אליעזר שושני
 | |
| לידה |
15 בדצמבר 1905 בריאנסק  |
|---|---|
| פטירה |
8 בדצמבר 1987 (בגיל 81) |
| שם לידה |
אליעזר רוזנרוט |
| מדינה |
ישראל |
| השכלה |
הגימנסיה העברית "הרצליה" |
  | |
אליעזר שושני (15 בדצמבר 1905 – 8 בדצמבר 1987) היה איש ציבור בימי היישוב היהודי בארץ ישראל וראשית ימי המדינה. היה בין החלוצים אשר לחמו על עבודה עברית במושבות, חבר פעיל ב"הגנה" וממייסדי כפר יהושע.
בשנים 1956–1958 שימש כמזכיר תנועת "איחוד הקבוצות והקיבוצים". בשנת 1967 קיבל עליו את תפקיד המזכיר של "ברית התנועה הקיבוצית".
רקע משפחתי וילדות בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
אליעזר שושני נולד כבן זקונים בבריאנסק שבמחוז אוריול ברוסיה. להוריו, גדליהו הכהן רוזנרוט ופייגה-מנוחה לבית איתין, נולדו תשעה ילדים, והם (לפי סדר הולדתם): מנחם, סעדיה, נוח[3], יוסף, דבשה, מרים[4], בלה, אהרון ואליעזר. אחי אמו הוא אהרן איתין, אביהם של סעדיה איתין, נחום איתן ודיבשה אמירה.
בריאנסק הייתה עיר תעשייתית על גדת הדייסנה (יובל של נהר הדנייפר), במחוז אוריול שברוסיה האירופאית, כ-350 ק"מ דרומית מערבית למוסקבה. באותם זמנים הייתה בריאנסק מחוץ לתחום המושב היהודי ברוסיה. אבי המשפחה סעדיה איתין, שנולד באוקראינה, היה בעל זכויות בגין שירותו בצבא הצאר ניקולאי השני (הוא נמנה עם הילדים היהודים "החטופים"), ועל כן הורשה להתגורר בבריאנסק. גדליהו רוזנרוט, יליד פולין, גויס לצבא הצאר, ושימש שם כחייט. בשהותו עם יחידתו ליד בריאנסק הכיר גדליהו את פייגה-מנוחה והם נישאו בסתר, מאחר שנאסר על החיילים להתחתן. כשהשתחרר גדליהו משירותו הצבאי הפכו הנישואים המוסווים לרשמיים.
שושני עלה לארץ ישראל בשנת 1912, הוא הגיע עם משפחתו: הוריו, סבתו וכמה מאחיו, באנייה "אלכסנדר". המשפחה התיישבה בנוה צדק. בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, ותושבי הארץ סבלו ממחסור בשל הניתוק מן הארצות שסיפקו לארץ ישראל מזון ומצרכי יסוד. באפריל 1917 גורשו התושבים היהודים של יפו ושל תל אביב מבתיהם ונדדו למושבות ביהודה ובגליל. בין המגורשים הייתה גם משפחתו של אליעזר, משפחת רוזנרוט, שהחלה במסע לסג'רה עם הילדים הקטנים (דִבשה, אהרון ואליעזר) והסבתא מעלה (שעִברתה את שמה לעמליה). הבנים הבוגרים: מנחם, סעדיה, יוסף והבת בלה, נותרו לשמור על נכסי המגורשים ונמנו עם 13 הנשארים בתל אביב.
בערב פסח, לאחר יומיים של נסיעה בשתי עגלות, הגיעו בני המשפחה לסג'רה והוזמנו לשולחן "הסדר" אצל משפחת טפליצקי. בתום ימי הפסח עברו להתגורר בביתה של האלמנה הגֵרָה שרה ניצָ'יֵיב. הם שהו אצלה כשנה וחצי, והיא התחלקה עמם במעט שהיה לה. שושני ואחיו למדו בבית הספר הקטן בסג'רה עם ילדי המקום. הסבתא עמליה נפטרה בסוף הקיץ ונקברה בסג'רה. בשנת 1918, לאחר שצבאותיו של הגנרל אלנבי כבשו את הארץ, חזרו בני המשפחה לתל אביב. שושני חזר ללימודיו בגימנסיה הרצליה ואחיו סעדיה מימן את לימודיו. בעקבות האח סעדיה שינתה המשפחה את שמה, תחילה ל"שושן אדום" (תרגום מדויק של שמם לעברית) ואחר כך לשושני.
חלוץ בין חלוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1923 סיים את לימודיו בגימנסיה בהצטיינות. למרות הצעתו המפתה של אחיו סעדיה לממן לו לימודים באחת מהאוניברסיטאות באירופה, פנה אליעזר בן ה-18 לחיי עבודה. הוא החל כמתלמד במקווה ישראל והצטרף לארגון ההגנה. בשנים 1927-1925 נדד אליעזר במקומות רבים בארץ. תחילה עבד בקבוצת מרקנהוף, שישבה על האדמות שהיום הן אדמות קיבוץ מזרע, אחר-כך עבר לרחובות ועבד שם בקטיף תפוזים. משם עבר לחווה בנחל שורק ועבד שם בעיקר בהכנת שדות הפלחה לזריעת החורף בעזרת צמד פרידות ומחרשה. תחנתו הבאה הייתה פתח תקווה, שם עבד בעידור בפרדסים, עבודת פרך שקשה היה להתמיד בה. הוא עבר לבנימינה ועבד אצל האיכר כהנוביץ במשתלת עצי פרי. בשנת 1927 הקים גרעין א' של המושבים את כפר יהושע בעמק יזרעאל, ואליעזר הצטרף אליו לאחר כמה חודשים. הוא האמין שבמושב יוכל להגשים את העקרונות שבהם דגל: התיישבות, עבודה עצמית ועזרה הדדית.
אליעזר עסק עם חבריו בעבודות התשתית: סלילת כביש גישה לכפר, הנחת צינור מים והקמת מבני ציבור. לצד עבודות אלה היה עליו לפתח את חלקתו הפרטית: 100 דונם של אדמת בור שלא עובדה מעולם. כל רכושו היה סוס, מחרשה, חמש כוורות ומתבן.
איש משפחה צעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1931 נישא לדבורה סולצ'נסקי – הגננת הראשונה בכפר יהושע. אליעזר ודבורה עברו להתגורר במשך חודשים אחדים בחצרה של דבשה, אחותו של אליעזר, בחדרה. משם עברו לקבוצת גניגר והתקבלו שם לחברות. בשנת 1933 נולד בנם הראשון רפאל. שושני פיתח בזמן זה השקפת עולם שדמתה להשקפת העולם של הקיבוץ המאוחד, ודבורה לא מצאה את מקומה כגננת בגניגר. לכן עזב הזוג הצעיר את המקום ושב לחדרה, ושם התגורר שנים אחדות. בשנה הראשונה מצא אליעזר את פרנסתו כקבלן גדרות וראה ברכה בעמלו. כעבור שנה נבחר לכהן כמזכיר מועצת הפועלים של חדרה, אולם הוא לא מצא סיפוק בתפקיד זה ועל כן חזר לעסוק בגדרות.
אף על פי שבני הזוג הגיעו לרמת חיים סבירה, הם הרגישו שאין זה בית ונחלה משלהם (משום שעדיין גרו בחצרה של אחותו דבשה) והחליטו לחזור לקיבוץ. בהשפעת חבריהם, חיים גבתי ואשתו ליובּה, שגרו בקיבוץ גבת, פנו אליעזר ודבורה בשנת 1937 לקיבוץ זה והתקבלו שם כחברים. אליעזר השתתף באותו זמן בקורס מא"זים (מפקדי אזור) של "ההגנה", והיה מגיע רק לביקורים קצרים בגבת. דבורה ילדה את הבת נורית חודש לאחר היקלטותם בגבת, ונדרשה לוויתורים קשים כדי לאפשר לאליעזר את פעילותו בתחומי הביטחון והחברה. כשאליעזר סיים את הקורס הוא התיישב סופית בגבת ומיד קיבל עליו את תפקיד המא"ז ואת ריכוז ענף תפוחי האדמה. ארבע שנים לאחר מכן נולדה הבת יהודית וכעבור ארבע שנים נוספות נולדה בת הזקונים מיכל.
פעילות ב"הגנה" ובפלמ"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]
גבת שימשה בסיס אזורי של מרכז "ההגנה". שושני היה אחראי על השמירה במקום, על האימונים ועל הסליקים של "ההגנה" ושל הקיבוץ. העבודה והביטחון הפכו חלק משגרת חייו. ביום היה עובד ובלילה עסק בניקוי ובשימור הנשק, שנטה להחליד בשל הלחות הרבה ששררה בסליקים. שושני הפך להיות דמות מוכרת ומוערכת מאוד ב"הגנה", והוטל עליו לאסוף ידיעות באזור הצפון עבור הש"י (שירות הידיעות של "ההגנה"). לשם כך קשר קשרים עם הקצונה המשטרתית הבריטית, במיוחד עם מפקדי משטרת נצרת ועפולה.
בשנת 1944 מונה שושני בידי לוי אשכול לגזבר הפלמ"ח, והפך לחבר במטה הפלמ"ח. תפקידו היה קצין מנהלה ראשי. אליעזר פעל למציאת מקורות מימון לקורסים ולפעילויות נוספות של הפלמ"ח. הוא גם שימש כאב בית-דין במשפטי שדה, כמפשר בסכסוכים וכאפוטרופוס ללוחמים צעירים. נוסף על כך היה גזבר הפו"ם (יחידת פעולות מיוחדות נגד הבריטים של הפלמ"ח). בסוף סתיו 1945 נחתם בין ההגנה, האצ"ל והלח"י הסכם לשיתוף פעולה מבצעי נגד השלטון הבריטי. שושני שימש גזבר גם למסגרת זו, שכונתה "תנועת המרי". ועוד עזר שושני בעריכת עלון הפלמ"ח, ויזם הקמת קופת ביטוח שנועדה לעזור, ולוּ במעט, למשפחות הנופלים.
השבת השחורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביום השבת,29 ביוני 1946, המכונה "השבת השחורה", ערך השלטון הבריטי סדרה של פעולות דיכוי נגד היישוב העברי בארץ-ישראל, בתגובה על מאבק היישוב בגזרות "הספר הלבן". באותו בוקר יצאו לפעולה עשרות אלפי חיילים בריטיים, שוטרים ובלשים. עוצר חמור הוכרז בכל הארץ. אלפי אנשים ונשים הוכנסו למכלאות זיהוי ורבים נעצרו ונשלחו למחנות-מעצר בלטרון וברפיח. משקים רבים, וביניהם קיבוץ גבת, הוקפו ונערכו בהם חיפושים אחרי נשק. שושני היה בין העצורים ונלקח למחנה עתלית. אנשי ההגנה החליטו להבריח אותו משם. הם מצאו כפיל הדומה לו, והכניסו אותו למחנה כסניטר נלווה לנהג אמבולנס יהודי. הכפיל נשאר במחנה ושושני יצא עם נהג האמבולנס והגיע איתו לחיפה. שם חיכו לו אשתו דבורה ומפקד הפלמ"ח יגאל אלון. שושני נלקח לתל אביב והסתתר שם.[1] שושני נותר בתפקידו עד לפירוק מטה הפלמ"ח בסתיו 1948.
לאחר קום מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בראשית שנת 1949 חזר שושני לגבת, אך כעבור כמה חודשים נשלח לאיטליה כגזבר הרכש. הוא עסק במשימה זו במשך שנה, אך לבסוף הכריעו אותו געגועיו למשפחתו. הציעו לו להחליף את פנחס ספיר (קוזלובסקי – לימים שר האוצר) כאחראי על הרכש באירופה כולה, אך הוא סירב. שושני דחה גם את הצעתו של שאול אביגור לנסוע למוסקבה ולפעול שם מעבר למסך הברזל, ואת הצעתה של גולדה מאיר למנות אותו לשגריר ברומניה. אליעזר התעקש וחזר ארצה אל אשתו וילדיו בגבת.
הפילוג בקיבוץ המאוחד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנים 1951-1950 החלו מחלוקות בתנועת הקיבוץ המאוחד, שאליה השתייך קיבוץ גבת. שושני היה ציוני סוציאליסט, ונרתע מנטייתה של מפ"ם אל הקומוניזם. כאשר הוחלט במועצת הקיבוץ המאוחד בנען להוציא מהתנועה את אנשי מפא"י, חברי אשדות יעקב, התקומם שושני והחליט להיות ראשון החותמים בגבת על פרישה מן הקיבוץ המאוחד. כתוצאה מהפילוג הוקמה תנועת "איחוד הקבוצות והקיבוצים", שהייתה מורכבת מתנועת "חבר הקבוצות" ומהפלג של מפא"י שפרש מן ה"קיבוץ המאוחד".
לפי הסכם החלוקה של ועדת הבוררות שהוקמה לתנועת הקיבוץ המאוחד, היה על המיעוט בגבת להקים נקודת ישוב חדשה. האדמות והרכוש של גבת התחלקו, כמעט שווה בשווה, בין שני הפלגים, מפ"ם ומפא"י, משום שההפרש במספר החברים בשניהם היה זעום. דוד חורן, חבר קבוצת השרון שברמת דוד, שהייתה שייכת ל"חבר הקבוצות" לשעבר, פנה אל שושני ואל חיים גבתי בהצעה לאחד את קבוצת השרון ואת הפלג של מפא"י בגבת ולהקים ביחד קיבוץ חדש. הצעתו התקבלה וכך הוקם קיבוץ יפעת, לא הרחק מגבת, אך כיחידה יישובית נפרדת. בשנת 1954 הסתיימה בניית הקיבוץ החדש והחברים עברו לגור בו. שושני התמנה לגזבר יפעת, וכעבור כמה שנים נבחר כמזכיר המשק.
בקיבוץ עין חרוד סירב המיעוט המפ"מי לעזוב את המשק, והתפתח שם מאבק פנימי מר, שהיה מלווה באלימות. שושני הציע את עזרתו כבורר מטעם הפלג של מפא"י, ושלום זק נקבע כבורר מטעם הפלג של מפ"ם. בין שני הבוררים שררו יחסי ידידות ואמון, וכל אחד לחץ על הצד שלו להתפשר. שושני שכנע את הצד שלו שכדאי לו לעבור לנקודת ההתיישבות החדשה, ובשנת 1953 נחתם בבנק הפועלים בתל אביב ההסכם בין הבוררים. חלקו של שושני בהסכם זה היה מכריע.
בשנת 1956 פנו לשושני שלושה חברים, בני דור ההמשך של תנועת "איחוד הקבוצות והקיבוצים" ("האיחוד"), וביקשו ממנו לקבל עליו את תפקיד מזכיר "האיחוד". אליעזר ניאות לבקשה וייצג את תנועתו בגופים רבים. הוא היה רגיש מאוד בנוגע לכוח המרוכז בידיו כמזכיר התנועה, והקפיד מאוד על טוהר המידות. בשנת 1958 סיים את תפקידו כמזכיר התנועה ושב אל עבודת הכפיים שאהב.
ספינת המעפילים אגוז[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1961 טבעה בנסיבות מסתוריות ספינת המעפילים "אגוז". הייתה זו ספינה רעועה ומיושנת שכבר עשתה 12 פעמים את דרכה ממרוקו לגיברלטר, כשעל סיפונה עולים ממרוקו. בפעם ה-13 טבעה הספינה. 22 גופות בלבד מתוך 44 נמשו מן הים והובאו לקבורה בבית העלמין היהודי באל חוסיימה. 22 הגופות האחרות ירדו למצולות הים לעולמים.[2]
האסון גרם לזעזוע עמוק במדינת ישראל ובעולם היהודי והחופשי.[3] איסר הראל, ראש "המוסד" באותו זמן, פנה לשושני והודיע לו שדוד בן-גוריון ממנה אותו לוועדת חקירה בפרשת טביעתה של הספינה "אגוז". זו הייתה ועדה של איש אחד. במשך שלושה שבועות עסק שושני בחקירה חשאית. בתום החקירה הגיש את מסקנותיו לבן-גוריון. כתוצאה מעבודת מחקר זו נקשרה נפשו של אליעזר בקהילה המרוקאית. במשך שנתיים טרח על איסוף מסמכים הקשורים לסיפורה של יהדות מרוקו, וקיבץ אותם בספר עב כרס בשם: "תשע שנים מתוך אלפיים". הספר נדפס במאה עותקים בלבד, ולא הופץ בציבור. איסר הראל עודד את כתיבת הספר ואף דאג לממן את הדפסתו.[4]
פעילות ציבורית נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1967 נוסדה ברית התנועה הקיבוצית. אליעזר קיווה שברית זו היא הניצן הראשון לאיחוד בין כל התנועות הקיבוציות. לכן, משנתבקש לקבל עליו את תפקיד מזכיר "הברית" הסכים מיד. אולם תקוותו נתבדתה, ושנה לאחר שקיבל את התפקיד ביקש לשחררו ממנו ושב לביתו.
בשנת 1976 צמצמה ארצות הברית את הסיוע לפרויקטים של התעשייה הצבאית. אליעזר, שכבר עבר את שנת ה-70 לחייו, יזם את התרמתם של אזרחי ישראל לקרן לביטחון ישראל.[5] ההתרמה, שהחלה בצניעות בתוך קיבוץ יפעת, קיבלה תנופה גדולה לאחר מבצע אנטבה, שהתרחש שבועות אחדים לאחר הקמת הקרן. הקרן הייתה עממית ובלתי מפלגתית ונאמניה היו מכל קצות הקשת הפוליטית. כאחראית לקרן מונתה סנטה יוספטל.
אליעזר נפטר ביום הולדתו ה-82, בי"ז בכסלו ה'תשמ"ח.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דב בן מאיר (עורך), יצחק רבין – 1922–1995, אביבים, תל אביב 1996, עמ' 48–49.
- רזיה ירחי, בכלים שלובים: סיפור חייהם של דבורה ואליעזר שושני, קורות, תל אביב 1993.
- אליעזר שושני, בדרך המלך, הוצאה עצמית, יפעת 1982.
- אליעזר שושני, "טביעתה של אניית המעפילים 'אגוז'", מבפנים, מ"ה (1–2) (1983), עמ' 163–165.
- אליעזר שושני, הקבוצה והקיבוץ בישראל, דבר, תל אביב 1973.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אליעזר שושני (1905-1987), דף שער בספרייה הלאומית
- אליעזר שושני, באתר הפלמ"ח
איל כפכפי, פילוג עין חרוד, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח- דף הנצחה באתר של משפחת שושני
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ראו מרדכי נאור, השבת השחורה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשמ"א, עמ' 133.
- ^ מאמצים רבים ברחבי העולם, בקרב ראשי מדינות וארגונים בינלאומיים, ראשי קהילות יהודיות ואישי רוח, הביאו לבסוף ליעד הנכסף: עצמותיהם של 22 המעפילים – טבועי "אגוז", הועלו ממקום קבורתם באל חוסיימה שבמרוקו למנוחת עולמים בירושלים – העיר שעליה חלמו ובדרך אליה קיפחו את חייהם.
- ^ בעקבות טביעת המעפילים ובעקבות לחץ בינלאומי על ממשלת מרוקו, הותרה עלייתם של יהודי מרוקו לא"י.
- ^ אליעזר שושני, תשע שנים מתוך אלפיים (שליחות ישראלית בגולת מרוקו 1955-1964), מחלקת העלייה היהודית והמוסד לתפקידים מיוחדים של מדינת ישראל, תל אביב 1964.
- ^ קרן זו קדמה בכמה שנים לקרן לב"י הידועה כיום, ואינה זהה לה.