איתן גלבוע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
איתן גלבוע
לידה דצמבר 1943 (בן 80)
בנימינה עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי תקשורת, יחסים בינלאומיים
מקום לימודים
מוסדות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

איתן גלבוע (נולד בדצמבר 1943) הוא פרופסור אמריטוס לתקשורת וליחסים בינלאומיים, כיהן כראש המרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר-אילן. הוא גם חוקר בכיר במרכז בגין-סאדאת (בס"א) למחקרים אסטרטגיים, יו"ר האגודה הישראלית לתקשורת ויו"ר הפורום לדיפלומטיה ציבורית ישראלית[1]. גלבוע מכהן גם כפרופסור אורח לדיפלומטיה ציבורית באוניברסיטה של דרום קליפורניה בלוס אנג'לס.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איתן גלבוע נולד ב-1943 בבנימינה למשפחה שנמנתה על מייסדיה. הוא שירת בחיל השריון והשתתף במלחמת ששת הימים. את השכלתו רכש בארץ ובארצות הברית. גלבוע הוא בוגר תואר ראשון בהצטיינות במדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ובעל תואר שני ודוקטורט במדעי המדינה מאוניברסיטת הרווארד בארצות הברית.

בתום לימודיו, בשנת 1974, חזר לאוניברסיטה העברית, היה מיוזמי הקמת המחלקה ליחסים בינלאומיים, יזם, הקים וניהל את "המעבדה להדמיות התנהגותיות", ייעץ לצוות הקמה של פרויקט תלפיות המשותף לאוניברסיטה ולחיל האוויר ולימד במסגרת זו יחסים בינלאומיים, ועמד בראש התוכנית ללימודי תואר ראשון בבית הספר הבינלאומי ע"ש רוטברג באוניברסיטה. בשנת 1993, הוזמן על ידי המכון הטכנולוגי בחולון להקים מחלקה לתקשורת ומחלקה ללימודים כלליים ועמד בראשן.

ב-1998 עבר למחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, כיהן כפרופסור לתקשורת בינלאומית, תכנן והקים את בית הספר לתקשורת והמרכז לתקשורת בינלאומית.

גלבוע כיהן כפרופסור אורח וחוקר בכיר באוניברסיטאות ומכוני מחקר חשובים בארצות הברית ובאירופה ובכללם אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת ג'ורג'טאון, אוניברסיטת טאפטס, אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס והאוניברסיטה האמריקאית בוושינגטון. באירופה היה פרופסור אורח באוניברסיטת המבורג, באקדמיה לדיפלומטיה בווינה (אנ') ובאוניברסיטה של מנהיים (אנ'). היה שותף להקמת המרכז לדיפלומטיה ציבורית, באוניברסיטת דרום קליפורניה בלוס אנג'לס, לגיבוש תוכנית לימודים לתואר שני ומכון להשתלמויות באותו תחום, שאותו יזם והקים ובו הוא חוקר ומרצה מאז 2005.

בין מרכזי המחקר שבהם כיהן כחוקר בכיר נכללים בארץ המכון על שם לאונרד דייוויס ליחסים בינלאומיים ומכון טרומן לקידום השלום באוניברסיטה העברית, מרכז בגין-סאדאת (בס"א) למחקרים אסטרטגיים בבר-אילן, ומרכז תמי שטיינמץ לחקר השלום (אנ') באוניברסיטת תל אביב. בארצות הברית ובאירופה היה חוקר בכיר במרכז ליחסים בינלאומיים ובמרכז שורנשטיין לעיתונות, פוליטיקה ומדיניות ציבורית (אנ') באוניברסיטת הרווארד, מכון ראנד בלוס אנג'לס, המרכז ללימודים בינלאומיים ואסטרטגיים (אנ') בוושינגטון, המכון הבינלאומי לחקר השלום באוסלו (אנ'), המרכז למחקרים בטרור ותגובות במצבי משבר (אנ'). כיום הוא חוקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

גלבוע פעיל באגודות מדעיות בארץ ובעולם, יוזם ומארגן מושבים וימי עיון, מציג עבודות ומשמש מתדיין. היה בין מקימי הסקציה לתקשורת בינלאומית באגודה ללימודים בינלאומיים (ISA) (אנ') והיה חבר הוועדה המנהלת ויו"ר ועדת החברות של הסקציה. היה חבר ויושב ראש של כמה ועדות באגודה הבינלאומית לתקשורת (ICA) (אנ') וחבר בוועד המנהל של האגודה הישראלית לתקשורת ומשנת 2014 מכהן כיושב ראש האגודה[2].

פרסים ומענקי מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלבוע זכה במלגות ובמענקי מחקר רבים מקרנות מדעיות וממשלתיות בכמה מדינות: המועצה לחקר מדעי החברה (אנ'), קרן פורד, הקרן הלאומית למדע (ארצות הברית), הסוכנות האמריקנית לפיתוח בין-לאומי, המחלקה לביטחון המולדת של ארצות הברית, שירות חילופי אקדמאים בגרמניה (DAAD) (אנ'), המרכז ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומיים, אוניברסיטת ג'ורג'טאון, מרכז תמי שטיינמץ לחקר השלום, אוניברסיטת תל אביב, מכון לאונרד דייוויס ליחסים בינלאומיים ומכון טרומן.

ב-2001 זכה בפרס מטעם האגודה הבינלאומית לתקשורת (ICA) עבור המאמר הטוב ביותר שפורסם בכתבי עת מדעיים בתקשורת (Best Article Award). הפרס הוענק לו על המאמר[3]:

Gilboa, E. (2000), Mass communication and diplomacy: A Theoretical Framework. Communication theory, 10(3), 275-309.

בשנת 2002 זכה גלבוע במלגת שורנשטיין וכיהן כחוקר בכיר בבית הספר קנדי לממשל באוניברסיטת הרווארד. ב-2007 היה שותף לפרס ע"ש בנימין פרנקלין שהוענק על ידי מחלקת המדינה לצוות ההקמה של המרכז לדיפלומטיה ציבורית באוניברסיטה של דרום קליפורניה שבו היה חבר.

בשנת 2023 זכה בפרס על הצטיינות מדעית בחקר התקשורת הבינלאומית מטעם האגודה ללימודים בינלאומיים (ICOMM Distinguished Scholar Award, International Studies Association) וכן פורסם מאמר על תרומותיו החשובות לפיתוח תאוריה על תקשורת ופתרון סכסוכים בינלאומיים[4].

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יחסים בין-לאומיים, מקראה בעריכת איתן גלבוע, עם עובד 1979
  • מושגי יסוד ביחסים בינלאומיים: הגות קלסית ומחקר מודרני, האוניברסיטה הפתוחה, 1980
  • הסכסוך הערבי-ישראלי: גורמים, עימותים, סיכויים, בעריכת איתן גלבוע ומרדכי נאור, משרד הביטחון - ההוצאה לאור
  • ארצות הברית - ישראל: תשתית היחסים המיוחדים, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1993
  • Simulation of conflict and conflict resolution in the Middle East, Jerusalem: Magnes Press, 1980
  • American Public Opinion Toward Israel and The Arab-Israeli Conflict, Lexington Books, 1987
  • Media And Conflict: Framing Issues, Making Policy, Shaping Opinions (editor: E. Giboa) Transnational Publishers, 2002
  • US-Israeli Relations in a New Era: Issues and Challenges After 9/11 (editor: E. Giboa & E. Inbar) Routledge, 2009.
  • The American Public and Israel in The Twenty-First Century, BESA, 2020.
  • A Research Agenda for Public Diplomacy (editor: E. Giboa), Elgar, 2023

מאמריו (רשימה חלקית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Gilboa, E. (1976). Intellectuals in the White House and American Foreign Policy. The Yale Review, LXV (Summer), 481‑497.
  • Gilboa, E. (1979). Educating Israeli officers on the processes of peacemaking in the Middle East conflict. Journal of Peace Research, XVI (2), 155‑162.
  • Gilboa, E. (1981). The Use of Simulation in Combating Terrorism. Terrorism: An International Journal, 5(3), 265‑279.
  • Gilboa, E. (1985). Trends in American Attitudes toward the PLO and the Palestinians. Political Communication and Persuasion, 3(1), 45‑67.
  • Gilboa, E. (1986). Israel in the mind of American Jews: Public opinion trends and analysis London: Institute of Jewish Affairs, Research Report No. 4.
  • Gilboa, E. (1989). The Palestinian Uprising: Has It Turned American Public Opinion. Orbis: Journal of World Affairs, 33 (Winter), 21‑37.
  • Gilboa, E. (1990). Effects of Televised Presidential Addresses on Public Opinion: President Reagan and Terrorism in the Middle East. Presidential Studies Quarterly, XX (Winter), 43‑53.
  • Gilboa, E. (1993). American Media, Public Opinion, and The Intifada. In A. Cohen & G. Wolfsfeld (Eds.), Framing the Intifada: Media and People (pp. 93-115). Ablex.
  • Gilboa, E. (1995/96). The Panama invasion revisited: Lessons for American policy in the post-cold war era. Political Science Quarterly, 110 (Winter), 539-562.
  • Gilboa, E. (1998). Secret Diplomacy in the Television Age. Gazette: The International Journal for Communication Studies, 60( 3), 211-225.
  • Gilboa, E. (1998). Media Diplomacy: Conceptual Divergence and Applications. Harvard International Journal of Press/Politics, 3 (Summer), 56-75.
  • Gilboa, E. (2000). Mass Communication and Diplomacy: A Theoretical Framework. Communication Theory, 10(3), 275-309.
  • Gilboa, E. (2000). Media Coverage of International Negotiation: A Taxonomy of Levels and Effects. International Negotiation, 5( 3), 543-568.
  • Gilboa, E. (2001). Diplomacy in the Media Age: Three Models of Uses and Effects. Diplomacy and Statecraft, 12, 1-28.
  • Gilboa, E. (2002). The Global News Networks and U.S. Policymaking In Defense and Foreign Affairs. The Shorenstein Center on the Press, Politics and Public Policy, Kennedy School of Government, Harvard University, Research Report 6-2002.
  • Gilboa, E. (2002). Global Communication and Foreign Policy. Journal of Communication, 52, 731-748.
  • Gilboa, E. (2003). Television News and US Foreign Policy: Constraints of Real-Time Coverage. Harvard International Journal of Press/Politics, 8( 4), 97-113.
  • Gilboa, E. (2004). The Media in the 2003 Israeli Elections. Israel Affairs, 10 (Summer), 217-241.
  • Gilboa, E. (2005). The CNN Effect: The Search for a Communication Theory of International Relations. Political Communication, 21, 27-44.
  • Gilboa, E. (2005). Media-Broker Diplomacy: When Journalists Become Mediators. Critical Studies in Media Communication, 22(2), 99-120.
  • Gilboa, E. (2006). Public Diplomacy: The Missing Component in Israel’s Foreign Policy. Israel Affairs, 12, 715-747.
  • Gilboa, E. (2007). Media and International Conflict: A Multidisciplinary Approach. Journal of Dispute Resolution, Vol. 7, 229-237.
  • Gilboa, E. (2008). Searching for a Theory of Public Diplomacy. The Annals of the American Academy of Political and Social Science, 616 (March), 55-77.
  • Gilboa, E. (2009). The Public Diplomacy of Middle Powers. Public Diplomacy Magazine, 1(2), 22-28.
  • Media and conflict resolution: A Framework for analysis. Marquette Law Review, 93(1), 87-111.
  • Gilboa, E., & Shai, N. (2011). Rebuilding Public Diplomacy: The Case Of Israel. In A. Fisher & S. Lucas (Eds.), Trials of Engagement: The Future of US Public Diplomacy (pp. 33-54). Brill.
  • Gilboa, E. (2013). Obama in Israel: Fixing American Israeli Relations. Israel Journal of Foreign Affairs, VII(2), 19-28.
  • Gilboa E. (2013). The US and the Arab Spring. In E. Inbar (Ed.), The Arab Spring, Democracy and Security: Domestic and International Ramifications (pp. 51-74). Routledge.
  • Gilboa, E. et al. (2016). Moving Media and Conflict Studies beyond the CNN Effect. Review of International Studies. 29, 1-19.
  • Horowitz-Rosen, S., & Gilboa E. (2018). Framing Philanthropy In Time Of War. International Journal of Communication, 12, 269-289.
  • Gilboa E. (2020). Israel: Countering brandjacking. In Snow, N., & Cull, N. (Eds.). Handbook of Public Diplomacy (pp. 331-341). New York: Routledge.
  • Gilboa, E. (2020). American Contributions To Israel's National Security. Strategic Assessment, 23(3),18-36.
  • Gilboa, E. (2021). What Do Americans Think of Israel? Long-Term Trends and Socio-Demographic Shifts. Currents, 3 (Spring). Los Angeles: Nazarian Center for Israel Studies, UCLA, 1-10.
  • Schwartz, A. & Gilboa E. (2021). False Readiness: Expanding The Concept of Readiness In Conflict Resolution Theory. International Studies Review, 23(4), 1328-1348.
  • Gilboa, E. (2022). Theorizing Diaspora Diplomacy. In Kennedy, L. (Ed.). The Routledge International Handbook Of Diaspora Diplomacy (pp. 379-392). Routledge.
  • Gilboa E. & Bloch-Elkon, Y. (2022). The Rift between American Jews and Israel. In P. Kumaraswamy (Ed.). Palgrave International Handbook on Israel (pp. 1-21). New York: Palgrave Macmillan.
  • Schwartz, A., & Gilboa, E. (2023). The False Readiness Theory: Explaining Failures To Negotiate Israeli-Palestinian Peace, International Negotiation, 28(1), 126-154.

פעילות מקצועית וציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

 במהלך לימודיו באוניברסיטה העברית היה ממונה על קשרים בינלאומיים של הסתדרות הסטודנטים, יו"ר של המרכז הישראלי של ההתאחדות העולמית של סטודנטים יהודיים (WUJS) ואחד ממייסדי מכון WUJS בערד (אנ'). היה גם יו"ר תנועת הסטודנטים הישראלים למען האומות המאוחדות (ISMUN). בתקופת לימודיו באוניברסיטת הרווארד, היה ממונה על קשרים אקדמיים בקונסוליה הישראלית בבוסטון ופעיל בהתאחדות הסטודנטים הישראלים בארצות הברית.

בשנות השבעים יעץ לצוות שהקים מחדש את המכללה לביטחון לאומי (מב"ל) וכיהן כמדריך אקדמי של התחום ושל הדמיות מדיניות אסטרטגיות. היה מדריך אקדמי במכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה (פו"ם).

גלבוע כיהן כיו"ר הוועדה העליונה של משרד החוץ ונציבות שירות המדינה לבחירת מועמדים לשירות החוץ, היה יועץ למחלקת ההדרכה של משרד החוץ וסייע בגיבוש תוכניות הדרכה והכשרה לצוערים. יעץ לגופים ממשלתיים וציבוריים כולל המרכז למחקר ולתכנון במשרד החוץ, הוועדה לענייני חוץ וביטחון של הכנסת, לשכת העיתונות הממשלתית ובסוכנות היהודית. היה חבר בוועדה להשכלה גבוהה של העיר ירושלים, יו"ר וחבר של ועדות במועצה להשכלה גבוהה ובקרן הלאומית למדע ויו"ר הוועדה להענקת פרס ישראל בתקשורת.

פעילות עיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות השבעים היה עוזר הפקה בתחנת הטלוויזיה הציבורית WGBH בבוסטון ועורך ומפיק תוכניות בתחנת הרדיו WBUR של אוניברסיטת בוסטון. היה עורך ומגיש של תוכניות אקטואליה בגלי צה"ל וביניהן: "משהו עולמי" (מגזין גלי צה"ל לענייני חוץ), "עומק אסטרטגי", "משברים בינלאומיים" ו"ספרא וסייפא". השתתף באופן קבוע ב"קול ישראל" בתוכניות "יומן חוץ" ו"צומת המזרח התיכון".

במשך עשרות שנים גלבוע משמש פרשן לענייני ארצות הברית, יחסים בינלאומיים ותקשורת, בערוצי הטלוויזיה והרדיו בישראל ומחוצה לה, ומפרסם בקביעות מאמרי דעה ופרשנות בעיתונים ידיעות אחרונות, מעריב וישראל היום, ובאתרי החדשות וואלה, YNET, Jerusalem Post, Times of Israel, Ha'aretz.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איתן גלבוע בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Staff, Israel Public Diplomacy Forum in Denver Next Week, Boulder Jewish News, ‏30 באוקטובר 2015
  2. ^ פרופ' איתן גלבוע מבית הספר לתקשורת נבחר ליו"ר האגודה הישראלית לתקשורת, באתר אוניברסיטת בר-אילן, 2 באוגוסט 2017
  3. ^ Professor Eytan Gilboa, PhD - Brief Bio, מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים (באנגלית)
  4. ^ Peter C. Mataba, A CRITICAL INTERROGATION OF EYTAN GILBOA’S FRAMEWORK OF ANALYSIS FOR MEDIA AND ARMED CONFLICT REPORTING, Journal of Integrated Sciences (3)3, יוני 2023, עמ' 197-80