איריס לעאל

איריס לעאל
	איריס לעאל, 1997
לידה	1959 (בת 65 בערך); אשדות יעקב מאוחד, ישראל
שם לידה	איריס פרומרמן
מדינה	ישראל
שפות היצירה	עברית

איריס לעאל (נולדה בשנת 1959) היא סופרת, מבקרת ספרות ופובליציסטית ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איריס לעאל (פרומרמן) נולדה בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד. היא גדלה אצל סבה וסבתה בבני ברק ומאוחר יותר עברה עם אביה לקיבוץ כפר מנחם של השומר הצעיר. מעברים אלה השפיעו על כתיבתה.

ב-1980, לאחר לידת בתה הראשונה, נסעה אתה לפריז למשך שנה, שם למדה צרפתית. בשנים 1985–1991 שהתה בלונדון, שם כתבה את ספרה הראשון, "חוות מרפא".

משנת 2000 עמדה בראש המחלקה לכתיבה בקמרה אובסקורה. כתבה במוסף "ספרים" של העיתון "הארץ" מאז היווסדו. בנוסף לכך כתבה מאמרי ביקורת, רשימות וסיפורים קצרים שהתפרסמו בעיתונים שונים, בהם "ידיעות אחרונות" ו"מעריב".

כתבה יחד עם אמנון דנקנר את המחזה "אנשים כמונו", שהיה אמור לעלות בתיאטרון הקאמרי בעונת 2012–2013,^[1] אך בסופו של דבר לא הועלה.^[2]

משנת 2014 היא פובליציסטית קבועה בעיתון "הארץ".

החל מאפריל 2019 היא חברה במועצה הציבורית של הקרן החדשה לישראל.

היא גרה בתל אביב עם בן זוגה ושלושת ילדיהם.

עמדותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעאל משתייכת לזרם השמאלי של המפה הפוליטית,^[3] ומביעה את עמדותיה בטורי דעה ובחשבון הטוויטר שלה.

בינואר 2019, בתגובה לאירוע שבו נורה למוות פלסטיני במהלך עימותים בין מתנחלים ופלסטינים, כתבה לעאל: "מתנחלים עשו את מה שהם עושים הכי טוב בשבת והרגו פלסטיני".^[4] בהזדמנות אחרת כתבה כי "את הישגיה הגדולים של תנועת ההתיישבות צריך לזקוף להפרת חוק מתמדת, הכוללת התנגדות לפלסטינים, עקירת עצים, חסימת המעבר לשטחים חקלאיים ושליטה על משאבי טבע".^[5]

ב-2019 כתבה: "אין לי ומעולם לא הייתה לי בעיה עם השקפה דתית. קנאות חילונית ואנשים שקוראים לאלוהים 'החבר הדמיוני' מביכים אותי, אבל גם אני מתנגדת לכיבוש ולאפרטהייד."^[6]

בעניין הפרדה מגדרית כתבה כי היא מלמדת נשים חרדיות בהפרדה, משום שהיא מאמינה בכוחו של הקורס שלה לחולל שינוי בתודעה שלהן. עם זאת, היא מתנגדת להפרדה מגדרית בהופעות, ולדבריה רצונן של הנשים החרדיות עצמן בהפרדה נובע מכך שהן התרגלו לראות בעצמן סכנה לסדר החברתי, ולראות בגברים סכנה עבורן.^[7]

היא הסתייגה מהעיסוק התקשורתי בשרה נתניהו, ולאחר שהביאה דוגמאות ממנהיגים אחרים שלא נהנו מבני זוג אידיאליים סיכמה: "יש סיבות רבות, מגוונות וטורדות מנוחה מדוע בנימין נתניהו אינו מתאים להנהיג את המדינה. אשתו, עם כל הכבוד, אינה אחת מהן."^[8] עם זאת, אף היא נגררה לעיסוק במאפייני התנהגותה של נתניהו, וכתבה: "אי אפשר לקחת ממנה את הקושי להתאפק, את אפס היכולת לסלוח ואת הקושי להבליג לשם רווח פוליטי קר. גם במחיר של ביזוי עצמה או בעלה, אם הדחף דוחק בה היא תעלה סצנה אופראית בלתי נשכחת, הכוללת זריקת נעליים על ראשן של עובדות, צרחות אימים על יועץ התקשורת או העלבת העם האוקראיני לעיני המצלמות".^[9]

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמה החוזרת בספריה של לעאל היא המתח בין חיי משפחה שגרתיים לבין היחיד הנגוע בסוג של טירוף ועושה מעשים קיצונים כדי להשתחרר מעריצותה של המשפחה.

ציר מרכזי ביצירתה הוא כוחו של המבט האינטימי והחברתי לעצב את זהותו של היחיד עד שהוא מתקשה להבחין בין עצמיותו האותנטית לבין השתקפותו בעיני הסביבה שלו. המאבק להגדרה עצמית ולשחרור הוא היסוד האונטולוגי בחיי הדמויות ומבעו הלשוני הוא פעמים רבות ארסי ואירוני.

חוות מרפא: ספרה הראשון של איריס לעאל, שראה אור בשנת 1993 ב"צד התפר", הסדרה לספרות מקור מייסודו ובעריכתו של יגאל שוורץ, בהוצאת כתר. הספר מגולל את סיפורן של כמה דמויות באזור כפרי בארץ הסובלות ממה שהן מכנות "מחלת החיים". לעאל זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים עבור ספר זה.
אושר פתאומי: ספרה השני, שיצא לאור בהוצאת כתר ב-1999. הספר עוסק מבחינה תמטית בהתנגשות בין התרבות לבין הטבע. הוא מפגיש שני אנשים: דניאל, סופר בעל שם השרוי במחסום כתיבה, ואלעזר, רופא כפרי בכפר דייגים בצפון הארץ. בתווך נמצאת עמליה, בתו של אלעזר ואהובתו של דניאל. הספר היה מועמד לפרס ספיר.
המשפחה: הנובלה ראתה אור בהוצאת כתר בשנת 2001. הסיפור מסופר בגוף ראשון, והוא בוחן את קהילת הישראלים בלונדון, יזמי הנדל"ן והמתעשרים החדשים בבירה הבריטית, דרך מבטה הלועג של מספרת חסרת שם המתאהבת בצעיר אנגלי יפה תואר ומאחז עיניים המאמין שהוא אריסטוקרט ממשפחת המלוכה, והטוען לכתר מספר 72. גם כאן המאמץ לשמור על מראית עין של שביעות רצון ואהבה משפחתית מסוכל בגלל הופעתה של זרה, פליטה לבנונית המעוררת את רחמיו ואהבתו של גיסה של המספרת.
אש בבית: ראה אור בהוצאת זמורה ביתן בשנת 2008. הוא מגולל את סיפורם של שני זוגות שנפגשים למשך 24 שעות בביתם הכפרי. הספר היה מועמד לפרס ספיר.
חובות אבודים: היחסים בין מרסי לרֵעַ, בני זוג ישראלים החיים בלונדון, מתערערים בעקבות המשבר הכלכלי של שנת 2008. ראה אור בהוצאת כתר, 2013.
לא העזנו לדעת: רומן שיצא לאור בהוצאת עם עובד הספריה לעם בשנת 2019. סיפור על אובדן במשפחה וכיצד מעגלי הצער הפרטי מתרחבים ומחריבים את היחסים המשפחתיים ומפוררים גם את החברה הישראלית. בצד הכאב יש גם אהבה שמצליחה להשתקם.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1994 – פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים
2004 - פרס ראש הממשלה
פרס ברנשטיין לכתיבה ביקורתית.
בין חמשת המועמדים לפרס ספיר על ספריה "אושר פתאומי", בשנת 2001, ו"אש בבית", בשנת 2008.