ארול מוריס

ארול מוריס
לידה	5 בפברואר 1948 (בן 76); יולט, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
תקופת הפעילות	מ-1978
מקום לימודים	אוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון; מכון האמנות של סן פרנסיסקו; תיכון פאטני ;
צאצאים	המילטון מוריס
פרסים והוקרה	עמיתי מקארתור; עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים; פרס אדגר; מלגת גוגנהיים ;
	http://www.errolmorris.com/
	פרופיל ב-IMDb

ארול מארק מוריס (באנגלית :Errol Mark Morris; נולד ב-5 בפברואר 1948) הוא במאי קולנוע יהודי אמריקאי. ב-2003 הגארדיאן דירג אותו במקום השביעי ברשימת ארבעים במאי הקולנוע הפעילים הטובים בעולם. סרטו "ערפל המלחמה - 11 שיעורים מחייו של רוברט ס. מקנמרה" זכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר בשנת 2003.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו הראשונות והשכלתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוריס נולד ב-5 בפברואר 1948 וגדל במשפחה יהודית בעיירה יולט שבמדינת ניו יורק. בהיותו בן שנתיים נפטר אביו כתוצאה מהתקף לב. אמו, בוגרת בית הספר ג'וליארד, פרנסה את מוריס ואחיו בעבודתה כמורה למוזיקה.

בילדותו אובחן כסובל מפזילה, אולם הוא סירב לחבוש רטייה כדי לטפל בכך. עקב כך ראייתו מוגבלת בעין אחת ואין הוא מסוגל לראות בשלושה ממדים כמו רוב האנשים.

בכיתה יוד מוריס למד בבית ספר פוטניי, פנימייה בורמונט. הוא החל לנגן בצ'לו, ושהה בחודשי הקיץ בצרפת, שם למד מוזיקה אצל נדיה בולאנז'ה המפורסמת, שגם לימדה את פיליפ גלאס ששיתף פעולה עם מוריס כעבור שנים. בתארו את מוריס בנעוריו, מארק סינגר כתב שהוא: "קרא בהתלהבות ארבעים מסדרת ספרי עוז, צפה הרבה בטלוויזיה, ועל בסיס קבוע הלך לקולנוע בשבת, שם צפה בסרטים כמו This Island Earth Creature from the Black Lagoon - סרטי אימה, שבצפותו בהם שלושים שנה אחר-כך, עדיין נראו לו מפחידים.

מוריס למד באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון, וב-1969 קיבל תואר ראשון בהיסטוריה. למשך זמן מה, עבד מוריס בעבודות זמניות, בתחילה כאיש מכירות של הטלוויזיה בכבלים ואחר-כך ככותב עבודות אקדמיות. גישתו הלא מקובלת לנסות להתקבל ללימודים לתארים מתקדמים הייתה "לנסות להתקבל לבתי ספר שונים בכך שביקרתי בהם". הוא כשל בניסיונו להתקבל לאוניברסיטת אוקספורד ואוניברסיטת הרווארד. מוריס הצליח להתקבל לאוניברסיטת פרינסטון, בה החל ללמוד תולדות המדע, נושא בו הוא היה "חסר כל ידע". הוא התמקד בהיסטוריה של הפיזיקה. והוא השתעמם ולא הצליח להתמודד עם שיעורי החובה בפיזיקה שהיה עליו לקחת. אלו, ביחד עם יחסיו העכורים עם מנחהו תומאס קון ("אתה אפילו לא מסתכל בטלסקופ שלי." ותגובתו הייתה: "ארול, זה לא טלסקופ, זה קליידוסקופ." גרמו לכך ששהות בפרינסטון תהיה קצרה^[1].

מוריס עזב את פרינסטון ב-1972, נרשם לאוניברסיטת קליפורניה בברקלי כדוקטורנט. בברקלי, הוא מצא עצמו שוב עם נושא שלא התאים לו. "ברקלי הייתה עולם של פדנטים. זה היה הלם. שהיתי שנתיים או שלוש שנים בלימודי פילוסופיה. יש לי הרגשה רעה מאוד בקשר לכך," הוא מספר בדיעבד. הוא הקדיש חלק ניכר מזמנו לשהיה בארכיב הסרטים הפסיפי. תום לודי (Tom Luddy), מנהל הארכיב באותה עת, נזכר בדיעבד. "הוא היה חובב מושבע של פילם נואר. הוא טען שאנחנו לא מקרינים פילם נואר אמיתי. לכן אתגרתי אותו והטלתי עליו להכין את לוח ההקרנות של התוכנית.

יצירתו הקולנועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרויקט הבלתי גמור על אד גין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוריס שקיבל השראה מהסרט "פסיכו" של אלפרד היצ'קוק, ביקר בפלינפילד, ויסקונסין ב-1975. בהיותו שם, ערך ראיונות רבים עם אד גין הרוצח הסדרתי הידוע לשמצה, שהיה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי במדיסון, ויסקונסין. אחר-כך הוא תכנן ביחד עם במאי הקולנוע הגרמני ורנר הרצוג, אותו הכיר לו תום לודי, לשוב לשם בקיץ 1975 ולפתוח בחשאי את קבר אמו של גין, על מנת לבדוק את ההשערה שלהם שגין עצמו כבר הוציא אותה מהקבר. הרצוג הגיע למקום בזמן שקבעו, אולם מוריס התחרט ולא הגיע לשם. הרצוג לא פתח את הקבר. כעבור זמן מה מוריס שב לפלינפילד, הפעם נשאר במקום קרוב לשנה, ערך מאות שעות של ראיונות. אף על פי שתכנן לכתוב ספר או לביים סרט (לו רצה לקרוא "להוציא את העבר מהקבר"), מוריס מעולם לא השלים את פרויקט אד גין שלו.

בסתיו 1976, הרצוג ביקר שוב בפלינפילד, הפעם הזאת כדי לצלם את סרטו Stroszek. בתום הצילומים, הרצוג מס למוריס מעטפה ובה מזומנים. מוריס זרק את המעטפה מבעד לחלון המוטל לשטח החנייה. הרצוג יצא החוצה לחניה, אסף את הכסף, הגיש אותו למוריס בשנית ואמר לו, "בבקשה, אל תעשה זאת שוב."

סרטיו הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוריס קיבל אלפיים דולר והשתמש בהם כדי לנסוע לוורנון, פלורידה. ורנון כונתה "Nub City", אבל מכיוון שתושביה לקחו חלק בהונאת ביטוח מעוררת פלצות, שבה בכוונה כרתו איבר בגופם כדי לקבל כסף מהביטוח. מוריס התכוון לכנות את סרטו התיעודי השני כשם העיר בו הוא יצלם אותו, אם כי הוא לא הזכיר את ורנון בשם "Nub City", ובמקום זאת חקר את המייחד את תושבי העיר. מוריס עשה זאת מכיוון שהוא קיבל איומים על חייו; תושבי העיר חששו שמוריס יחשוף את סודם. אחרי ששהה שבועיים בוורנון, שב מוריס לברקלי והחל לעבוד על תסריט בדוי לו קרא "Nub City".

לאחר מספר חודשי כתיבה שלא נשאו פרי, הוא נתקל במקרה בכותרת בעיתון סן פרנסיסקו כרוניקל, שבה היה כתוב "450 גורים מתים נוסעים למחוז נאפה. נסע למחוז נאפה והחל לעבוד על סרט שייהפך לסרטו הארוך הראשון "שערי השמיים" (Gates of Heaven). ב-1978, כשנערכה הקרנת הבכורה של הסרט, ורנר הרצוג בישל ואכל בפומבי את הנעל של עצמו, אירוע שלימים תועד בסרטו התיעודי הקצר של לה בלנק (Les Blank). הרצוג הבטיח לאכול את הנעל שלו אם מוריס ישלים את הפרויקט, על מנת לאתגר ולעודד את מוריס, שהרצוג סבר שאינו מסוגל לסיים פרויקטים שהתחיל בהם. באירוע אכילת הנעל בפומבי, אמר הרצוג שהוא מקווה שהצעד הזה יעזור לעודד כל אדם שיש לו קשיים בהגשמת שאיפותיו.

"שערי השמיים" הופץ במהדורה מוגבלת באביב 1981. מבקר הקולנוע רוג'ר איברט העריץ כל חייו את הסרט, וכלל אותו ברשימה שלו של עשרת הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים. מוריס שב לוורנון ב-1979 ופעם נוספת ב-1980, שכר בית בעיר וערך ראיונות עם תושבי העיר. הקרנת הבכורה של הסרט "ורנון, פלורידה" (Vernon, Florida) הייתה בפסטיבל הסרטים של ניו יורק (New York Film Festiva) ב-1981. העיתון ניוזוויק קרא לו: "סרט מאוד מוזר ומסתורי על הנושא, ודי בלתי נשכח". הסרט, כמו "שערי השמיים", זכה להפצה מוגבלת. הוא יצא בוידאו ב-1987 ובDVD ב-2005.

אחרי שסיים לעבוד על "ורנון, פלורידה", מוריס ניסה בלי הצלחה להשיג מימון לפרויקטים שונים. אחד מהם "דרך", סיפור על כביש מהיר במדינת מינסוטה, אחר היה פרויקט על רוברט גולקה, ממציאם של כדורי אש מלייזר ביוטה, סרט שלישי היה על עיירת הרפאים סנטרליה, פנסילבניה, עיירת כורים, שבה פרצה שרפה תת-קרקעית שלא ניתן לכבותה ב-1962. בסופו של דבר הוא השיג מימון ב-1983 לכתיבת תסריט על ג'ון וג'ים פרדו (Pardue), צמד שודדי בנקים במדינת מיזורי שרצחו את אביהם וסבתם ושדדו חמישה בנקים. מוריס אמר על הסרט: "בולמוס שדידת הבנקים תמיד מתרחש בתקופה שמשהו אינו כשורה בארץ. בוני וקלייד לא היו אנשים פוליטיים, אבל בלתי אפשרי לדמיין אותם בלי השפל הגדול ברקע. האחים פרדו לא היו פוליטיים, אבל בלתי אפשרי לדמיין אותם בלי מלחמת וייטנאם. מוריס רצה שטום וייטס ומיקי רורק יגלמו את דמותם של צמד האחים, והוא כתב תסריט, אולם בסופו של דבר הפרויקט נכשל. מוריס עבד על תסריטים לסרטים נוספים, בכללם עיבודים שלא הוסרטו לסיפוריו של סטיבן קינג.

ב-1984 מוריס נשא לאישה את ג'וליה שיהאן אותה הכיר בוויסקונסין, כשביצע תחקיר על אד גין ורוצחים סדרתיים אחרים. לימים הוא נזכר בשיחותיו הראשונות עם ג'וליה: "עסקתי ברוצחי המונים אבל חשבתי עלייך", הוא אמר ומייד התחרט על כתך, חשש שזה עלול להישמע צורם באוזניה. אולם ג'וליה הוחמאה מכך: "חשבתי, באמת, שזה היה אחד הדברים החביבים ביותר שמישהו אמר לי אי פעם. היה לי קשה לצאת עם בחורים אחרים אחרי ששמעתי זאת."

קו הכחול הדק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1985 מוריס החל להתעניין בד"ר ג'יימס גריגסון, פסיכיאטר בדאלאס. לפי חוקת מדינת טקסס, ניתן להטיל עונש מוות, רק אם חבר המושבעים משוכנע לא רק שהנאשם אשם, אלא גם ימשיך ויבצע פשעים אלימים בעתיד אם לא ייגזר עליו עונש מוות. גריגסון העיד במשך 15 שנה במשפטים כאלה, וכמעט ללא יוצא מן הכלל נתן אותה עדות מרשיעה, לעיתים אמר ש"קיימת סבירות של מאה אחוזים" שהנאשם ירצח שוב. הדבר הוביל לכנותו בשם "מר מוות". באמצעות גריגסון, מוריס פגש את מושא סרטו הבא, רנדל דייל אדמס בן ה-36.

אדמס ריצה מאסר עולם, שהומתק מעונש מוות עבור רציחתו של רוברט ווד, קצין במשטרת דאלאס ב-1976. אדמס אמר למוריס שהוא הופלל, ושדייוויד האריס, שבזמן הרצח היה העד המרכזי שגרם להעמדתו לדין, רצח בעצמו את ווד. מוריס החל לחקור את המקרה מכיוון שהוא היה קשור לד"ר גריגסון. בתחילה הוא לא היה משוכנע בכך שאדמס חף מפשע. אולם, אחרי שקרא את רישומי המשפט ופגש את דייוויד האריס בבר, הוא כבר לא היה משוכנע בכך.

באותה עת, מוריס עבד לפרנסתו כחוקר פרטי, בשירותה סוכנות בילוש פרטית ידועה, שהתמחתה בוול סטריט. הוא צירף את כישרונו כחוקר לאהבותיו לרצח, סיפורי סיפורים, ותורת ההכרה, מוריס פנה לעסוק במקרה ברציניות. הוא ערך ראיונות לא ערוכים שבהם עדי התביעה סתרו את עצמם שוב ושוב בעדותם והשתמש בכלל ההביאס קורפוס לשימוע מחודש ב-1986, על-מנת להביא לקיומו של משפט מחודש. דייוויד האריס הודה באופן עקיף ברציחתו של ווד.

אף על פי שאדמס זוכה לבסוף רק כעבור שנים של תהליכי שיפוט, השופט בשימוע בהביאס קורפוס הצהיר ש: "ניתן להגיד הרבה על העדויות המצולמות הללו, אולם שום דבר מכך אינו בעל משקל במשפט", אף-על-פי-כן, מקובל לחשוב שה"קו הכחול הדק", כפי שמוריס כינה אותו, זכה לפופולריות, היה הגורם העיקרי לשחרורו מהכלא של מושאו, רנדל אדמס. כפי שמוריס אמר בסרט, "קו הכחול הדק" הוא שני סרטים שהורכבו יחדיו. ברובד הפשוט, הוא מציג את השאלה: האם הוא עשה או לא עשה זאת ? וברובד העמוק יותר, זוהי מסה אודות היסטוריה שגויה. קבוצה גדולה של אנשים, למעשה כולם, האמינה בסברה מסוימת על העולם שהייתה שגויה מיסודה, והחקירה המקרית שלי של הסיפור סיפקה גרסה שונה של מה שקרה.

סקר שערך הוושינגטון פוסט, בקרב עשרות מבקרי קולנוע ובדק רשימות שונות של עשרת הסרטים הטובים ביותר לשנת 1988, גילה ש"קו הכחול הדק" נכלל בהן יותר מכל סרט אחר באותה שנה. הוא נבחר לסרט התיעודי הטוב ביותר הן מטעם "איגוד מבקרי הסרטים של ניו יורק" ((New York Film Critics Circle (NYFCC) והן מטעם "איגוד המבקרים האמריקני". למרות ההערכה הרבה לה זכה, הוא לא היה מועמד לפרס האוסקר, מה שגרם לתרעומת מסוימת שביקרה את הליך בחירת המועמדים לפרס. האקדמיה טענה שהסרט אינו באמת תיעודי. עד לעצם היום הזה נחשב "קו הכחול הדק" לאחד הסרטים התיעודיים המוערכים ביותר שנעשו אי-פעם.

פרסומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לכך שמוריס הוא במאי סרטים תיעודי בעל שם, הוא גם במאי מוכשר של פרסומות טלוויזיה. ב-2002, ביים מוריס סדרת פרסומות לטלוויזיה עבור חברת אפל כחלק מקמפיין "החלף" ("Switch"), בכיכובו של אלן פייס (Ellen Feiss), חברו מהתיכון של בנו המילטון מוריס, הייתה פופולרית באינטרנט. מוריס ביים מאות פרסומות לחברות ומוצרים שונים, בכללם אדידס, AIG, סיסקו מערכות, סיטיבנק, קימברלי-קלארק, לוי שטראוס ושות', מילר, נייקי, PBS, Quaker Oats Company, סאות'רן קומפורט, EA Sports, טויוטה, ופולקסווגן. ניתן לצפות ברבות מהפרסומות הללו באתר שלו^[2].

ב-2002 האקדמיה האמריקאית לקולנוע הזמינה ממוריס סרט קצר לכבוד טקס פרס האוסקר ה-75. שכרו אותו בהתבסס על המוניטין שלו בבימוי פרסומות, לא בשל הקריירה שלו בסרטי תעודה. הסרט כלל ראיונות עם אנשים מגוונים, החל מלורה בוש, המשך באיגי פופ וקנת' ארו וכלה בהמילטון, בנו בן ה-15 של מ וריס. מוריס היה מועמד לפרס אמי עבור הסרט הקצר הזה. הוא חשב לערוך את הצילומים ולכלול אותם בסרטו הארוך שיתמקד בדונלד טראמפ ויעסוק בסרט "האזרח קיין" (החלק הזה נכלל לימים במהדורה השנייה של הסרט Wholphin). מוריס המשיך ועשה סרט קצר שני עבור טקס פרסי האוסקר ה-79 בשנת 2007, בפעם הזאת ראיין מועמדים שונים ושאל אותם על ניסיונם באוסקר.

ביולי 2004 ביים מוריס סדרת פרסומות נוספת בסגנון קמפיין "החלף". הקמפיין הציג רפובליקנים שהצביעו עבור בוש בבחירות לנשיאות ארצות הברית 2000 והסבירו למה עברו להצביע עבור קרי בשנת 2004. אחרי שהפיק למעלה מחמישים פרסומות, התקשה מוריס להעלות אותן לאוויר. לבסוף, הקבוצה הליברלית MoveOn i שילמה כדי להקרין כמה מהפרסומות. מוריס גם כתב מאמר מערכת בהניו יורק טיימס שדן בפרסומות ובמערכת הבחירות הכושלת של קרי^[3].

בסתיו 2004, מוריס ביים סדרת פרסומות בולטות עבור חברת שארפ. הפרסומות הציגו בצורה אניגמטית סצינות שונות ממה שנראה היה כסיפור שהגיע לשיאו במכונית שהתרסקה בתוך בריכת שחיה. כל פרסומת הראתה את האירוע בצורה מעט שונה, וכל אחת מהן הסתיימה בקישור הקישור היה לעמוד פרסומת בדוי שהעניק פרס לכל מי שיגלה את מיקומם הסודי של כדים יקרים. זה היה למעשה משחק מציאות חלופית. ניתן למצוא את הפרסומות המקוריות באתר של מוריס^[4]. מוריס ביים גם קמפיין פרסומי לחברת ריבוק בכיכובו של זמר הראפ 50 סנט.

סרטיו המאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2007 יצר את הסרט התיעודי, "Standard Operating Procedure/S.O.P", על התעללות באסירי כלא אבו גרייב בעיראק. הסרט הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל הקולנוע של ברלין^[5].

בשנת 2011, יצר את הסרט "טבלואיד", סיפורה של פרשה שבה הורשעה אישה בחטיפה ואונס של גבר. הפרשה שכונתה בצהובונים הבריטיים ב-1977 "פרשיית המורמוני הכפות". על בחור מורמוני שנשלח על ידי קהילתו לאנגליה, אך בעקבותיו נסע ארוסתו ג'ויס מקיני, מלכת יופי לשעבר, שהתאהבה בו פגשה אותו וכלאה אותו בבית במשך שלושה ימים. מקיני טענה שהכל נעשה מאהבה, ושהיא נסעה להציל את ארוסה שמוחו נשטף על ידי ראשי הכת ובני משפחתו. אך שלטונות בריטניה חשבו אחרת, והיא מצאה עצמה על דוכן הנאשמים ואחר כך בכלא, באשמת חטיפה ואונס^[6].

בשנת 2016, ביים סרט תיעודי על הצלמת האמריקנית אלזה דורפמן, שהייתה ידועה בפורטרטים גדולים ואינטימיים של דמויות ידועות ובהם בוב דילן, אלן גינזברג ופיי דונאווי^[7].

בשנת 2018 יצר את הסרט התיעודי "American Dharma" על סטיב בנון. הסרט, שאורכו 98 דקות, התבסס על 16 שעות של ראיונות. מוריס שאל את בנון על תרומתו לבחירת טראמפ לנשיאות ארצות הברית, על הסיבות לעזיבתו את הבית הלבן^[8].