איסורוקו יממוטו
 | |
| איסורוקו יממוטו | |
| לידה |
4 באפריל 1884 נגאוקה, ניאיגטה, האימפריה היפנית |
|---|---|
| נהרג |
18 באפריל 1943 (בגיל 59) בווין, פפואה גינאה החדשה |
| מקום קבורה |
בית הקברות טאמה  |
| מדינה |
יפן |
| השכלה |
|
| השתייכות |
 הצי הקיסרי היפני |
| תקופת הפעילות | 1904–1943 (כ־39 שנים) |
| דרגה | אדמירל צי |
| תפקידים בשירות | |
|
מפקד נושאת המטוסים אקאגי | |
| פעולות ומבצעים | |
| מלחמת העולם השנייה (קרב מידוויי) | |
| עיטורים | |
|
מסדר החרצית (דרגה 1) | |
  | |
איסורוקו יממוטו (Yamamoto Isoroku :山本 五十六; 4 באפריל 1884 – 18 באפריל 1943) היה מרשל-גנרל ימי (gensui kaigun-taishō :元帥海軍大将; מקביל לדרגת אדמירל צי) והמפקד העליון של הצי היפני המשולב במהלך מלחמת העולם השנייה.
יממוטו מילא מספר תפקידים בכירים בצי הקיסרי היפני, והיה אחראי על מספר רב של שינויים וארגונים מחדש בצי, בעיקר בתחום התעופה הימית. בראשית המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט היה המפקד העליון של הצי המשולב וככזה עמד מאחורי קרבות גדולים, בהם ההתקפה על פרל הארבור וקרב מידוויי. הוא נהרג בעת טיסת סיור במוצבים היפניים הקדמיים באיי שלמה כשהמטוס בו טס נפל למארב ויורט על ידי מטוסי P-38 לייטנינג אמריקאיים. מותו היה מכה קשה למורל הכוחות היפניים במהלך מלחמת העולם השנייה.
רקע משפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
יממוטו נולד בשם איסורוקו טקאנו (Takano Isoroku 高野 五十六) בעיר נגאוקה שבמחוז ניאיגטה, בנו של סדיושי טקאנו, סמוראי ממחוז נגאוקה. משמעות השם "איסורוקו" היא "56" ביפנית עתיקה, והיא הצביעה על גילו של האב כשנולד איסורוקו.
ב-19 במאי 1915, לאחר מות הוריו, אימצה משפחת יממוטו, משפחת סמוראים גדולה מנגאוקה, את איסורוקו וכך קיבל את שם המשפחה. מנהג זה של אימוץ גברים צעירים היה נפוץ בקרב משפחות סמוראים ללא בנים, וזאת על מנת לדאוג להמשכיות שם המשפחה. ב-1918 נישא יממוטו לרייקו מיהאשי, איתה הביא לעולם שני בנים ושתי בנות.
קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שסיים את לימודיו במחזור ה-32 של האקדמיה הימית הקיסרית ב-1904[1] שירת יממוטו כאיש צוות על הסיירת "נישין" במהלך מלחמת רוסיה–יפן. ב-27 במאי 1905, הוא נפצע במהלך קרב צושימה, בו איבד שתי אצבעות (אצבע מורה ואמה) בידו השמאלית, ובנוסף, נפצע ברגלו הימנית. לאחר הפציעה, היה מאושפז כחודשיים. בשנים הבאות הרבה להדריך צוערים בהפלגות אימונים לקוריאה, סין ופעם אחת, במרץ 1909, גם לחוף המערבי של ארצות הברית. הוא שב למכללת המטה הימי ב-1914 וסיים את לימודיו ב-1916 בדרגת לוטננט קומנדר.
ב-5 באפריל 1919 נשלח יממוטו לארצות הברית כדי ללמוד אנגלית. ביוזמתו, הוסיף ללימודים אלה משימה נוספת, מחקר בענייני נפט, גורם חשוב ביותר לתפעול ציים מודרניים. בעת שהותו בארצות הברית, קבע את מגוריו בבוסטון. יממוטו עשה זמן זמן קצר, באביב 1920, כתלמיד לאנגלית באוניברסיטת הרווארד. לאחר שסיים את לימודיו ב-1921, חזר ליפן ובאוגוסט, התמנה לקצין מבצעים של סיירת קלה. בדצמבר של אותה שנה, התמנה למדריך במכללת המטה של הצי.
שנות ה-20 וה-30[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1923 התקדם יממוטו לדרגת קפטן, וב-13 בפברואר 1924 היה לחלק מהמשלחת היפנית שביקרה במכללת הלוחמה הימית האמריקאית.[2] מאוחר יותר באותה שנה, שינה יממוטו את תחום התמחותו מתותחנות ימית לתעופה ימית. בשנת 1926, יממוטו התמנה לתפקיד הנספח הימי בארצות הברית. תפקידו הפיקודי הראשון היה על הסיירת "איסוזו" ב-1928, ולאחריה פיקד על נושאת המטוסים אקאגי.
יממוטו השתתף בוועידה הימית השנייה בלונדון ב-1930 בדרגת אדמירל-משנה, ובוועידה הימית בלונדון של שנת 1934 בדרגת תת-אדמירל, מפני שהממשלה היפנית חשה שמומחה צבאי צריך ללוות את הנציגים הדיפלומטים לשיחות בנושא הגבלת החימוש. יממוטו היה תומך נלהב של תעופה ימית ומילא את תפקיד ראש מחלקת האווירונאוטיקה בצי לפני שקיבל מינוי למפקד שייטת נושאות המטוסים הראשונה. הוא אף התנגד לפלישה למנצ'וריה ב-1931, למלחמה עם סין שבאה בעקבותיה ב-1937 ולהסכם התלת-צדדי עם גרמניה הנאצית ועם איטליה הפשיסטית. כסגן שר הצי, התנצל יממוטו בפני שגריר ארצות הברית ביפן ג'וזף גרו על הפצצת ספינת התותחים האמריקאית "פָּנַאי" בנהר היאנגצה בדצמבר 1937. עמדותיו אלה הפכו אותו למטרה להתנקשויות פוליטיות בעיני גורמים מיליטנטיים ביפן.
במהלך שנת 1938, החלו קצינים צעירים בצבא ובצי לדבר באופן גלוי כנגד יממוטו ואדמירלים אחרים, כגון מיטסוסאמה יונאי ושיגיושי אינואואה, בשל התנגדותם להסכם התלת-צדדי שלדבריהם נגד את האינטרסים היפניים. יממוטו עצמו קיבל תדיר מכתבי שטנה ואיומים מלאומנים יפניים. הצבא הקיסרי, שחשש מהתנגדותו הנחרצת של יממוטו להסכם התלת-צדדי, השתמש במשטרה צבאית על מנת להגן על יממוטו, אך למעשה מטרת השומרים הייתה לפקוח עין על יממוטו.
ב-30 באוגוסט 1939 עזב יממוטו את משרד הצי וקיבל את הפיקוד על הצי היפני המשולב. הצבה זו הייתה אחת הפעולות האחרונות של שר הצי דאז מיטסוסאמה יונאי, וחלק ממטרתה היה להקשות על מתנקשים להגיע ליממוטו; יונאי היה בטוח שאם יממוטו יישאר בחוף לבטח הוא יירצח לפני תום השנה.
1941-1940[עריכת קוד מקור | עריכה]
יממוטו קודם לדרגת אדמירל ב-15 בנובמבר 1940, אך כשהתמנה הידקי טוג'ו לראש הממשלה ב-18 באוקטובר 1941 סברו רבים שהקריירה הצבאית של יממוטו הגיעה לקיצה. טוג'ו היה ממתנגדיו הוותיקים של יממוטו עוד מימיו של האחרון כסגן שר הצי וטוג'ו היה הכוח המניע העיקרי מאחורי התוכנית היפנית להשתלטות על מנצ'וריה. הסברה הרווחת הייתה שיממוטו יעבור לפקד על הבסיס הימי ביוקוסוקה - ירידה במעמד ותפקיד ללא השפעה. אולם לאחר שהתכנס הקבינט המדיני-ביטחוני, מצא עצמו יממוטו באותו תפקיד על אף החיכוכים עם טוג'ו וחברים אחרים באוליגרכיה הצבאית שהעדיפו להילחם במעצמות אירופה ובארצות הברית. שתי סיבות עיקריות להישארותו בתפקיד נעוצות בעובדה שיממוטו נהנה מפופולריות רבה בצי היפני, בו זכה לכבוד מצד חייליו וקציניו, ובשל קשריו עם המשפחה הקיסרית.
יממוטו אמנם נותר בתפקידו, אך בעוד טוג'ו החזיק במשרה הפוליטית הגבוהה ביותר ביפן, הסתמן שהצבא היפני מוביל את הצי למלחמה ממנה חשש יממוטו. באחד ממכתביו למכר לאומני כתב:
- "היה ותפרוצנה פעולות איבה בין יפן לארצות הברית, לא יהיה זה מספיק לכבוש את גואם ואת הפיליפינים, אפילו לא את הוואי ואת סן פרנסיסקו. על מנת להבטיח את הניצחון, יהיה עלינו לצעוד לוושינגטון ולהכתיב את תנאי השלום בבית הלבן. תוהה אני אם הפוליטיקאים שלנו (המדברים כה בקלות על מלחמה יפנית-אמריקאית) חדורי ביטחון בנוגע לתוצאות הסופיות ומכנים להקריב את הקורבן ההכרחי."[3]
הלאומנים היפניים עשו שימוש בציטוט זה, ללא המשפט האחרון, ובארצות הברית ניתנה לו הפרשנות לפיה מתכננים היפנים לכבוש את כל ארצות הברית היבשתית. אך המשפט שנמחק הראה את אזהרתו של יממוטו מפני מלחמה שעשויה לעלות ליפן ביוקר. למרות זאת, השלים יממוטו עם המלחמה המתקרבת והחל לתכנן תוכנית להשמדת הצי האמריקאי בפרל הארבור, ובו זמנית פלישה לשדות הנפט ולאזורים העשירים בגומי בדרום-מזרח אסיה - בעיקר איי הודו המזרחית (כיום אינדונזיה), בורנאו ומלאיה. בנוגע לענייני הצי, ראה יממוטו בבניית אוניות המערכה יאמטו ומוסאשי כבזבוז משאבים.
יממוטו היה אחראי למספר חידושים בתחום התעופה הימית בצי היפני. אף על פי שהוא מזוהה בעיקר בהקשר של נושאות מטוסים בעקבות ההתקפה על פרל הארבור וקרב מידוויי, פועלו הגדול ביותר של יממוטו היה הרחבת הטייסות הימיות בבסיסים קרקעיים, ובעיקר פיתוח המפציצים מיצובישי G3M ו-G4M. דרישתו להגדלת טווח הטיסה ושיפור כושר נשיאת טורפדו נועדה להתאים את המפציצים היפנים לתפיסת ההתשה בה תכננו היפנים לנקוט כנגד הצי האמריקאי באוקיינוס השקט. המפציצים היפנים אמנם הגדילו את טווח הטיסה שלהם, אך מטוסי קרב שיכלו להגיע לטווחים אלה לא היו בנמצא, ולכן נותרו המפציצים ללא הגנה בטיסות ארוכות. נוסף על כך, נבנו המפציצים מחומר קל וכשהיו עמוסים בדלק היוו מטרה נוחה לאש האויב, ובשל כך דבק במטוסי G4M הכינוי "המצית המעופף". יממוטו עצמו מצא את מותו באחד ממטוסים אלה.
טווחי הטיסה של המפציצים העלו דרישה למטוסי קרב ארוכי טווח, וכך עלה רעיון A6M זירו, שהצטיין בטווח ארוך וביכולות תמרון משופרות. אולם, גם הפעם יתרונות אלה הושגו על חשבון מבנה פגיע ודליק, ויתורים שעתידים להביא לשיעור גבוה של הרוגים בקרב טייסי A6M ככל שהתקדמה המלחמה.
בעוד שהאימפריה היפנית צעדה לכיוון עימות עם ארצות הברית בשנות ה-40, נטה יממוטו יותר לכיוון חידושים אסטרטגיים וטקטיים, שגם הפעם הניבו תוצאות מעורבות. בעידודם של קצינים כישרוניים כגון מינורו גנדה, אישר יממוטו את ארגונם מחדש של שייטות נושאות המטוסים ואת הפיכתם לצי האווירי הראשון - כוח תקיפה שאיחד את שש נושאות המטוסים הגדולות ביותר של הצי הקיסרי היפני. ארגון זה נתן אמנם לצי יכולות תקיפה מרשימות, אך הוא גם ריכז את האוניות הפגיעות ליחידה אחת. יממוטו אף פיקח על ארגונו מחדש של הצי האווירי ה-11, צי מטוסים מבוססי-קרקע, שמפציצי G3M ו-G4M שלו נטרלו בהמשך את כוחות חיל האוויר האמריקאי בפיליפינים וטיבעו את כוח Z של הצי המלכותי הבריטי.
בינואר 1941 הציע יממוטו שינוי מרחיק לכת נוסף באסטרטגיית הצי הקיסרי. במשך עשורים, בהתאם לדוקטרינה של אלפרד תייר מהן, תכנן מטה הצי הקיסרי את תוכניות המלחמה שלו תוך התבססות על כלי שטח קלים, צוללות ויחידות אוויריות בבסיסים קרקעיים, שישחקו את הצי האמריקאי באוקיינוס השקט תוך כדי התקדמותו, עד לנקודה בה יפגוש בו הצי הקיסרי היפני, עם אוניות מערכה בקו הראשון, ל"קרב מכריע" בצפון ים הפיליפינים (בין איי ריוקיו לאיי מריאנה).
בהצביעו, בצדק, על העובדה שתוכנית זו מעולם לא נחלה הצלחה, אף לא במשחקי המלחמה היפניים, ובהיותו מודע ליתרונות האסטרטגיים של ארצות הברית ביכולות ייצור, הציע יממוטו ראשית להקטין את מספר הכלים שברשות האמריקאיים באוקיינוס השקט על ידי מכה מקדימה. לאחר מכן לערוך קרב מכריע כפעולה התקפית, ולא כפעולה הגנתית כפי שקראו התוכניות. יממוטו קיווה שאם יספגו האמריקאים מכה קשה בראשית המלחמה, הם עשויים לבקש את סיום העימות באמצעות משא ומתן. אך למעשה, המברק המודיע על ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין יפן וארצות הברית נמסר לאמריקאים לאחר ההתקפה בפרל הארבור (בשל עיכוב בשגרירות היפנית), ויממוטו העריך בשל כך שהאמריקאים יחפשו נקמה ולא את פתרון הסכסוך באמצעות משא ומתן.
המטה הכללי של הצי לא ניאות תחילה לשתף פעולה עם הצעתו של יממוטו, אך לאחר שהאחרון איים להתפטר אם לא יינתן לו מבוקשו, שינה המטה הכללי את דעתו, אך הרחיק לכת רק עד אישור ההתקפה על פרל הארבור. כשנשאל יממוטו באמצע 1941 על ידי ראש הממשלה פומימרו קונו מה תהיה התוצאה של מלחמה אפשרית עם ארצות הברית, ענה יממוטו את תשובתו הידועה שבה ניבא היטב את העתיד "אני עתיד לרוץ חופשי משמעותית בששת החודשים הראשונים או שנה, אבל אין לי שום ביטחון שהוא במה שיקרה בשנה השנייה והשלישית".
הצי האווירי הראשון החל בהכנות לפשיטה על פרל הארבור, במהלכן נפתרו מספר בעיות טכניות כגון כיצד לשגר טורפדו במימי המפרץ הרדודים של פרל הארבור וכיצד לייצר פצצות חודרות שריון.
ההתקפה על פרל הארבור[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המתקפה על פרל הארבור
כפי שתכנן יממוטו, תקפו שש נושאות המטוסים של הצי האווירי היפני הראשון את האמריקאים ב-7 בדצמבר 1941, בשגרן 353 מטוסים לפרל הארבור, בשני גלי תקיפה. ההתקפה נחלה הצלחה מוחלטת בהתאם למטרות המשימה שקראו לטיבוע של לפחות ארבע אוניות מערכה ומניעת התערבות אמריקאית בהתקדמות הדרומית של האימפריה היפנית למשך שישה חודשים לפחות. נושאות המטוסים האמריקאיות נחשבו למטרות איכותיות, אך הן לא עגנו בנמל בעת ההתקפה.
בסופו של דבר, טיבעו היפנים חמש אוניות מערכה אמריקאיות, ו-11 סיירות, משחתות וכלי עזר נוספים טובעו או ניזוקו באופן קשה. היפנים איבדו 29 מטוסים בלבד בעוד 74 מטוסים ניזוקו מאש נ"מ מהקרקע. מספר המפציצים שניזוקו היה גבוה באופן מיוחד, וכתוצאה מכך נפגעה יכולתם של היפנים לנצל את הצלחת שני גלי התקיפה הראשונים. לפיכך החליט מפקד הצי האווירי הראשון, תת-אדמירל צ'ואיצ'י נגומו, לסגת. מאוחר יותר קונן יממוטו על כישלונו של נגומו ליזום חיפוש של נושאות המטוסים האמריקאיות מחוץ לנמל ולהטביען, או לחלופין, להמשיך בהפצצות אסטרטגיות על מתקני הצי באואהו. לנגומו לא היה מידע על מקום הימצאן של נושאות המטוסים, והוא העריך שישנה סכנה גדולה יותר בהישארות באזור בעוד מטוסיו מפוזרים בחיפוש אחר הכוח האמריקאי, מפני שבמצב זה ייוותרו נושאות המטוסים שלו חשופות וללא הגנה במקרה שהמטוסים האמריקאים יאתרו אותן ראשונים. נוסף על כך, המפציצים היפנים לא צוידו בחימוש שאיפשר להם לתקוף מתקני חוף, מבדוקים ואפילו לא מכלי דלק, שהיו עשויים לגרום לנזק כבד יותר מהפצצת כלי השיט. על כל פנים, עד שקלטו נושאות המטוסים היפניות את מטוסי שני הגלים, והכינו אותם ליציאה נוספת, לא נותר מספיק אור יום על מנת לשגר בבטחה גל שלישי, ולמשחתות הליווי של נגומו הלך ואזל הדלק. על אף חוסר שביעות רצונו מפעולותיו של נגומו, לא העניש אותו יממוטו - בהתאם למסורת הצבאית היפנית לפיה אין לבקר מפקד בשדה הקרב - על נסיגתו, שהייתה חלק מתוכנית הפעולה.
דצמבר 1941 עד מאי 1942[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר נטרול הצי האמריקאי בפרל הארבור, פנה הצי המשולב של יממוטו לביצוע תוכנית המלחמה היפנית הכוללת. הצי האווירי הראשון המשיך את פעילותו באוקיינוס השקט, תוך שהוא תוקף מוצבים אמריקאים, אוסטרלים, הולנדים ובריטים מהאי וייק עד אוסטרליה ועד ציילון שבאוקיינוס ההודי. הצי האווירי ה-11 תקף את כוחות חיל האוויר האמריקאי בפיליפינים בעודם על הקרקע שעות אחדות בלבד אחרי ההתקפה על פרל הארבור, ואז המשיך דרומה והשמיד את "כוח Z" הבריטי.
הצבא והצי היפנים המשיכו את התקדמותם דרומה, תוך שהם כובשים כמעט את כל דרום-מזרח אסיה ומספחים אזורים עשירים במשאבים. בסוף מרץ 1942 הסתיים השלב הראשון בתוכנית המלחמה היפנית והכוחות נעצרו. יממוטו ומספר מנהיגים צבאיים יפנים נוספים המתינו לגישושים מצד ארצות הברית ובריטניה לקראת משא ומתן שיסיים את המלחמה לטובת יפן, אך כשהבריטים והאמריקאים לא הביעו עניין בהפסקת אש פנו היפנים להגנתם ולאבטחתם של השטחים החדשים שכבשו.
בשלב זה עלו מספר תוכניות להמשך הפעילות הצבאית היפנית, בהן פלישה מערבה לתוך הודו, המשך תנועה דרומה ופלישה לאוסטרליה, ואף התקדמות מזרחה אל עבר ארצות הברית. יממוטו היה שותף בדיונים אלה ועמדתו הייתה הפכפכה, בחלק מהתוכניות תמך ואת חלקן החליף בתוכניות אחרות בשל סיבות שונות. לבסוף החליט המטה הכללי הקיסרי על פלישה לבורמה בתקווה לחבור ללאומנים ההודים שמרדו כנגד השלטון הבריטי, ותקיפת גינאה החדשה ואיי שלמה שמטרתה להעמיד בסיכון את נתיבי הים בין אוסטרליה לארצות הברית. בשלב זה קרא יממוטו לעריכת קרב הכרעה מול הצי האמריקאי במזרח האוקיינוס השקט, אך קצינים שמרנים יותר במטה הכללי העדיפו להימנע מהסיכון.
ב-18 באפריל, במהלך הדיונים לגבי המשך הפעילות, אירעה פשיטת דוליטל בטוקיו ובסביבותיה, והפכה את איום נושאות המטוסים האמריקאיות לממשי. אירוע זה נתן ליממוטו הזדמנות להפעיל לחץ להשגת מטרותיו, והדיונים בדבר האסטרטגיה הצבאית הגיעו במהרה לקיצם. המטה הכללי של הצי הסכים ל"מבצע מידוויי" של יממוטו - מבצע המשך למבצע לניתוק הקשר בין אוסטרליה לארצות הברית, ומקביל לתוכנית נוספת לכיבוש האיים האלאוטיים.
בעודו מתחיל בתכנון המבצעים במידוויי ובאיים האלאוטיים, שלח יממוטו את שייטת נושאות המטוסים החמישית, תחת פיקודו של אדמירל-משנה טקאו טקאגי, לאיי שלמה על מנת לסייע בכיבוש האיים טולאגי וגוודלקנל, שישמשו להקמת בסיסים אוויריים, ובכיבוש העיר פורט מורסבי השוכנת בחופה הדרומי של גינאה החדשה, כשפניה לאוסטרליה. אף על פי שכיבוש טולאגי וגוודלקנל הצליחו, נהדפו היפנים מפורט מורסבי וכוחותיו של טקאגי התעמתו עם כוחות הצי האמריקאי בקרב ים האלמוגים. בקרב זה איבדו היפנים את נושאת המטוסים שוקאקו, שנזקקה לתיקונים מקיפים לאחר מכן, ורבים ממטוסיהם משוקאקו ומנושאת המטוסים השנייה זואיקאקו. אף על פי שלא ניזוקה קשה, נאלצה זואיקאקו לשוב ליפן ולהמתין למטוסים ולצוותי אוויר חדשים. לכן לא השתתפו שתי נושאות המטוסים בקרב מידוויי שנערך חודש לאחר מכן, וחסרונן אכן השפיע על תוצאות הקרב.
קרב מידוויי, יוני 1942[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – קרב מידוויי
תוכניתו של יממוטו לכיבוש מידוויי הייתה תוצר של מאמציו לשתק את הצי האמריקאי לפרק זמן שיספק ליפן די זמן לבצר את עמדותיה באיי האוקיינוס השקט. יממוטו חש שעריכת קרב הכרעה מול האמריקאים הוא דבר הכרחי, שיש לבצעו בהקדם.
במשך זמן רב רווחה ההשערה לפיה התוכנית הייתה לפתות את האמריקאים לנוע צפונית לפרל הארבור על ידי שליחת הצי החמישי כנגד האיים האלאוטיים. אולם מחקרים חדשים הנסמכים על מסמכים יפניים קובעים כי הפשיטה על האיים האלאוטיים הייתה תוכנית מקבילה לתוכניתו של יממוטו, והוא קיבל אותה בתמורה להסכמת מטה הצי לביצוע תוכניתו שלו. התוכנית קבעה שבעוד שהצי החמישי יתקוף באלאוטיים, יתקוף הכוח הנייד הראשון (שייטת שהכילה ארבע נושאות מטוסים, שתי אוניות מערכה, 3 סיירות ו-12 משחתות) את מידוויי וישמיד את הכוח האווירי שעל האי. לאחר מכן ינחית הצי השני (שהכיל נושאת מטוסים אחת, 2 אוניות מערכה, 10 סיירות, 21 משחתות ו-11 ספינות להובלת חיילים) 5,000 חיילים שיכבשו את האטול מידי הנחתים האמריקאים. נחיתה זו, כך קיווה יממוטו, תפתה את נושאות המטוסים האמריקאיות לנוע לעבר מידוויי, שם יפגוש בהם הכוח הנייד הראשון וישמיד אותן. לאחר מכן יחסל הצי הראשון את כל כלי השיט האמריקאים הנותרים באזור וישלים את השמדת הצי הפסיפי של ארצות הברית.
אף על פי שנראה שיממוטו היה מרוצה מתוכניתו והאמין בה, הוא לא הביא בחשבון את פעולות יריביו. קריפטוגרפים אמריקאים הצליחו לפענח תשדורות מוצפנות בשימוש הצי היפני, וכך נודע להם על תוכניות המלחמה היפניות. כתוצאה מכך הצליח אדמירל צ'סטר נימיץ, מפקד הצי הפסיפי, להתגבר על המלכודות שטמן לו יממוטו ולהציב את כוחותיו (שסבלו מנחיתות מספרית) בעמדה נוחה למארב יעיל. ואכן, בקרב מהיר השמידו המטוסים האמריקאים את ארבע נושאות המטוסים של הכוח הנייד הראשון, בעוד מטוסיו היו בדרך למידוויי, ב-4 ביוני 1942.
לאחר שאיבד את הכוח האווירי שלו ניסה יממוטו לאסוף את כוחותיו הנותרים, שעדיין נהנו מיתרון מספרי, וללכוד את האמריקאים. אך מכיוון שכוחותיו היו פרושים הרחק ממידוויי, ומכיוון שאדמירל ריימונד ספרואנס הסיג את כוחותיו מזרחה חזרה לעמדות הגנה סביב מידוויי. יממוטו, בהבינו שהפסיד בקרב, ויתר על פלישה למידוויי ונסוג. תבוסה זו סיימה תקופה של שישה חודשי הצלחה של הצי הקיסרי היפני וסימנה את שיא ההתפשטות היפנית.
פעולות לאחר מידוויי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר התבוסה בקרב מידוויי נותר יממוטו בתפקידו כמפקד הצי המשולב, באופן חלקי בשל הרצון להימנע מירידת המורל בקרב אנשי הצי. אך ההפסד הביא לירידה במעמדו והמטה הכללי של הצי לא נאות לקחת עוד סיכונים. לכן חזר בו יממוטו מדעותיו הקודמות ושב לתכנן קרב הכרעה הגנתי בים הפיליפיני.
בעוד האמריקאים המשיכו להתקדם באיי שלמה ובגינאה החדשה, שלח יממוטו את הצי המשולב לסדרת פעולות התשה שפגעו בצי האמריקאי, אך גם הסבו אבדות יקרות ליפנים. יממוטו עצמו פיקד על הכוחות היפניים במהלך קרב איי שלמה המזרחיים, קרב איי סנטה קרוז והקרב הימי על גוודלקנל, בהתקפות שתוזמנו עם פעולות התקפיות של הצבא היפני. הצי המשולב הסב אבדות ונזק לצי האמריקאי, אך לא הצליח לפתות אותו לקרב הכרעה. כתוצאה מכך החל כוחו של הצי הקיסרי היפני להידלדל.
מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – מבצע נקם
לאחר שנודע למודיעין האמריקני כי אדמירל יממוטו מתכוון לערוך טיסת סיור במוצבים היפניים הקדמיים באיי שלמה הוחלט על "מבצע נקם". במארב מתוכנן ב-18 באפריל 1943 יורט מטוסו של יממוטו על ידי מטוסי P-38 לייטנינג אמריקאיים, והוא נהרג.[4] לאחר שהמבצע הוכתר בהצלחה, המטות המשולבים של צבא ארצות הברית הוציאו שדר שכלל שתי מילים: "השועל איננו". מותו היה מכה קשה למוראל הכוחות היפניים במהלך מלחמת העולם השנייה.
יממוטו כמפקד[עריכת קוד מקור | עריכה]
יממוטו נחשב לאחד מהמפקדים הבולטים ביותר בצי הקיסרי היפני בזכות השינויים הנרחבים שביצע, אף על פי שהיה אחראי על מספר תבוסות קריטיות. הוא ידוע גם כאחד מהדמויות הצבאיות הבודדות ביפן שהתנגדו באופן גלוי לכיבוש סין, להסכם התלת-צדדי ולמלחמה עם ארצות הברית, אף שבעשותו כך העמיד את חייו בסכנה.
ספקנותו באשר לברית ההגנה שחתמה יפן עם גרמניה, לצד התנגדותו למלחמה עם ארצות הברית, נבעה, בין השאר, מהעובדה שלמד באוניברסיטת הרווארד באמריקה. יממוטו היה מודע היטב ליכולות הייצור המרשימות של ארצות הברית, בהשוואה ליפן, וחש שרק מכה ניצחת ומשמעותית אחת תסיר את האיום האמריקאי מעל מדינתו. הוא גם לא סמך על גרמניה הנאצית, ועל כן ניתן למצוא אירוניה בעובדה שהוא הלא-גרמני היחיד שזכה לעיטור צלב האבירים של צלב הברזל עם עלי אלון וחרבות, שמוענק רק לאחר המוות.
הוא חזה את התפקיד ההולך וגדל של נושאות מטוסים בשדה הקרב הימי, ובעיקר בקרב המכריע כנגד הצי האמריקאי. על אף שההתקפה בפרל הארבור נתפסה בידי היפנים כהצלחה, בה הושמדו אוניות מלחמה, מטוסים ותשתיות, העריך נכונה יממוטו שללא ניטרול נושאות המטוסים האמריקניות, שלא נכחו בבסיס בעת המתקפה, לא תהיה הכרעה משמעותית לטובת יפן במלחמה. בנוסף תמך בקצינים כישרוניים, כגון מינורו גנדה, וסמך עליהם בתכנון תוכניות המלחמה שלו.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Agawa, Hiroyuki; Bester, John (trans.). The Reluctant Admiral. Kodansha International, 2000. ISBN 9784770025395.
- Davis, Donald A. Lightning Strike: The Secret Mission to Kill Admiral Yamamoto and Avenge Pearl Harbor. St. Martin's Press, 2005. ISBN 9780312309060.
- Hoyt, Edwin P. Yamamoto: The Man Who Planned Pearl Harbor. McGraw-Hill, 2001. ISBN 9781585744282.
- Prange, Gordon. At Dawn We Slept. Penguin Books, 1991. ISBN 9780140157345.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מכללת המלחמה של הצי 1920-1929.
- אריה קיזל לפי ליאו היימן, המשימה יממוטו - הרגת אותו וניצחת במלחמה, 'בין גלים' 165 יוני 1985 עמ' 45.
- הצי הקיסרי היפני Graduates of Naval Academy class 32nd(הקישור אינו פעיל).
- פיטר צ'ן, Isoroku Yamamoto, מתוך אתר WWII Database.
- Admiral Isoroku Yamamoto, Japanese Navy, (1884-1943), אתר מרכז להיסטורית הצי האמריקאי.
- יואב רוזן, מותו של ימאמוטו, בטאון חיל האוויר, גיליון 128 (229), 01.08.1999.
BioCast - אלף אישים באלף שניות: למען המדינה והקיסר - איסורוקו יממוטו, באתר iCast, 1 באוגוסט 2011- איסורוקו יממוטו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- איסורוקו יממוטו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
