אלישבע ברק-אוסוסקין

אלישבע ברק-אוסוסקין

אלישבע ברק-אוסוסקין
לידה	13 באוקטובר 1936 (בת 87) בוקרשט, ממלכת רומניה
מדינה	ישראל
תאריך עלייה	1941
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים
תחומי מחקר	דיני עבודה
תפקידים בולטים	שופטת בית הדין הארצי לעבודה

אלישבע (אליקה) ברק-אוסוסקין (נולדה ב-13 באוקטובר 1936) היא שופטת בדימוס, סגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה משנת 2000 ועד 2006, עת פרשה לגמלאות. שימשה כמרצה בבית הספר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה. רעייתו של אהרן ברק.

חייה

ראשית חייה

אלישבע ברק נולדה בשם אלישבע ג'וספינה אוסוסקין ב-1936 בבוקרשט, להורים ילידי ברית המועצות. עד גיל תשע התגוררה בחדר יחד עם סבתה, עד שזו נפטרה.

היא עלתה עם משפחתה לישראל בשנת 1941, והתגוררה בירושלים. טרם עלייתם ארצה שימש אביה, משה אוסוסקין, מנכ"ל הג'וינט בארצות הבלקן.

בסיום שירותה הצבאי, כסמלת ח"ן וסעד, שאפה ללמוד רפואה, אך משפחתה התנגדה לכך בנימוק שאין מדובר במקצוע לנשים. על כן, פנתה בשנת 1956 ללימודי ביולוגיה. בשנת 1963 סיימה בהצטיינות את לימודי התואר השני באוניברסיטה העברית. במקביל, החלה בשנת 1959 לעבוד במחלקה לזואולוגיה ובמחלקה לגנטיקה של האוניברסיטה. התמחותה הייתה במחקר מחלות גנטיות בקרב יהודים ממוצא כורדי.

בין השנים 1966–1967 שהתה עם בעלה, אהרן ברק, באוניברסיטת הרווארד, ועסקה בעיקר בציור. לזוג ברק ארבעה ילדים, שלוש בנות ובן וכולם בעלי רישיון עורך דין, בתם אסתר נשואה לרם לנדס.

הקריירה המשפטית

בגיל מאוחר יחסית החלה בלימודי משפטים בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, שבה כיהן בעלה כפרופסור וכדיקן. בשנת 1977 סיימה את לימודיה והחלה בהתמחות, חציה אצל נשיא בית המשפט העליון יואל זוסמן וחציה בפרקליטות מחוז ירושלים.

בשנת 1978 הוסמכה כעורכת דין והחלה לעבוד כעוזרת משפטית לנשיא בית המשפט העליון. בתשע שנות עבודתה כיהנו ארבעה שופטים כנשיאי בית המשפט העליון: יואל זוסמן, משה לנדוי, יצחק כהן ומאיר שמגר.

בשנת 1987 מונתה לרשמת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, ובשנת 1990 מונתה לשופטת בבית דין זה ובמקביל בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, כדרישת נשיא בית הדין לעבודה, מנחם גולדברג.^{[דרוש מקור]} ב-1995, טרם מינויו של אהרן ברק (שהיה משנה לנשיא בית המשפט העליון) לנשיא בית המשפט העליון, מונתה לשופטת בבית הדין הארצי לעבודה (שלושת השופטים החברים בוועדה לבחירת שופטים, בראשות מאיר שמגר, לא נטלו חלק בהצבעה, מחשש למראית עין של ניגוד עניינים). ב-2000 מונתה לסגניתו של נשיא בית הדין, השופט סטיב אדלר. עם הגיעה לגיל 70, בשנת 2006, פרשה לגמלאות, כחודש לאחר בעלה.

שימשה כמרצה לדיני עבודה בבית הספר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, שבו מלמד גם בעלה.

פועלה כשופטת

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. דרוש מידע על פסיקה בולטת.

ברק הייתה שותפה לקו שהוביל השופט אדלר, הנוטה לטובת העובדים וארגוני העובדים. היו שהגדירו זאת כ"אקטיביזם חברתי", הדומה לאקטיביזם השיפוטי של בעלה ואף עולה עליו. עופר עיני, שהיה בזמנה יו"ר ההסתדרות, סיפר על שיחות מסדרון בהן ”הדבר הראשון שאמרו על ברק הוא, שהיא שופטת עם צדק חברתי והדבר הכי חשוב לה זה כבוד האדם וכבוד העובד”.

ברק הייתה ממובילות זכות השימוע טרם פיטורים ו/או שינוי תנאי העסקתו של עובד. אחת מפסיקותיה המפורסמות קבעה שחברת כוח אדם נחשבת למעסיקה של עובד, בכל הקשור לזכויות סוציאליות, גם כשהוא עובר בין מקומות עבודה שונים בהם הוצב.

לקריאה נוספת

• נעמי לויצקי, כבודו, אהרון ברק, הוצאת כתר.

קישורים חיצוניים

• אלישבע ברק-אוסוסקין, באתר הרשות השופטת
• משה גורלי, הרדיקליזם השיפוטי של השופטת ברק, באתר הארץ, 15 באפריל 2003
• ניר יהב, אלישבע ברק תקבל את פרס נמיר על מפעל חיים, באתר News1 מחלקה ראשונה, 29 באפריל 2007
• הדרה בר-מור, אלישבע ברק-אוסוסקין, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• נועם שרביט, ‏עיקרון חום הלב של השופטת אלישבע ברק, באתר גלובס, 8 באוקטובר 2006