אלפרד הוגנברג
 | |
| לידה |
19 ביוני 1865 הנובר, ממלכת הנובר   |
|---|---|
| פטירה |
12 במרץ 1951 (בגיל 85) קירקנברוך, גרמניה המערבית  |
| שם לידה |
Alfred Ernst Christian Alexander Hugenberg |
| מדינה |
גרמניה |
| מקום קבורה |
נורדריין-וסטפאליה |
| השכלה | |
| מפלגה |
מפלגת העם הלאומית הגרמנית, מפלגת המולדת של גרמניה |
| פרסים והוקרה | |
|
מגן הנשר של הרייך הגרמני (3 במרץ 1943) | |
  | |
אלפרד ארנסט כריסטיאן אלכסנדר הוגנברג (בגרמנית: Alfred Ernst Christian Alexander Hugenberg; 19 ביוני 1865 – 12 במרץ 1951) היה איש עסקים ומדינאי גרמני, יו"ר מפלגת העם הלאומית הגרמנית הלאומנית ובעל שליטה בעיתונים ובחברת הפקת הסרטים הגרמנית UFA בתקופת רפובליקת ויימאר. הוגנברג, אף שמעולם לא היה חבר המפלגה הנאצית, היווה את הגשר בין המפלגה העממית לחוגי האריסטוקרטיה והממון וסייע להצלחתה. בתקופת גרמניה הנאצית היה חבר בממשלתו הראשונה של אדולף היטלר, ולאחר מכן ישב ברייכסטאג, שהפך ל"פרלמנט הבובות" של המדינה הנאצית.
תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד בהנובר, אביו היה מדינאי בממלכת הנובר ולאחר מכן בפרוסיה. למד בגטינגן, היידלברג, ברלין ושטרסבורג והתמחה בכלכלה.
ב-1891 ייסד בברלין יחד עם קרל פטרס (Carl Peters) והיינריך קלאס (Heinrich Claß) את ליגת האיגוד הכול-גרמני. אחת מהפעולות הראשונות של הליגה הייתה רכישת אדמות באזור פוזנן על מנת לגרש מהם פולנים וליישב גרמנים אתניים תחתם. ב-1903 קיבל משרה במשרד הכלכלה הפרוסי. ב-1909 עזב את הסקטור הציבורי והיה ליו"ר מועצת המנהלים של ענקית הפלדה "קרופ". במקביל רכש את השליטה במגזין המצליח Die Gartenlaube.
במהלך מלחמת העולם הראשונה היה לדובר בכיר של "מפלגת המולדת" (Deutsche Vaterlandspartei) שתמכה במלחמה והטיפה לשנאת זרים ואנטישמיות. עם כינון רפובליקת ויימאר ב-1919 הצטרף לגוש המפלגתי הלאומני שיצר את מפלגת העם הלאומית הגרמנית (Deutschnationale Volkspartei, DNVP) ונבחר לרייכסטאג בבחירות הכלליות של 1920. ב-21 באוקטובר 1928 היה ליו"ר המפלגה. מצע המפלגה תחת הוגנברג קרא לביטולה של חוקת ויימאר הבלתי גרמנית, שהתקבלה תחת לחץ המעצמות, ביטול הסכם ורסאי והסכמי הפיצויים שבאו בעקבותיו, החזרת מלכות בית הוהנצולרן, הקמת צבא גדול בסגנון הצבא הפרוסי, החזרת השטחים ש"נגזלו" מן האימפריה הקולוניאלית הגרמנית באפריקה, חיזוק הזיקה עם גרמנים-אתניים מחוץ לגרמניה (אוסטריה, חבל הסודטים, השוואבים של באנאט ועוד) ברוח ה"פולקיזם", מינוי ממשלת מומחים בסגנון הקורפורטיזם של איטליה הפשיסטית ו"הסדרת ייצוג-היתר" של יהודים בכל ענפי הציבור והכלכלה בגרמניה. אחד מבסיסי הכוח של המפלגה היה "ארגון החיילים המשוחררים".
בתקופת האינפלציה בגרמניה בשנות העשרים ובתקופת השפל הגדול רכש שליטה על עוד עשרות עיתונים ברחבי גרמניה ועל סוכנות הידיעות "טלגרף יוניון". עם הקלעותה של חברת הסרטים הגרמנית הממלכתית-למחצה, UFA, לקשיים כלכליים ב-1927 "הציל" אותה הוגנברג וצירף אותה לאימפריית המדיה שלו. הוגנברג לא פיטר כמעט איש מעובדי החברה הליברלים והיהודים, שיצרו עד אז יצירה אקספרסיוניסטית, אוונגרדית וקוסמופוליטית, שהייתה שנואה על הימין הלאומני. עובדים אלה הבינו שלא יוכלו עוד לתפקד בחברה בשליטת הוגנברג ועזבו, רבים מהם להוליווד.
הוגנברג תמך בהחלת "עקרון הפיהרר", המבטל את השיטה המפלגתית הדמוקרטית לטובת תמיכה במנהיג אבסולוטי, שכל דבריו הם חוק. ניסיונו להציב את עצמו כפיהרר של המפלגה הלאומנית ב-1929 גרם לפיצולה. הוגנברג ועיתוניו, שפנו לאריסטוקרטיה, למעמד הגבוה של קצינים ואצילים, לבעלי קרקעות ואחוזות בעיקר בצפון גרמניה ולבורגנות העשירה של התעשיינים, נטו להתעלם מהמפלגה הנאצית, שפנתה למעמד הפועלים ולמובטלים. כאשר התייחס הוגנברג להיטלר ולמפלגתו, הדגיש את היותם "סוציאליסטים". עם זאת, במהלך מערכות הבחירות של רפובליקת ויימאר כרסמה המפלגה הנאצית העממית בעיקר בכוחה של המפלגה הלאומנית[1]. למרות התיעוב ההדדי בין היטלר והוגנברג, הם שיתפו פעולה במסגרת משאל העם שאורגן ב-22 בדצמבר 1929 בניסיון להעביר חוק שיסכל את תוכנית יאנג לפריסת חובות הפיצויים של גרמניה (ולפיכך יבטל את ההסכמה הגרמנית ה"משפילה" לתנאי חוזה ורסאי). החוק היה חסר סיכוי, אך הצעד המתריס קבע את סדר היום וגרר את גרמניה למסע תעמולה חסר רסן. הוגנברג הסכים בסלידה שמנהל התעמולה יהיה יוזף גבלס, עיתונאי ותועמלן זול, רעשני ובן למעמד הנמוך שתקף לא אחת את הקפיטליזם. כך איפשר הוגנברג למפלגה הנאצית גישה לפרסום באימפריית העיתונות שלו. המשאל, שהסתיים בכישלון צפוי-מראש מבחינת הימין הקיצוני, הצליח להביא כ-6 מיליון גרמנים (14.5%) להצביע בעד החוק, מעל ומעבר לכל ההערכות המוקדמות.
ב-1930, בעת ניסיונות הקמת הממשלה של הקנצלר היינריך ברינינג, ליברל ממפלגת המרכז הגרמנית שביקש ליצור קואליציה רחבה בתמיכת היטלר, הנהיג הוגנברג אופוזיציה תקיפה בניסיון "לעקוף את היטלר מימין" על רקע הכרסום המתמשך בכוחה של המפלגה הלאומנית על ידי המפלגה הנאצית העממית, שהפכה למפלגה השנייה בגודלה. בפברואר 1931 פרשו שתי המפלגות מהרייכסטאג וגיבשו את "האופוזיציה הלאומית המאוחדת" שמטרתה המוצהרת הריסת השיטה של ויימאר. רשת העיתונות של הוגנברג החלה לפרסם בהבלטה את נאומיו של היטלר ואת פרסומי התעמולה של המפלגה הנאצית וחשפה אותם בפני קהל רחב שלא הכירם קודם לכן. יתרה מכך, מעמדו של הוגנברג בקהילת העסקים ובעלי ההון סייע להיטלר להתקבל בקרב בעלי הון, שחששו מנטייתו האנטי-קפיטליסטית ואיפשר הזרמת כספים למפלגה הנאצית. אולם, בבחירות הכלליות בנובמבר 1932, בהן רצו המפלגות בנפרד, הפכה המפלגה הנאצית לגדולה ביותר ברייכסטאג.
בינואר 1933 ניסה קורט פון שלייכר ליצור ממשלה רחבה תוך שיתופם של הוגנברג (שעמד כעת בראש מפלגה קטנה בת 51 חברים בלבד מתוך 584 מושבי הרייכסטאג), ראש הפלג השמאלי של המפלגה הנאצית גרגור שטראסר ויו"ר מפלגת איגודי הפועלים הקתולית, אדם שטגרוואלד (Adam Stegerwald). המשא-ומתן כשל כיוון שהוגנברג סירב לשבת יחד עם מנהיג איגוד פועלים. לאחר כישלון הקמת הממשלה דחק ראש ממשלת פרוסיה, פרנץ פון פאפן בהוגנברג והיטלר לשתף פעולה על מנת להפוך את היטלר לקנצלר גרמניה. התנאי שהציב הנשיא פאול פון הינדנבורג לפון פאפן על מנת שיסכים להפוך את היטלר לקנצלר היה שהוגנבורג יקבל את תיקי הכלכלה והחקלאות הן של כלל-גרמניה והן בממשלת פרוסיה. הוגנברג הסכים, מתוך סברה שיוכל להשתמש בהיטלר. בבחירות של מרץ 1933 חבר הוגנבורג להיטלר ושב וזכה באותו מספר מושבים, מספר חסר ערך משום שחוק ההסמכה שהעביר היטלר במרץ 1933 ביטל למעשה את כוחו של הרייכסטאג.
הוגנברג היה שר הכלכלה והחקלאות בקבינט הראשון של היטלר. פעולותיו המיידיות לטובת בעלי האדמות העשירים גרמו לעליית מחירים. חוסר הפופולריות שלו והעובדה שלא היה חבר המפלגה הנאצית זירזו את פיטוריו מהממשלה. עם זאת שימש הוגנברג כנציגו של היטלר לועידת לונדון לכלכלה שהתקיימה ביוני 1933 במטרה להתמודד עם השפל הגדול, לחדש את המסחר הבינלאומי, ולייצב את שוקי המטבע הבינלאומיים.
על מנת לאלצו לפרוש, הופנו פלוגות אס אה כנגד חברי תנועת הנוער המפלגתית של הוגנברג וצווי מעצר הוצאו כנגד עמיתיו. הוגנברג הגיש את התפטרותו ב-29 ביוני 1933 והמפלגה הנאצית הגיעה להסדר עם מפלגתו שנספגה לתוך המפלגה הנאצית, למעט חברים שלא ניתן היה "לסמוך על נאמנותם". בסוף 1933 הולאמה אימפריית המדיה של הוגנברג על ידי משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם של גבלס. הוגנברג דרש בתמורה מניות מפעלי תעשייה בריין-וסטפאליה.
הוגנברג נשאר חבר הרייכסטאג עד 1945, חלק מ-22 "חברים-אורחים" שהורשו לשבת ברייכסטאג יחד עם עוד 639 חברים נאצים.
ב-1949 הכריז בית משפט לדה-נאציפיקציה בדטמולד שהוגנברג היה "נספח" ולא נאצי פעיל ובכך איפשר לו לשמור על נכסיו. הוא מת שנתיים לאחר מכן.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אוטו פרידריך, לפני המבול, ברלין 1933-1918, ירושלים: הוצאת כרמל, 2010
- איאן קרשו, היטלר - היבריס: 1936-1889, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2003
- ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, תל אביב: הוצאת שוקן, 1961
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך באנציקלופדיית ספרטקוס
- ערך ב"אנציקלופדיה לרצח המוני"
- יחיעם ויץ, בימי שואה ופקודה יחידה 3, עמ' 82, האוניברסיטה הפתוחה
- אלפרד הוגנברג, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אלפרד הוגנברג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)