איתות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

איתות הוא אוסף שיטות להעברת הודעות למרחק באמצעות אותות מסוגים שונים, חזותיים או אחרים.

איתות בדגלים

צורות האיתות המוקדמות ביותר היו ויזואליות: סימני עשן לאיתות בשעות היום ומדורות לאיתות בשעות הלילה. צורת איתות מוקדמת נוספת הייתה קולית: איתות באמצעות תופים שקולם נשמע למרחוק. ברור כי בשיטות איתות אלה, ישנה מגבלה כבדה על כמות המידע שניתן להעביר, ולמעשה ניתן להעביר רק מספר מוגבל של מסרים שסוכמו מראש בין הצדדים. מגבלה נוספת היא מרחק: בשיטות הוויזואליות הללו, כמו גם בשיטת דגלי הקוד הבינלאומי, ששימשה אוניות בים ופותחה רק במאה ה-18, ניתן למסור הודעה רק ליעד הנמצא במרחק ראייה, ובשיטות הקוליות ניתן למסור הודעה רק ליעד הנמצא במרחק שמיעה. בעיה זו נעקפה על ידי שימוש ב"שידור חוזר" של האות, כלומר, התחנה שקיבלה את האות אותתה גם היא, וכך תחנות מרוחקות יותר יכלו לקבל את האות גם הן. על ידי שימוש במספר רב של תחנות ממסר, ניתן היה לשדר את האות למרחקים ארוכים מאוד.

בשיטה זו היו מעבירים הודעות על קידוש החודש לבבל. השימוש במשואות מתועד במשנה, מסכת ראש השנה, פרק ב', משנה ג'. בתקופת בית שני השתמשו במשואות כדי לציין את קידוש החודש העברי, שנקבע על ידי הסנהדרין בירושלים, לכל חלקי הארץ ומחוצה לה (עד בבל). המשואות היו מודלקות על ראשי הרים שהיו נראים זה לזה. אחד מהם למשל הוא הר סרטבה.

ההתקדמות המשמעותית הראשונה מאיתות יבשתי בעזרת סימני עשן ומדורות הייתה בסוף המאה ה-18, כשהציגו קלוד שאפה (Claude Chappe) ואחיו בצרפת את מנגנון הסמפור, שנחשב למנגנון הטלגרף הראשון.

ההתקדמות הבאה הייתה המצאת הטלגרף החשמלי בידי סמואל מורס, ולאחר מכן פיתוח קוד מורס (1838). בסוף המאה ה-19 הוצג הטלגרף האלחוטי בידי ניקולה טסלה ואחרים.

כיום כמעט שלא נעשה שימוש במערכות איתות שונות, אם כי מערכת איתות הדגלים הימית וקוד מורס עדיין נמצאים בשימוש באופן רשמי, לצורכי חירום. תחנת האיתות הימי בנמל חיפה, למשל, נסגרה בשנות התשעים של המאה ה-20. עם זאת, מערכות האיתות השונות היוו את הבסיס לתקשורת הרדיו המאוחרת יותר, ולמערכות התקשורת המודרניות, ובהן האינטרנט.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]