ארורים
| כתיבה |
שרה קיין  |
|---|---|
| שפה |
אנגלית |
  | |
ארורים (באנגלית: Blasted) הוא המחזה הראשון שכתבה המחזאית הבריטית שרה קיין.
תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עלילת המחזה מתרחשת בחדר מלון יקר מאוד בלידס. איין, עיתונאי בן 41, מביא בלילה לחדרו את קייט בת ה-25. קייט רגישה מאוד וחסרת השכלה.
לאורך כל התמונה הראשונה איין מנסה לפתות את קייט לשכב עמו, אולם היא מסרבת. כל אותה עת איין מתרברב במיזוגיניה, הגזענות וההומופוביה שלו. התמונה מסתיימת לקולו של גשם האביב.
התמונה השנייה נפתחת בבוקר המחרת. איין אונס את קייט באכזריות. היא תוקפת אותו ונמלטת דרך חלון האמבטיה. לפתע, נכנס לחדר חייל ומאיים ברובה. בית המלון נפגע מפצצת מרגמה, והתמונה מסתיימת לקול גשם של קיץ.
בתמונה השלישית, חדר המלון הרוס; הפצצה פערה חור בקיר. החייל ואיין משוחחים, ולאט לאט מתברר שהמלון ממוקם בטבורה של מלחמה קטלנית. החייל מספר לאיין אודות מעשי הזוועה המחרידים להם היה עד ובהם לקח חלק, הכוללים אונס, עינויים ורצח עם, ואומר שהוא עשה הכול כצעד נקמה על רציחתה של חברתו. אחר-כך הוא אונס את איין. אחר-כך מוצץ, נוגס ואוכל את עיניו. התמונה מסתיימת בקול גשם של סתיו.
בתמונה הרביעית איין שוכב עיוור לצד החייל, שמתאבד. קייט שבה, מספרת שהעיר הומה בחיילים, ומביאה עימה תינוקת אותה הצילה. התינוקת הולכת לעולמה. התמונה מסתיימת לקול גשם כבד של חורף.
התמונה החמישית נפתחת כשקייט קוברת את התינוקת מתחת למרצפות. התמונה מורכבת מסצינות קצרות, בהן נראים איין בוכה, מאונן ואפילו מתנחם בחיבוק החייל המת, בעודו גווע ברעב בחדר ההרוס. לבסוף, הוא מרים את המרצפות, מוציא את גופת התינוקת ואוכל אותה. מתחיל לרדת עליו גשם שחודר מהגג ואיין אומר "חרא". קייט שבה, מביאה עימה לחם, נקניק ובקבוק ג'ין, עליהם שילמה במין שקיימה עם החיילים בחוץ. היא אוכלת, מאכילה ומשקה את איין, שאומר לה "תודה".
הכתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיין כתבה את שתי התמונות הראשונות כשהייתה סטודנטית בברמינגהאם, שם "ארורים" הוצג לראשונה. הסוכן מל קניון ישב בקהל ולבסוף ייצג את קיין. הוא הציע שהיא תציג את עבודתה בפני תיאטרון רויאל קורט בלונדון, כך היא אכן עשתה והרויאל קורט החליטו להציג אותה.
ההפקות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצגת הבכורה של "ארורים" הייתה ב-12 בינואר 1995 בתיאטרון רויאל קורט, לונדון, בבימויו של ג'יימס מקדונלד.
המחזה הנטורליסטי שכלל סצינות הולכות ומתקצרות של אלימות הולכת וגוברת, בהן אונס אנאלי, קניבליזם וצורות אחרות של אלימות, יצר את השערורייה הגדולה ביותר בתיאטרון הלונדוני מאז מחזהו של אדוארד בונד "הצילו" ב-1965. [1] קיין העריצה את מחזהו של בונד, שבתורו הגן עליה ועל המחזה בפומבי. [2] ההפקה הייתה מאוד שנויה במחלוקת וזכתה לביקורות שליליות מרוב מבקרי העיתונים, רבים מהם החשיבו אותה לניסיון בוסר להמם את קהל הצופים. [3]. [4] כותרת ביקורתו של ג'ק טינקר, מבקרו של הדיילי מייל הייתה "הילולה מבחילה של זוהמה". [5]
אולם, מחזאים עמיתים של שרה קיין קשרו ל"ארורים" כתרים. בכללם מרטין קרימפ, [6] הרולד פינטר (שנהפך לידיד שלה), [7] וקריל צ'רצ'יל, שהחשיבה אותו כ"מחזה טוב למדי". [8]
ברם, לימים מבקרים שינו את דעתם. למשל, מייקל בילינגטון מהגארדיאן, שתקף את המחזה בביקורתו הראשונה, כתב לאחר התאבדותה של קיין: "טעיתי בהערכתי, כפי שאני אומר שוב ושוב. היא הייתה כישרון בחסד. ככל הנראה, הרולד פינטר אמר באזכרה שלה שהיא הייתה משוררת, ואני תמים דעים עמו." [9] אחרי שהוא צפה בהפקה המחודשת של המחזה, מבקר האיבנינג סטנדרט כתב: "כמה צווחנים ומטופשים נשמעים המהומה וההיסטריה של 1995, לאחר ש"ארורים" שב לרויאל קורט ליל אמש. זה היה, ותמיד יהיה, מחזה בעל תכלית מוסרית ראויה לשמה". [10]
עוזר הבמאי, ג'וזף היל-גיבינס, הסביר ש"הטיעון מוסבר באמצעות צורה, למרות שישנם שינויים בסגנון ב"ארורים". כך היא בונה טיעון. על ידי זה שהיא ממקמת את זירת ההתרחשות בעיר תעשייתית בצפון אנגליה ולפתע הופכת את הפעולה לשטח מלחמה." המבקר קן אורבן כתב ש"עבור קיין, הגיהנום אינו מטאפיזי, אלא היפרריאליסטי, המציאות המוקצנת". [11]
לימים נערכה השוואה בין אלימות במשפחה ומלחמת בוסניה, לבין אלימות פיזית ונפשית. קיין אמרה: "ניתן להבין את האונס של פרטים באנגליה אם חושבים על מחנות האונס בבוסניה ועל ציפיות החברה מהתנהגותם של גברים במלחמה. [12]
ב-2010 הועלה "ארורים" בתיאטרון ליריק האמרסמית, לונדון. הפקה מחודשת של המחזה, 15 שנה מהצגת הבכורה שלו, בבימויו של שון הולמס, מנהלו האמנותי של תיאטרון ליריק האמרסמית. בכיכובם של דני וב ולידיה וילסון. ההפקה זכתה בפרס אוליביה לשנת 2011. [13]
ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Kane, Sarah, Sarah Kane: Complete Plays. London: Methuen (2001), ISBN 0-413-74260-1
- Saunders, Graham. Love Me or Kill Me: Sarah Kane and the Theatre of Extremes. Manchester, Eng.: Manchester UP, 2002.
- Sierz, Aleks. "Blasted". The Literary Encyclopedia. 3 June 2004. Accessed 25 Feb. 2007. (Paid subscription required for access to full article; only a portion accessible otherwise.)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- המחזה "ארורים", באתר על שרה קיין
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ גרהם סונדרס, שרה קיין ותיאטרון האקסטרים.
- ^ מכתב לעיתון גארדיאן, 28 בינואר 1995
- ^ הצגת הבכורה של "ארורים", באתר תיאטרון רויאל קורט
- ^ גרהם סונדרס, שרה קיין ותיאטרון האקסטרים.
- ^ ג'ק טינקר, בעיתון דיילי מייל, "הילולה מבחילה של זוהמה", 18 בינואר 1995
- ^ מכתב לעיתון גארדיאן, 23 בינואר 1995
- ^ הרולד פינטר מצוטט בכתבה: סיימון הטנסטון, תרועה של עצב (חלק שני), בעיתון גארדיאן, 1 ביולי 2004
- ^ מכתב לעיתון גארדיאן, 25 בינואר 1995
- ^ סיימון הטנסטון, תרועה של עצב, בעיתון גארדיאן, 1 ביולי 2000
- ^ ביקורות של הפקת "ארורים" משנת 2001, באתר תיאטרון רויאל קורט
- ^ Ken Urban, "An Ethics of Catastrophe: The Theatre of Sarah Kane." A Journal of Performance and Art". Vol 23. No. 23 (Spet 2001), pp. 36-46
- ^ Ken Urban, "An Ethics of Catastrophe: The Theatre of Sarah Kane." A Journal of Performance and Art". Vol 23. No. 23 (Spet 2001), pp. 36-46.
- ^ פרס אוליביה למחזה "ארורים", באתר תיאטרון ליריק האמרסמית, 13 במרץ 2011