אפיון (ספרות)
אפיון של דמות היא טכניקה ספרותית הכרחית בפרוזה. כל דמות המופיעה בקטע פרוזה, ואף דמות המספר מאופיינת על ידי הקטע.
אפיון ישיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
אפיון ישיר הוא הצורה הפשוטה ביותר לאפיין דמות, צורה שהיא גם נפוצה מאוד. האפיון הישיר הוא תיאור אחד לאחד של הדמות. למשל: "הוא היה חכם" – זהו אפיון ישיר המלמד אותנו על חוכמתה של הדמות. כמעט תמיד יבוא האפיון הישיר כמילת תואר.
אפיון שקרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לעיתים יופיע אפיון ישיר שקרי בתיאורו של אדם. במקרה הפשוט יותר, מדובר בסרקזם, במקרה המורכב יותר מדובר במספר בלתי מהימן, כלומר מספר שאינו אובייקטיבי. בשני המקרים אנו לומדים על הדמות: במקרה הראשון אנו מסיקים שכל מה שאמר המספר הוא הפוך למציאות, ובמקרה השני אנו לומדים שהמספר אינו אובייקטיבי כלפיו, דבר שייתכן ויתרום להבנת הדמות.
במקרה של אפיון שקרי המספר עצמו מאופיין אפילו יותר מהדמות.
אפיון עקיף[עריכת קוד מקור | עריכה]
אפיון עקיף היא צורה מחוכמת יותר לאפיין דמות. צורה זו היא הצורה המוערכת יותר בספרות היפה. האפיון העקיף הוא אפיונה של דמות ללא אמירה ישירה על הדמות. כלומר: ניתן להסביר לקורא שהדמות חכמה מבלי לומר זאת מפורשות.
יש שיטות רבות לאפיין דמות באפיון עקיף. האפיון העקיף פועל באמצעות מטונימיה, אנלוגיה ובשיטות דומות. הדמות מאופיינת באופן עקיף על ידי מעשיה, המראה שלה, דרך דיבורה או מחשבתה, ואף על ידי הדברים הסמוכים לה. גם דבריהן של דמויות אחרות מוסיפות לאפיון הדמות, ממש כמו דבריו של המספר.
דוגמאות:
- אפיון על פי ההתנהגות של הדמות – זוהי גם צורת האפיון העקיף הפשוטה ביותר. אם הדמות זוכה בפרס נובל לפיזיקה, ניתן ללמוד שכנראה שהדמות מבינה בפיזיקה, אם היא רוצחת בדם קר ניתן להסיק מכך על אופיה ומניעיה וכדומה.
- אפיון על פי מבע – דרך מחשבותיה של דמות או דבריה, ניתן ללמוד על כוונותיה ודרכי פעולותיה בהמשך.
- צורה מורכבת לאפיין דמות בצורה עקיפה, היא דרך דבריהן של שאר הדמויות. אפשר לתאר את הדמות על פי מה שאר האנשים חושבים עליה, מי מהם חושב עליה מה, ולמה. הצורה הזו מורכבת, כי לרוב אף אחת מהדמויות לא תתאר את הדמות בצורה אובייקטיבית, אלא רק תיצור עוד נקודת מבט על הדמות. דרך שילוב של כל ההיבטים הללו ניתן יהיה לקבל דמות עמוקה ומורכבת ללא תיאור ישיר של המספר.
אפיון על ידי מעשים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מעשיה של דמות מאפיינות אותה כיוון שהמעשים נובעים מהאישיות. למשל אם דמות רוצחת דמות אחרת, ניתן ללמוד עליה הרבה, כששרלוק הולמס פותר תעלומה אנו מבינים שהוא חכם, מבלי שהמספר יתאר אותו בתור אדם חכם. שיטת אפיון זו היא הצורה הפשוטה ביותר לאפיין דמות באפיון עקיף והיא קיימת כמעט בכל קטע פרוזה.
אפיון על פי מבע[עריכת קוד מקור | עריכה]
סופרים רבים נותנים משמעות רבה לצורת הדיבור של הדמויות שלהן, לדוגמה ב"אם יש גן עדן" מאת רון לשם, החיילים משתמשים בסגנון דיבור במשלב לשוני צבאי. בסיפורים בגוף ראשון יש הרבה חשיבות למבע בה מסופר הסיפור. למשל, ב"שום גמדים לא יבואו" מאת שרה שילה המספרת דוברת בשפה קלוקלת, ותוך זה אנו לומדים עליה ועל ילדותה.
צורת החשיבה של הדמות יכולה לבוא לידי ביטוי גם בסיפור המסופר בגוף שלישי דרך הטכניקה של המבע המשולב. למשל, ב"סיפור פשוט" מאת עגנון, צירל מתוארת בחלק הראשון של הספר בעזרת המבע המשולב, ואנו כמעט לא לומדים עליה משום מקור אחר. המבע המשולב מאפשר למספר לחדור למחשבותיה של הדמות, להשתמש בניסוחיה, ובו בזמן גם לבקר את הדמות ודעותיה.
אפיון בעזרת טכניקות ספרותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיימות טכניקות ספרותיות רבות המשמשות לאפיונה של דמות. הטכניקה הבולטת ביותר באפיון היא האנלוגיה. לעיתים תכופות משווה המספר דמות אחת לדמות אחרת בעזרת אנלוגיה. אנלוגיה בין דמויות, ככל אנלוגיה, יכולה להיות ניגודית, ישירה או מעורבת. למשל, ב"האדונית והרוכל" מאת עגנון, הקורא למד על יוסף שהוא תמים מאוד, ובנוסף יש כל מיני אמצעים היוצרים אנלוגיה ניגודית בין יוסף והלנה (למשל שמותיהם, דרך התנהגותם ודרך תיאורם החיצוני, ובעצם כל מאפיין של האחד מופיע בהיפוך אצל האחר). כך הקורא יכל להבין שהלנה אינה תמימה כלל ושהיא זוממת משהו.
טכניקה נוספת המתארת דמות היא ההֶרְמֵז. הקישור של דמות לטקסט המוכר לקורא מאפשרת לו להכיר את הדמות. הארמזים מהסוג הזה יבואו בדרך כלל בשמותיהם של הדמויות.
טכניקה נוספת היא המטונימיה. הקישור במטונימיה מתבצע דרך סמיכות. כך, כאשר מתוארת סביבתו של האדם, הקורא משליך את אפיוני הסביבה גם על אישיותו של האדם. דוגמה קלאסית לאפיון מטונימי נמצאת באקספוזיציה הארוכה להפליא של הרומן "אבא גוריו" מאת באלזאק. דמותה של הפונדקאית מאופיינת על ידי תיאור סביבתה - מתיאור פריז כולה, דרך תיאור השכונה ועד תיאור הבית והחצר.
עוד טכניקות נפוצות הן המטפורה והדימוי. טכניקות אלו משתמשת בסמליות, שבה תכונתו של פרט אחד מושלכת על הפרט האחר באמצעי לשוני. למשל, בסיפור הגלגול מאת קפקא מתוארות כל הדמויות דרך פרטים סמליים המופיעים בשמותיהם, בדבריהם או בפעולותיהם. הדוגמה הבולטת בסיפור היא גרגורי עצמו המתואר כחרק, על אף שזהו כמובן תיאור סמלי–מטאפורי, לאישיותו.
אפיון דרך דבריהן של שאר הדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אפיון זה הוא אולי המורכב ביותר והוא אפיון הנוצר מדבריהן של שאר הדמויות. התיאור הזה מורכב כיוון שהוא יוצר נקודת מבט אובייקטיבית מתוך רצף של נקודות מבט סובייקטיביות. לא כל מה שאומרות הדמויות האחרות מדויק, וחלקו אינו נכון כלל, אך דרך כל התיאורים שלה מפי אחרות, הקורא מקבל תמונה של דמות עמוקה ורבת פנים. דוגמה לאפיון מסוג זה הוא "פרנהיים" של עגנון, בו מתואר הגיבור כמעט אך ורק דרך דבריהם ומחשבותיהם של שאר הדמויות עליו. בדוגמה זו אף אחת מהדמויות לא מחבבת את פרנהיים ובכל זאת הקורא מקבל תמונה חיובית יחסית של הדמות.