אנטישמיות בגרמניה

שנאת יהודים בגרמניה כמו בכל אירופה שררה עוד בימי הביניים. במאה ה-19 התפתחה תופעה חדשה, מודרנית בגישתה - אנטישמיות.

אנטישמיות במאה ה-19

המאפיין את האנטישמיות בגרמניה בסוף המאה ה-19 הוא הניסיון למצוא אשמים בכישלונות כלכליים וחברתיים. לכן הוקמו גופים פוליטיים אנטישמיים שביססו את הצלחתם הפוליטית על מצע של הסתה חריפה כנגד היהודים. בהסתה השתמשו "הנאורים" בתורת הגזע כאמת שאין לחלוק עליה ובשקרים אחרים שהיו פופולריים באותה תקופה ובעבר (לדוגמה: עלילות דם).

מה שהשתנה מימי הביניים היא מטרת כל ההתארגנויות האנטישמיות הללו כלומר לסלק את היהודים מעמדות המפתח בחינוך, משפט או ניהול ממשלתי, ואם אפשר לסלק אותם כלל מהמדינה ומאירופה. גורם נוסף שאפשר עלייה של גורמים אנטישמיים וחיזק אותם זו רוח הלאומיות ששררה בגרמניה בפרט ובאירופה בכלל. בהתחלה נראתה כרצון כן לאחד את כלל העם ללא הבדלי דת או גזע, אך הלאומיות הפכה במהרה לאומנות שכוונתה היא להבדיל את הגזעים האחרים פרט לגזע הגדול באותה מדינה (במקרה זה: גזע ארי).

ההפתעה שבגילויי האנטישמיות בארצות דוגמת גרמניה וצרפת היא בכך שמדינות אלו נחשבו למדינות הנאורות והמפותחות בעולם מכל הבחינות, ובמיוחד מבחינת זכויות האדם והשכלה כללית - דברים שאמורים היו למנוע תנועות ברבריות ובלתי מתקדמות כמו התנועות והרעיונות האנטישמיים.

ב-1879 הופיעה לראשונה הסיסמה "אל תצביעו בעד היהודים!", בבחירות לפרלמנט הלאומי הפרוסי. במהלך 6 השנים הבאות מספר הנבחרים ממוצא יהודי לפרלמנטים מקומיים בגרמניה צנח מ-66 ל-38, מתוכם 13 מומרים.

גורמים לאנטישמיות

חברתי-כלכלי

בעלי האחוזות הביטו בבוז מעורב בקנאה על אילי-הכסף היהודים, שניסו להדחק למעמד האריסטוקרטי; מעמד הפקידים התייחס באיבה לכניסת היהודים לשירות הציבורי והממשלתי; בעלי מקצועות חופשיים נבהלו מהצלחתם בתור עורכי דין, רופאים, פרופסורים, עיתונאים וכו'; בני המעמד הבינוני (הבורגנות) - בעלי מלאכה, סוחרים קטנים וכו' - הרגישו בתחרות מצד היהודים.

עם פרוץ המשבר הפיננסי של 1873, שבא כתוצאה מספסרות מופרזת בניירות-ערך ובבולמוס "להתעשר במהירות ובקלות" על ידי משחק בבורסה, באה לפתע התמוטטות שקברה תחת חרבות אנשים מבני המעמד הבינוני, ורבים מבין ה"מייסדים" בכלל זה, כאשר מבין אלה היו רבים יהודים - תלו את האשמה בהם - "הם אשמים באסון שגרם בהתרוששות אלפים ורבבות משפחות גרמניות!"

המפולת עוררה את התסיסה האנטישמית החמורה ביותר בגרמניה (וצרפת) מאז מסעות הצלב או מגפת המוות השחור. המסיתים טענו כי היהודים "נחותים" ו"חסרי מוסר" ושהצלחותיהם בעשרות השנים האחרונות נבעו מתחבולות ערמומיות. לדברי ההיסטוריון של האימפריה של ביסמרק, פולקר אולריך, התפרצות האנטישמיות הייתה התוצאה החמורה והמתמשכת ביותר, כמו גם "תולדתו החולנית ביותר" של המשבר הכלכלי הזה, והיא הייתה "מרכיב עיקרי בתרבותה הפוליטית" של הקיסרות הגרמנית עד סופה ב-1918. את ההתקפה האנטישמית הובילו כתבי העת "גרטנלאובה" ו"קרויצ-צייטונג", שופרו של ביסמרק, בסדרת מאמרים והשמצות, שלאחר מכן יצאו כספרים שהפכו לרבי-מכר. עיתונים אחרים ברחבי גרמניה הלכו גם הם באותו הקו ואילו ביסמרק עצמו שמר על שתיקה גמורה.

לאומי

ראשון עשה זאת כומר פרוטסטנטי, אדולף שטקר, מטיף-החצר של הקיסר, אשר השמיע התראות על ה"סכנה" הנשקפת מצד היהודים לגרמניה. "מתרחקים הם מעבודה מועילה, חיים על ניצול העם ומנהלים עסקיהם בדרכי מרמה; כעת כשקבלו את השוויון, הם שואפים לשלוט במדינה; עיתונותם לוחמת בדת הנוצרית ומשחיתה את מידותיו של העם הגרמני." הוא ייסד את המפלגה האנטישמית ששמה היה "המפלגה הנוצרית-סוציאלית" שבה איחד אנשים ממורמרים ממצבם הכלכלי ומסיבות אחרות ולכן חשו מקופחים ותלו את האשם בצרותיהם ביהודים. ברעיונות מסוג זה הצליח למשוך אחריו אנשים רבים. אנטישמי פופולרי אחר היה אוטו בקל.

פרופ' היינריך טרייצ'קה היה ההיסטוריון הלאומי של גרמניה הקיסרית ומרצה באוניברסיטת ברלין. הוא פנה במיוחד למשכילים בשורה של מאמרים והרצאות בהם שם את הדגש על השאלה היהודית, והבליט את הצד הלאומי והגזעני שבה. רעיונו העיקרי היה שכיוון שהיהודים לא התבוללו כאשר ניתנו להם זכויות שוות, הם נותרו גורם הפוגע בטוהר הגזע הארי ללא אפשרות להיות טובים יותר, ולכן יש לקחת מהם את האמנציפציה. "היהודים נשארו יסוד נבדל בקרב העם הגרמני, מוסיפים לראות את עצמם כעם הנבחר ושואפים להפוך את הגרמנים ליהודים, במקום שהם יהפכו לגרמנים בעצמם. על היהודים להתמזג באופן מוחלט עם הציבור הגרמני או לעזוב את גרמניה. אין מקום על אדמת גרמניה ללאומיות כפולה, אכן 'היהודים הם אסונינו'". "היהודים הם דם זר בגוף הגרמני". פרופסור זה לא היה יחיד בין אנשי הגות ומדע אשר החזיקו בדעות גזעניות ואנטישמיות.

"הפטיציה האנטישמית" - עצומה אנטי־יהודית שהוגשה לביסמרק (קנצלר גרמניה באותה תקופה) בשנת 1880 על ידי אנטישמים גרמנים. בעצומה הם דרשו חקיקה מיוחדת שתגביל את פעילותם של היהודים ולמנוע ככל האפשר גידול של האוכלוסייה היהודית והתערבותה באוכלוסייה הגרמנית.

גזעני

בספר "ניצחון היהדות על הגרמניות" מקונן וילהלם מאר על מר גורלה של גרמניה אשר אומה מגזע שמי "פלשה" לתוכה, השתלטה עליה כלכלית ושואפת לכבוש אותה פוליטית: "היהודים רוצים לכבוש את גרמניה כיבוש מוחלט, אם גרמניה לא תעשה משהו יהיה סופה - אבדון!". הוא הקים את ליגת האנטישמים – ארגון אנטי יהודי שעודד לפתוח במאבק כנגד היהודים, מפני שהללו, לטענתם, שמו להם למטרה להשתלט על העולם ועל גרמניה.

גישה אחרת מציג אויגן דיהרינג, אשר מצא ביסוס מדעי כביכול לשאלת היהודים - היהודים הם הענף הגרוע ביותר שבגזע השמי, הנחות כשלעצמו. הם חסרי כל חוש מדיני ומעולם לא הצליחו להקים מדינה. הם חיים כטפילים בגוף האומות האחרות ומשחיתים אותן. הם חסרי כל חוש סוציאלי, רודפי בצע הם מטבעם, מחרחרי ריב ושנאה, ומטרתם: ניצול העמים ושליטה על העולם. תרבותם חסרת כל ערך וכו.. פתרונו דומה לפתרון הנאצים לימים יבואו: "על הממשלה לבטל את זכויותיהם ולהרחיקם מכל תחומי החיים הכלכליים, המדיניים והתרבותיים; יש לאסור עליהם נישואי תערובת, פן יתייהד הדם הגרמני ואין לשאוף להתנצרותם, כי על ידי הטבילה יעמיקו לחדור ביתר קלות לחיי הציבור הגרמני וישחיתו בו כל חלקה טובה...

הקומפוזיטור המהולל ריכרד וגנר, בקונטרס על "היהדות במוזיקה", האשים את היהודים בקלקול התרבות, האמנות והמוסר של עמי אירופה.

דתי

בסוף המאה נרקמו מספר עלילות דם אנטישמיות על רקע דתי. הראשונה בכיסאנטן ב-1891 בה השוחט היהודי הואשם ברצח של ילד נוצרי בן 5. השנייה בקוניץ ב-1900 בה הואשמו יהודים במוות של ילד נוצרי בן 16 מה שגרם לסערת רוחות אנטישמית בקרב הציבור הגרמני. שתי העלילות אמנם הופרכו מאחר שלא היה להם שום בסיס, אך הנזק בדעת הקהל כבר נגרם.

ארגונים אנטישמיים

לרייכסטאג נכנסו כמה מנציגי מפלגת הרייך הסוציאליסטית (גר') האנטישמית, בראשות ארנסט הנריצי , שהיו עוד יותר קיצוניים משטקר. הם המשיכו מעל בימת הפרלמנט את פעולות ההסתה הארסיות שלהם. הם השמיעו מדי פעם בפעם דרישות לשלילת זכויות היהודים, האזרחיות והמדיניות, ערכו התקפה מרוכזת על השחיטה היהודית, ולא החמיצו שום הזדמנות כדי לבזות ולהשמיץ את העם היהודי.

תנועת "הפ-הפ" – תנועה אנטישמית אשר הטיפה לשנאת יהודים כשסיסמתה "הפ-הפ" מורכבת מראשי תיבות של מילים לטיניות שפירושן "ירושלים אבודה (ליהודים)".

האנטישמים אף שאפו ליצור ארגון מקיף יותר לשם מלחמה ב"יהדות הבינלאומית" ואמנם התכנס בדרזדן (1882) קונגרס בינלאומי של האנטישמים, בו השתתפו מחוץ לגבולות גרמניה בעיקר צוררים מאוסטרו-הונגריה. בכינוס זה היה שטקר ראש המדברים והרצאותיו נתקבלו על דעת הרוב. לבסוף הוחלט על כינון "איגוד נוצרי בינלאומי" אשר יילחם ב"שאיפות ההשתלטות" של היהודים וישמור על הצביון הנוצרי של המדינות הנוצריות.

תגובת היהודים

העם היהודי שהיווה פחות מאחוז אחד מאוכלוסיית גרמניה (500 אלף מתוך 66 מיליון), עמד נפחד ונבוך בפני האנטישמיות שתקפה אותו. לאחר כמה ניסיונות פנייה לשלטונות, לריסון ההסתה המסוכנת, החליטו היהודים שיש לקבל זאת. דוברי היהודים ניסו להוכיח שהיהודים נאמנים לארצם. "איגוד הקהילות" לא מצאו דרך טובה יותר אלא על ידי מסירת מודעה רבתי המדגישה את טוהרת היהדות.

"האגודה למלחמה באנטישמיות", אשר הרכבה היה כמה אלפים מטובי הציבור הגרמני, ניסתה לגולל מעל גרמניה את חרפת האנטישמיות, שחבריה ראו בה סכנה רצינית לתרבות עמם ^{[דרושה הבהרה]}. הם פעלו בעיקר על ידי תעמולה בעל־פה ובכתב. כמו כן נעשתה פעולה דומה על ידי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית אשר מנהיגה הוציא קונטרס ובו כינה את האנטישמיות "הסוציאליזם של השוטים". היהודים אף הם לא ישבו בחיבוק ידיים והקימו את "האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית", אשר יצאה להגן על זכויותיהם וכבודם של היהודים ולתבוע את עלבון היהדות. הוקמה "ועדה משפטית" אשר לחמה בשיטתיות ובמרץ בכל קיפוח זכויותיו של היחיד, בכל גילוי של עיוות דין מצד השלטונות ובכל ניסיון להשמיץ את עם ישראל ודתו.

ב-1896 יצא לאור בברלין פמפלט מאת רופא בשם ברנהרד כהן, שטען כי באנטישמיות הגרמנית יש "שיטה" ולכן היא "מסוכנת יותר" מן האנטישמיות הרוסית. הוא טען כי "קיים מצב מלחמה בין יהודים לנוצרים בגרמניה" וש"הדרישה" היא "להשמידנו". הוא האיץ ביהודי גרמניה "לצפות לגרוע מכל" ולהתפנות מיד לאמריקה. אלא שהפמפלט זכה להתעלמות ולא נמצא אפילו אזכור אחד שלו בעיתונות של התקופה.

אנטישמיות במאה העשרים עד עליית הנאציזם

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

באופן כללי בתקופה זו כמעט ולא הייתה אנטישמיות בגרמניה כי הנאצים עדיין לא עלו לשלטון ועלילות הדם הנוצריות כבר כמעט חלפו מהעולם, אך בכל זאת היו כמה מקרים כמו: באוקטובר 1916, בזמן מלחמת העולם הראשונה, הורה שר המלחמה הגרמני, וילד פון הוהנבורן, לערוך בצבא הגרמני "מפקד יהודים" (בגרמנית: Judenzählung), כדי לברר את מספר היהודים המשרתים בקווי החזית לעומת מספר המשרתים בעורף. למרות המחאות ברייכסטאג ובעיתונות, המפקד בוצע, אלא שתוצאותיו לא פורסמו, כביכול כדי "לחוס על רגשות היהודים". המפקד דווקא הפריך את ההאשמות כנגד היהודים, לאחר שהתברר בו כי 80% מהחיילים היהודים שרתו בחזית.

האנטישמיות בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה ערבבה בתוכה דחייה של ליברליזם, מודרניזם ואמנציפציה והיה לה קשר הדוק עם עלייה של לאומיות וגזענות בגרמניה. אי ביטחון כלכלי שאפיין את ההתפתחות התעשייתית המהירה בגרמניה עודד היווצרותן של מפלגות וארגונים אנטישמיים ששירתו כדי להקצין את הרדיקליות של הזרם המרכזי–קונסרבטיבי וקידמה את ההתייחסות החיובית והמכובדת לאנטישמיות בחוגים הרשמיים.

ב-1919 הצטרף היטלר ל"מפלגת הפועלים" והתחיל להטביע בה את העקרונות הנאציים. משנה זו ועד עליית הנאצים לשלטון התחזקו הרעיונות הנאצים ומפלגות נאציות זכו ביותר ויותר קולות.

ב-5 וב-6 בנובמבר 1923, 30,000 איש תקפו יהודים בברלין ובזזו כמעט 1,000 חנויות בבעלות יהודית.

ב-12 בספטמבר 1931 התרחש "פוגרום קורפירסטנדאם", בו בריונים נאצים תקפו יהודים שיצאו מבית הכנסת בערב ראש השנה, וניפצו חלונות ראווה של יהודים.

בניסיון לזכות בקול האנטישמי בבחירות, הכריז הביטאון הקומוניסטי "דגל אדום", שאת הנאצים מממן הון יהודי. הקומוניסטית המיליטנטית רות פישר , שאביה היה יהודי, אמרה בנאום שנשאה ביולי 1932 בפני סטודנטים קומוניסטים: "מחצו את הקפיטליסטים היהודים, תלו אותם, רסקו אותם!".

האנטישמיות תחת השלטון הנאצי

ערך מורחב – היהודים בגרמניה הנאצית

כאשר הגיעו הנאצים לשלטון בינואר 1933 הורע מצב היהודים בגרמניה. היה זה תהליך הדרגתי כאשר בהתחלה היה כל יהודי שרצה לצאת את גרמניה הנאצית יכול ללכת עם רכושו ובסופו היה רצח היהודים האיום והגדול בהיסטוריה.

הרדיפות

1 באפריל 1933, חיילי אס אה ניצבים לפני חנות הכלבו N. Israel ובידיהם שלטים: "גרמנים! הגנו על עצמכם! אל תקנו מיהודים!"

הרדיפות החלו בהתארגנויות בחסות המפלגה הנאצית לחרם על יהודים פרעות ושריפת ספרים. יהודים שהחלו לחוש מאוימים היגרו בחלקם מגרמניה, כך שעם תחילת השואה נותרו בגרמניה כמחצית מתושביה היהודים.

עם הזמן אסרו הנאצים על יהודים שרצו להגר לקחת עימם את רכושם. עם תחילת השואה כבר לא יכלו היהודים לעזוב את גרמניה.

הרדיפות קבלו תוקף חוקי בחוקי נירנברג ב-15 בספטמבר 1935. בחוקים הללו בודדו היהודים משכניהם הלא יהודים, זכויות הפרט שלהם נפגעו מאוד. יהודים רבים פוטרו אז מעבודתם ומרופאים ועורכי דין נלקח רישיון העבודה.

השואה

ערך מורחב – השואה

השואה הייתה שורת מעשי רצח עם, שבוצעו במהלך מלחמת העולם השנייה על פי תוכנית "הפתרון הסופי" של אדולף היטלר, גרמניה הנאצית, עוזריהם ובני בריתם, שתכליתה השמדתם השיטתית של כל בני העם היהודי ממניעים גזעניים ואנטישמיים. מספר הנרצחים היהודים בשואה וכתוצאה ישירה ממנה נאמד ב-6 מיליון. השואה התרחשה בכל מקום שאליו הגיע הכיבוש הגרמני ורדיפת היהודים התבצעה גם מחוץ לגבולות אירופה. מטרת הנאצים הייתה השמדתו של כל יהודי - גברים, נשים, זקנים וילדים - גם כאלו שהיו יהודים-למחצה או רק בעלי גנים יהודיים במשפחתם, וגם כאלו שהמירו דתם.

בגרמניה עצמה נותרו, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כ-225,000 יהודים. פרוץ המלחמה סגר סופית את שערי גרמניה להגירה יהודית החוצה, למעט במסגרת גירושים יזומים ומכוונים בידי השלטונות. תשומת לבם של הגרמנים הייתה נתונה, בראש ובראשונה, לטיפול במיליוני היהודים בשטחים החדשים שנכבשו במזרח אירופה. בשלב הראשון רוכזו יהודי פולין בגטאות, ובהמשך התחילו לפעול יחידות איינזצגרופן לחיסול קהילות יהודיות שלמות בשטחים שנכבשו מברית המועצות. בערי גרמניה עצמה לא הוקמו גטאות לריכוז היהודים, ולא פעלו בעיירותיה ובכפריה יחידות איינזצגרופן, אלא הלכה והתגבשה התפיסה שאת שארית יהודי גרמניה יש לגרש לשטחים במזרח, שם יזכו לטיפול דומה לזה של היהודים המקומיים. באוקטובר 1941 התחיל גירושם של יהודי גרמניה ואוסטריה לגטאות לודז', מינסק, קובנה וריגה.

לאחר ועידת ואנזה החלה השמדתם השיטתית של יהודי גרמניה, וב-19 במאי 1943 הוכרזה גרמניה "יודנריין" (Judenrein – גרמנית: נקייה מיהודים).

אנטישמיות לאחר מלחמת העולם השנייה

לאחר הקמת מדינת ישראל, נטען כי הדמוניזציה שעושים האירופאים לישראל נובעת מרגש האשמה שלהם על שואת יהודי אירופה, והפיכת היהודים לעם רצחני מקלה על תחושת האשם. בין התומכים בדעה זו נמנה הפילוסוף היהודי-צרפתי ברנאר-אנרי לוי. בספרו "אני ישן בחדרו של היטלר" העלה באחרונה טוביה טננבום טענה דומה, ועמד על מקרים שונים בהם הדמוניזציה של ישראל שימשה, במסווה קל ולעיתים אף בלעדיו, מחסה לתפישות אנטישמיות מושרשות.

בשנת 1995 חלה עליה באנטישמיות בגרמניה בעקבות החלטת הקנצלרית אנגלה מרקל לפתוח את משק האומה למיליון מוסלמים, דבר זה יצר איום נוסף על 120 אלף היהודים בגרמניה, עלייה באנטישמיות מצד המגיעים החדשים הולידה את בואם של אלה עולים רבים. בשנת 2016 נרשמו 1468 תקריות אנטישמיות, עלייה משנים קודמות. על פי סקר שנערך, 62% מהיהודים חווים אנטישמיות בחיי היום היום, ו-28% חוו אנטישמיות בשנה האחרונה. כיום קיימים חברי מפלגות בגרמניה הרוצים שחיילים נאצים יזכרו כפטריוטים.

ראו גם

• השואה – מונחים

קישורים חיצוניים

• מידע על אנטישמיות בגרמניה בקטלוג הספרייה הלאומית
• תום שגב, שיעור היסטוריה, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2008
• חן מלול, גרמניה הנאצית באופנוע: הצלם שתיעד את השנאה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 07.05.2018