה ובית החולים הראשון מחוץ להודו נבנה בוונצואלה, ולאחר מכן הוקמו בתי יתומים, בתי תמחוי, אכסניות ובתי חולים גם ברומא, טנזניה, ולבסוף גם בארצות רבות באסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה. בין היתר, פעל המסדר גם באלבניה, המדינה ממנה באו הוריה. בשנת 1996 פעלו מעל 517 בתי סיוע במעל ל-100 מדינות, בתים המסייעים למעל מיליון בני אדם.

הערכה בינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הצלחתה של התנועה שהקימה, תנועה שסייעה למיליונים ברחבי העולם, החל מאלבניה ועד לניו יורק, ובעקבות פניות של קתולים רבים וכן בקשה מהוותיקן, בשנת 1981 נפתחה במסדר שהקימה האם תרזה מחלקה המותאמת גם לכמרים המעוניינים בהתנדבות ובסיוע לקהילה.

במהלך שנות השבעים המוקדמות, נעשתה האם תרזה לאישיות מפורסמת ומוכרת בהודו עצמה ובעולם כולו. כיום, זוקפים את תהילתה הרבה בעיקר לזכות סרטה התיעודי משנת 1969 "משהו יפה למען האלוהים" (Something Beautiful for God), שנעשה יחד עם הבריטי מאלקולם מוגרידג' (Malcolm Muggeridge) וכן לזכות ספרה משנת 1971 בעל אותו שם, שמודפס ויוצא לאור עד היום. תוך כדי הכנת הסרט התיעודי, צולמו חלק מהקטעים באזורים חשוכים ובתנאים לא טובים, ומאוחר יותר התברר שהבזק המצלמה לא פעל. למרות זאת, ולהפתעת כולם, הצילומים יצאו לבסוף באיכות מצוינת. מוגרידג' תיאר זאת כנס של 'אלוהי האור' שנעשה בידי תרזה עצמה. האם תרזה לא הגיבה לעניין, אולם אחרים הסבירו זאת בעובדה שהסרט צולם בסרט צילום של קודאק, שהיה חדיש ואיכותי יחסית לזמנו. בעקבות האירועים מוגרידג' הפך לנוצרי קתולי מאמין.

ב-1971 העניק לה האפיפיור את הפרס הראשון שהוענק לה על פעילותה. בין יתר תעודות הוקרה שהוענקו לה, נמנים פרס קנדה (1971), פרס באלזן (1978) שהוענק לה בשל "פעילותה עבור האנושות והאחווה בין בני האדם", פרס אלברט שווייצר הבינלאומי (1975), מדליית החירות הנשיאותית (1985) ומדליית הזהב של הקונגרס (1994). בנוסף, הוענק לאם תרזה כהוקרה לפועלה אזרחות כבוד בארצות הברית ב-16 בנובמבר 1996, וכן תוארי דוקטור של כבוד במספר אוניברסטאות מסביב לעולם.

ב-1979 הוענק לאם תרזה פרס נובל לשלום "עבור עבודתה ועשייתה במלחמה על הכאב, השכול והדלות, שהם איום גם על השלום". תרזה סירבה ליטול חלק בטקס הקבלה הרשמי ובסעודה המתוקשרת, וביקשה כי 192,000 דולר שהוענקו לה כפרס ייתרמו לטיפול בעניים וחולים בכלכותה. תרזה אמרה כי היא זקוקה ומעוניינת בגמול כספי אך ורק אם יעזור לחסרי ישע שאין ידם משגת לדאוג לרפואה, לינה, וחינוך ילדיהם. לאחר קבלת הפרס, נשאלה האם תרזה "מה אנו יכולים לעשות כדי לקדם את השלום בעולם?" תשובתה של תרזה הייתה: "כל שעלינו לעשות הוא לחזור לבתינו ולאהוב את משפחתנו ומכרינו".

ב-1982, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, שימשה האם תרזה כמתווכת בין ישראל לפלסטינים במהלך משבר חילופי אש וירי, וכך סייעה להצלת 37 פצועים בבית חולים נצור בביירות.

לאחר ירידת כוחה של ברית המועצות ופתיחת שערי מזרח אירופה בפני המערב, הרחיבה האם תרזה את פעילות הקרן שלה גם למדינות קומוניסטיות לשעבר, שבעבר דחו את עזרתה. תרזה אף סייעה לאנשים רעבים באתיופיה, לקורבנות הקרינה מאסון צ'רנוביל וכן לקרבנות רעידת האדמה בארמניה.

ב-1991 באה האם תרזה לראשונה לאזור שממנו באו הוריה, טירנה שבאלבניה, ופתחה שם מיסיון.

הידרדרות מצב בריאותה ומותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1983, בעת ביקורה ברומא לשם פגישה עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני, לקתה האם תרזה בהתקף לב. לאחר התקף לב שני שלקתה בו, בשנת 1989, הושתל בחזה של תרזה קוצב לב. בשנת 1991, ביקרה במקסיקו בעוד היא חולה בדלקת ריאות קלה, לאחר הביקור שוב סבלה האם תרזה מבעיות בליבה.

עם הידרדרות מצבה הבריאותי, הציעה האם תרזה לפרוש מתפקידה כמנהלת המסדר. נערכה הצבעה חשאית בין כל הנזירות והפעילים בתנועה, וכמעט כולם הצביעו נגד הפרישה ובעד הישארותה של האם תרזה, מלבד תרזה עצמה. לבסוף, נאותה האם תרזה להישאר בתפקידה.

באפריל 1996, נפלה האם תרזה ושברה את עצם הבריח שלה. בחודש אוגוסט של אותה השנה, סבלה האם תרזה ממלריה, וכן מבעיות בתפקוד בחלל השמאלי של הלב. היא עברה ניתוח בלבה, אך היה ברור לכל שבריאותה מתדרדרת. ב-13 במרץ 1997 הפסיקה האם תרזה רשמית את פעילותה כמנהלת המסדר, וב-5 בספטמבר אותה שנה הלכה לעולמה, בכלכותה שבהודו, תשעה ימים לאחר יום הולדתה ה-87.

אמא תרזה זכתה להלוויה ממלכתית מלאה על ידי הממשלה ההודית, כבוד שבדרך כלל ניתן לנשיאים וראשי ממשלות, כהכרת תודה על שירותה ועזרתה לקהילות העניות שבהודו, מבלי להתייחס לדתם ולמוצאם של הזקוקים לעזרה. עם זאת, ספג טקס ההלוויה גם ביקורת, שכן בהתאם לכללי הטקס הובלה גופתה של תרזה על ידי תותח ואילו הטקס עצמו הסתיים במטח יריות, מה שרבים טענו שהיה מנוגד לאמונתה ולאורח חייה. מותה של תרזה עורר הדים ברחבי העולם, ומזכ"ל האו"ם לשעבר, חוויאר פרז דה קוויאר, אמר: "האם תרזה חיה, נשמה ופעלה כמו האו"ם. היא פעלה למען השלום בעולם". ראש ממשלת פקיסטן דאז, פרבז מושארף, אמר עליה: "חייה של האם תרזה והתמסרותה למען העניים, החולים והפגועים, צריכים לשמש דוגמה עבור כולנו".

תהליך הכרזתה כקדושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מותה של האם תרזה בשנת 1997, ההגמוניה הקדושה, המועצה בוותיקן המקבלת את ההחלטות בדבר הכרזה על אנשים כקדושים, החלה את תהליך הקאנוניזציה (הכרזה על קדושה) של תרזה. לפי חוקי הוותיקן, כדי שאדם כלשהו יהפוך לקדוש דרושה הוכחה ותיעוד על לפחות נס אחד שביצע. בשנת 2002, הוותיקן החליט כי הנס שביצעה תרזה הוא ריפוי אישה הודית, מוניקה בסרה (Monica Besra) שגידול סרטני היה בבטנה. לפי המסופר, האישה החזיקה את תמונתה של תרזה, ולדבריה 'זיק של אור' יצא מן התמונה אל בטנה, וריפא את הגידול.

בתחילה אמרה בסרה, כי הגידול הוסר בטיפול כירורגי בבית חולים מקומי. היא חזרה על גרסה זו אף בראיון שנתנה לטיים מגזין.^[1] לאחר מכן, שינתה בסרה את דעתה, ואמרה כי תמונתה של תרזה היא שריפאה אותה. בסיפור ה"נס" היו סתירות רבות. בית החולים עצמו סירב להגיב ולאשר האם אכן בוצע באישה ניתוח להסרת הגידול. בעלה של האישה אמר לבסוף כי תרזה היא שביצעה את הנס והצילה את אשתו, ושהוא ואשתו מודים לאלוהים ולאם תרזה על החסד הגדול שביצעה.

בכל הזמן עד להפיכתה של האם תרזה למבורכת וגם בזמן התהליך עצמו, היה קידושה של תרזה סוגיה מעוררת מחלוקת רבתי בהודו וכן בעולם הנוצרי כולו. לבסוף, בורכה תרזה רשמית ב-19 באוקטובר 2003, על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני תחת הכותרת 'האם תרזה המבורכת של כלכותה'.

ב-4 בספטמבר 2016, הכריז האפיפיור פרנציסקוס על הפיכתה לקדושה נוצרית.^[2]

דעותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האם תרזה דיברה לעיתים קרובות בנאומים או כנסים נגד הפלה מלאכותית ומניעת הריון בעיקר בפגישותיה עם משרדי ממשלה. בנאום שנשאה בעת קבלת פרס נובל, אמרה כי: "הפלה היא הרוע הגדול ביותר, והאויב הגדול ביותר של השלום... אם אמא מסוגלת להרוג את בנה או בתה, מה מונע ממנה להרוג את עצמה או כל אחד אחר מאיתנו? - שום דבר!".

ב-3 בפברואר 1994, באירוע שנערך בכנסייה, נאמה האם תרזה בפני הקהל בנושאי משפחה והפלה מלאכותית. "אני מבקשת מכולכם, אל תתנו יד לרצח ילדים. אני רוצה את הילדים האלה, תנו לי אותם.".

בעקבות מלחמת העצמאות של בנגלדש, נאנסו בעקביות מעל 450,000 נשים במזרח פקיסטן (בנגלדש של ימינו), ותינוקות רבים נרצחו. גם אז כשנשאלה תרזה התנגדה בתוקף להפלה של התינוקות, אף שלבטח ירצחו ויעונו. היא אמרה: "אני מתנגדת באופן נחרץ להפלות, משום שזהו רצח טהור".

דעתה של תרזה בענייני מניעת הריון והפלה מלאכותית הייתה זהה לדעה הרשמית של הוותיקן והנצרות הקתולית, שתכנון מוקדם היא הדרך היחידה המותרת למניעת הריון. רבים מבקרים את תרזה על התעקשותה חסרת הפשרות כנגד הפלות ומניעת הריון, אפילו במקומות שבהם התינוק שיוולד ימות באופן וודאי, כגון במלחמות גדולות, או במקומות בעלי התפוצצות אוכלוסין, למשל העיר כלכותה שבה פעלה.

לתרזה היו דעות נחרצות גם נגד גירושין. היא טענה כי צריך להפוך את הגירושין ללא חוקיים, והיא ניהלה קמפיין גדול אך לא מוצלח בשנת 1997 במטרה להפוך את הגירושין באירלנד ללא חוקיים. למרות זאת, יש שמאמינים שלבסוף שינתה את דעתה בעניין גירושים, כשאמרה בריאיון למגזין מסוים על הגירושין של הנסיך צ'ארלס והנסיכה דיאנה "טוב שזה נגמר. בכל מקרה אף אחד מהם לא היה מאושר".

אחת הציטטות הידועות המיוחסות לה גורסת כי כאשר נשאלה תרזה מדוע אין היא מגיעה להפגנות נגד המלחמה ענתה, עלינו לפעול בעד ולא נגד, עשו הפגנה בעד השלום ואבוא.

40 ממכתביה נדפסו תחת הכותרת "אמא תרזה: הפוך נא לאורי", ומהם עולה כי היא הייתה נתונה לעינויי נפש כתוצאה מספקות אמוניים.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

עבודתה של האם תרזה נתקלה בביקורת, נטען שהיא ניצלה את מצוקת החולים כדי להמיר את דתם לנצרות-קתולית ושבחלק מהמימון שהיא השיגה נעשה שימוש למיסיון במקום שימוש לעזרה לעניים. טענות מסוג זה מופיעות בספרו של כריסטופר היצ'נס אודות האם תרזה, שפורסם ב-1995. טענות נוספות כגון היותה התורמת הגדולה למוסד הוותיקן והגנתה על עברייני מין הוצגו בסדרת הטלוויזיה "האמא תרזה - בשם האלוהים" אשר שודרה ב-2022.

כמו כן, נמתחה ביקורת על הסטנדרטים הרפואיים של מרפאות המסדר. נטען שאין בהם הפרדה בין החולים ובכך נפגעת בריאותם של חולים בעלי מחלות הניתנות לריפוי. כמו כן הועלו טענות כנגד רמת ההיגיינה הנמוכה הקיימת במרפאות.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הולדתה בסקופיה הפך למוזיאון המתאר את פועלה. נמל התעופה של טירנה נקרא על שמה וכן בית החולים בטירנה. במקדוניה נקרא על שמה הכביש המהיר היוצא מהבירה סקופיה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

איילין איגן

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האם תרזה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

אתר האינטרנט הרשמי של האם תרזה
תרזה ברשימת מאה האנשים המשפיעים ביותר, טיים מגזין
תפילתה של אמא תרזה (קובץ קול)
ביוגרפיה של האם תרזה
חייה של האם תרזה באתר הוותיקן
ynet, מכתבי אמא תרזה: הנזירה סבלה ממשבר אמונה, באתר ynet, 24 באוגוסט 2007
תומר פרסיקו, אמא תרזה במלתעות הספק, בלוג באתר "רשימות", 2.9.2007
סוכנויות הידיעות, האפיפיור הכריז על האם תרזה כ"קדושה", באתר nrg
האם תרזה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
האם תרזה, באתר פרס נובל (באנגלית)
נוגה תמוז, הצד האפל של אמא תרזה, באתר הארץ, 26 ביולי 2021

ציטוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמרות חכמה של האם תרזה - ציטוטים מתוך הבלוג "אהבת חינם"

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ [1]
^ אי-פי, האפיפיור הכריז על האם תרזה קדושה, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2016

[1] [1]

[2] אי-פי, האפיפיור הכריז על האם תרזה קדושה, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2016

[1]

[2]

זוכי פרס נובל לשלום
1901–1925	דינן, פאסי (1901) • דוקומון, גובאט (1902) • קרמר (1903) • המוסד לחוק בינלאומי (1904) • פון זוטנר (1905) • רוזוולט (1906) • מונטה, רנו (1907) • ארנולדסון, באייר (1908) • ברנארט, דה קונסטן (1909) • לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ (1910) • אסר, פריד (1911) • רוט (1912) • לה פונטן (1913) • לא הוענק (1914–1916) • הצלב האדום (1917) • לא הוענק (1918) • וילסון (1919) • בורז'ואה (1920) • ברנטין, לאנגה (1921) • ננסן (1922) • לא הוענק (1923-1924) • צ'מברלין, דוז (1925)
1926–1950	בריאן, שטרזמן (1926) • ביוסון, קווידה (1927) • לא הוענק (1928) • קלוג (1929) • סודרבלום (1930) • אדמס, באטלר (1931) • לא הוענק (1932) • אנג'ל (1933) • הנדרסון (1934) • פון אוסייצקי (1935) • לאמאס (1936) • ססיל (1937) • משרד ננסן הבין-לאומי לפליטים (1938) • לא הוענק (1939–1943) • הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (1944) • הול (1945) • באלץ', מוט (1946) • מועצת שירות הידידים הבריטית, אגודה אמריקאית לשירותי הידידים (1947) • לא הוענק (1948) • אור (1949) • באנץ' (1950)
1951–1975	ז'ואו (1951) • שווייצר (1952) • מרשל (1953) • נציבות האו"ם לפליטים (1954) • לא הוענק (1955–1956) • פירסון (1957) • פיר (1958) • נואל-בייקר (1959) • לוטולי (1960) • המרשלד (1961) • פאולינג (1962) • הצלב האדום (1963) • לותר קינג (1964) • UNICEF‏ (1965) • לא הוענק (1966–1967) • קאסן (1968) • ארגון העבודה הבין-לאומי (1969) • בורלוג (1970) • ברנדט (1971) • לא הוענק (1972) • קיסינג'ר, לה דק טהו (סירב לקבל) (1973) • מקברייד, סאטו (1974) • סחרוב (1975)
1976–2000	ויליאמס, מגווייר (1976) • אמנסטי אינטרנשיונל (1977) • בגין, סאדאת (1978) • תרזה (1979) • אסקיבל (1980) • נציבות האו"ם לפליטים (1981) • מירדאל, רובלס (1982) • ואלנסה (1983) • טוטו (1984) • האגודה הבין-לאומית של רופאים למניעת מלחמה גרעינית (1985) • ויזל (1986) • אריאס (1987) • כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות (1988) • גיאטסו (1989) • גורבצ'וב (1990) • סו צ'י (1991) • מנצ'ו (1992) • מנדלה, דה קלרק (1993) • רבין, פרס, ערפאת (1994) • רוטבלט, קונגרס פגוואש בנושא מדע ועניינים בינלאומיים (1995) • בלו, הורטה (1996) • המאמץ העולמי לאיסור על השימוש במוקשים, ויליאמס (1997) • יום, טרימבל (1998) • רופאים ללא גבולות (1999) • קים (2000)
2001 ואילך	האומות המאוחדות, אנאן (2001) • קרטר (2002) • עבאדי (2003) • מאטאיי (2004) • הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, אל-בראדעי (2005) • יונוס, גרמין (2006) • גור, הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (2007) • אהטיסארי (2008) • אובמה (2009) • שיאובו (2010) • ג'ונסון-סירליף, בואי, כרמאן (2011) • האיחוד האירופי (2012) • הארגון למניעת הפצת נשק כימי (2013) • יוספזאי, סאטיארת'י (2014) • קוורטט הדיאלוג הלאומי בתוניסיה (2015) • סנטוס (2016) • התנועה הבינלאומית להשמדת נשק גרעיני (2017) • מוראד, מקווגי (2018) • אבי אחמד (2019) • תוכנית המזון העולמית (2020) • מוראטוב, רסה (2021) • ביאליצקי, ממוריאל, המרכז לחירויות אזרחיות (2022) • נרגוס מוחמדי, (2023)

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: האם תרזה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: האם תרזה