ארנסט האנפשטנגל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארנסט האנפשטנגל
Ernst Hanfstaengl
לידה 2 בפברואר 1887
מינכן, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 בנובמבר 1975 (בגיל 88)
מינכן, גרמניה המערבית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Ernst Franz Sedgwick Hanfstaengl עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות של בוגנהאוזן עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת הרווארד עריכת הנתון בוויקינתונים
מעסיק המשרד לשירותים אסטרטגיים עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הנאצית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Helene Hanfstaengl עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ארנסט האנפשטנגלגרמנית: Ernst Franz Sedgwick Hanfstaengl;‏ 2 בפברואר 18876 בנובמבר 1975) היה גרמני בוגר אוניברסיטת הרווארד ואיש החברה הגבוהה הגרמנית. הוא נמנה עם הראשונים שערכו לאדולף היטלר, בראשית דרכו הפוליטית, את ההיכרות עם חוג אנשי ההון והתעשיינים. לימים סר חנו בעיני היטלר, והוא נמלט מגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה והגיע לבריטניה. בשנת 1942 נשלח לארצות הברית והשתתף במאמץ המלחמה האמריקאי כמומחה לאישי השלטון וההנהגה של גרמניה הנאצית.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארנסט האנפשטנגל, שכינויו היה "פוצי", נולד במינכן בשנת 1887, כבן לאב גרמני ולאם אמריקאית. אביו היה נצר למשפחת אצולה גרמנית והורי אמו היו קרובי משפחה של ג'ון סדג'וויק, שהיה גנרל בצבא הצפון במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית. אביו היה סוחר אמנות עשיר.

ארנסט למד בגימנסיה המלכותית על שם וילהלם במינכן, שבה שימש אביו של היינריך הימלר כסגן מנהל. הונו של אביו אפשר לו לנדוד הלוך ושוב בין גרמניה לארצות הברית. את המשך לימודיו עשה באוניברסיטת הרווארד. שם זכה להכיר את וולטר ליפמן וג'ון ריד, שניהם היו לימים עיתונאים נודעים. הוא היה תלמיד בינוני, אך התבלט בקמפוס בהיותו פסנתרן מוכשר, שאף הלחין שירי עידוד לנבחרת הפוטבול של האוניברסיטה. את לימודיו סיים בשנת 1909 עם תואר בהיסטוריה.

לאחר סיום לימודיו עבר לניו יורק וניהל את הסניף האמריקאי של העסק של אביו. בבקרים התאמן בנגינה בפסנתר במועדון פרטי יוקרתי במנהטן, שם נפגש עם ידוענים כנשיא לשעבר תאודור רוזוולט והנשיא לעתיד פרנקלין רוזוולט, אותו הכיר עוד מימי לימודיו באוניברסיטת הרווארד, עם איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט וכן עם השחקן צ'ארלי צ'פלין. במועדון הכיר גם סופרת אמריקאית בשם דיונה בארנס (Djuna Barnes) והיא הייתה לארוסתו.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, טרם הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה, פנה האנפשטנגל לנספח הצבאי הגרמני בניו יורק, פרנץ פון פאפן, בבקשה לעזור לו לחזור לגרמניה. פון פאפן סירב להיענות לבקשתו. בעתיד יצטלבו שוב דרכיהם, כאשר פון פאפן ישמש במשך תקופה קצרה כקנצלר גרמניה ותככנותו תהיה בין הגורמים לעליית היטלר לשלטון. האנפשטנגל נאלץ להישאר במשך כל תקופת המלחמה בארצות הברית, ובהדרגה התעורר כעסו על האווירה האנטי-גרמנית ששררה בה במהלך המלחמה. בשנת 1916 הוא הודיע לדיונה בארנס כי הוא רוצה לשאת רק אישה גרמניה והיא נפרדה ממנו בצער.

בשנת 1922 הגשים האנפשטנגל את רצונו להינשא לאישה גרמנייה, כאשר נשא לאישה את הלנה אליסה אדלהייד נימאייר (Helene Elise Adelheid Niemeyer), שהייתה ממוצא מעורב גרמני-אמריקאי. בשנת 1922 שבו בני הזוג לגרמניה והתגוררו בבוואריה.

חבירתו להיטלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם היטלר וגרינג, 1932

בשובו לגרמניה לא זכה השלטון ששרר בה באותה עת, שכונה רפובליקת ויימאר, לאהדתו של האנפשטנגל. הוא דגל בהשקפת החוגים השמרניים שחששו מהסכנה לגרמניה מצד השלטון המרקסיסטי של ברית המועצות. למרות חינוכו הליברלי הוא היה נגוע גם באנטישמיות. כרבים בגרמניה היה נכון לזנוח את עקרונות הדמוקרטיה לטובת סדר, ביטחון והשבת כבודה של גרמניה. על רקע זה התוודע לראשונה לאדולף היטלר. האיש שהביאו לראות לראשונה את היטלר היה הסרן טרומן סמית' (Truman Smith;‏ 18931970)Truman Smith (officer), עוזר הנספח הצבאי האמריקאי בברלין. טרומן סמית' שירת בגרמניה כעוזר הנספח הצבאי בין השנים 1920 ל-1924, שב לשרת בה מ-1935 עד 1939 ונחשד כאוהד הנאצים. תקופת שירותו הראשונה הייתה בשנותיה הראשונות של המפלגה הנאצית. במסגרת תפקידו הוטל עליו לדווח על התנועות הפוליטיות בגרמניה. ידיד משותף, איש השגרירות האמריקאית, ביקש מהאנפשטנגל לסייע לסמית' בחוות דעת על התרשמותו מתועמלן בלתי ידוע בשם אדולף היטלר, שהוא ותנועתו היו גורם חדש בפוליטיקה הגרמנית. לצורך כך ביקש סמית' מהאנפשטנגל לסקר עצרת של המפלגה הנאצית במינכן.

ב-22 בנובמבר 1922 הגיע האנפשטנגל לעצרת שנערכה בבית בירה במינכן ושמע את נאומו של היטלר. הוא נלכד מיד בקסמיו של היטלר, שהיה צעיר ממנו בשנתיים, והתפעל מכוחו הרטורי ומהשפעתו על ההמון. בתום הנאום הציג עצמו בפני היטלר והפך לאחד מתומכיו ובני לווייתו, אם כי רשמית הצטרף למפלגה הנאצית רק שנים רבות לאחר מכן. הוא נלווה מאז להיטלר במשך כל שנות ה-20 ועד לאחר אמצע שנות ה-30. בשנת 1923 הלווה האנפשטנגל, שמשפחתו העשירה הייתה בעלת עסק של אמנות והוצאה לאור במינכן, סכום של אלף דולר למפלגה הנאצית כנגד משכנתה על עיתון המפלגה "פלקישר באובכטר". היה זה סכום עתק באותם ימים, והוא עזר עזרה עצומה לעיתון ולמפלגה.

אולם תרומתו החשובה הייתה פתיחת דלתות בית משפחתו בפני היטלר. המשפחה העשירה והמתורבתת הייתה אחת מהמשפחות הראשונות של בני המעמד הגבוה שפתחה את דלתותיה בפני המנהיג הנאצי הצעיר, היחפן לשעבר מווינה. כאן נתוודע היטלר לראשונה לבעלי הממון והתעשיינים, שהפכו לתומכים ולמממנים שלו. האנפשטנגל הפך לידידו האישי של היטלר.

את הידידות בין האנפשטנגל להיטלר תיאר ויליאם שיירר:

"איש מוזר, איש רעים להתרועע, שפקחותו העוקצנית חיפתה לפעמים על נפשו השטחית, היה האנפשטנגל אמן בנגינת פסנתר ובערבים רבים, אפילו לאחר שידידו עלה לשלטון בברלין, היה פוטר עצמו מחברת אלה שבחברתו כדי להיענות להזמנה דחופה מצד הפיהרר. מספרים עליו כי נגינת הפסנתר שלו – הוא היה מקיש על הכלי ברוב זעם – מעשי הלצים שלו, היו מרגיעים את היטלר ואף מעודדים את רוחו אחרי יום מיגע".[1]

איאן קרשו מתאר זאת כך:

"היטלר התפעל מכשרון הנגינה של פוצי בפסנתר, בייחוד מיכולתו לנגן את וגנר. הוא היה מלווה את נגינתו בשריקה כשהוא פוסע הלוך ושוב ומניף את זרועותיו כמנצח תזמורת, וניכר בו שהפעילות הזאת מרגיעה אותו. אין ספק שחיבב את הנפשטנגל - ואת אשתו עוד יותר. אבל אמת המידה, כתמיד, הייתה התועלת. והנפשטנגל היה בראש ובראשונה רב תועלת. הוא נעשה מעין "מזכיר חברתי" ופתח לפני היטלר דלתות אל חוגים חברתיים שונים מאוד מאלה של הביריונים הזעיר־בורגנים, בני לווייתו של היטלר".[2]

ואכן האנפשטנגל הבחין כי היטלר מחזר אחרי אשתו הלנה, הבלונדינית נאת המראה, אך היא אמרה לבעלה "האמן לי, הוא חסר מין לחלוטין, הוא לא גבר".[3] קרשו תיאר אפיזודה אחת: "פעם אחת, כשנשאר לבדו בחדר עם הלן הנפשטנגל לשעה קלה, נפל היטלר על ברכיו לפניה, אמר לה שהוא עבדה וקונן על הגורל שהביאו אליה מאוחר מדי. פוצי המעיט בחשיבות העניין ואמר שלפעמים יש להיטלר צורך לשחק את תפקיד הזמר הנודד המתייסר ביגונו".[4]

ב-8 ו-9 בנובמבר 1923 השתתף האנפשטנגל בפוטש במרתף הבירה. כשהפוטש נכשל הוא מיהר לברוח לאוסטריה. היטלר, שנפצע קלות במהלך הפוטש, הסתתר בביתו של האנפשטנגל בפאתי מינכן, אך נעצר על ידי המשטרה כעבור יומיים. יש סברה כי בזמן שהסתתר בבית רצה היטלר להתאבד, והלנה, אשתו של האנפשטנגל, הניאה אותו מכך ובזאת שינתה כליל את ההיסטוריה של המאה העשרים.[5]

לאחר שנעצר בביתו של האנפשטנגל הועמד היטלר לדין ונדון למאסר. כאשר שוחרר בסוף שנת 1924 מן הכלא, רצה להוציא לאור את ספרו "מיין קמפף" ("מאבקי"), אותו כתב בעת מאסרו. האנפשטנגל עזר לו במימון הוצאת הספר לאור ואף במימון עיתון המפלגה הנאצית "פלקישר באובכטר" ("הצופה העממי"). בשל עזרתו להיטלר ולמפלגתו ולאור שליטתו באנגלית ברמה של שפת אם, התמנה האנפשטנגל ב-1931 לאחראי מטעם המפלגה הנאצית על הקשרים עם עיתונות החוץ. האנפשטנגל דאג לכך שכתבי החוץ הצרפתים, האנגלים והאמריקאים יתקבלו בסבר פנים יפות בברלין וארגן להם ראיונות עם ראשי הנאצים. באותה שנה אף הצטרף רשמית כחבר למפלגה הנאצית.

בשנת 1932 ביקר וינסטון צ'רצ'יל בגרמניה. היה זה בתקופת השפל הפוליטי בחייו של צ'רצ'יל שכונתה "שנות המדבר של צ'רצ'יל". הוא בילה אותן בכתיבת הביוגרפיה על אבי אבותיו, הדוכס ממרלבורו. לצורך איסוף חומר לספר הגיע לשדות הקרב של הדוכס בארצות השפלה ובגרמניה. במינכן פגש את האנפשטנגל.

כך תיאר לימים צ'רצ'יל את הפגישה בזיכרונותיו:

"במלון "רגינה" התוודע אדון אחד אל כמה מבני חבורתנו. היה זה הר הנפשטנגל, הוא הרבה לדבר על ה"פירר", שדומה היה כי יש לו יחסים אינטימיים אתו. הואיל ודומה היה שהוא ברנש עירני ומרבה-שיחה, הדובר אנגלית מצוינת, הזמנתי אותו לסעודה. הוא מסר תיאור מעניין ביותר על פעולותיו של היטלר ועל השקפתו. הוא דיבר כאחד הלכודים בחבלי הקסם. מסתבר שנצטווה לבוא במגע אתי. ניכר היה בעליל שהוא להוט ביותר למצוא חן. לאחר הסעודה נגש אל הפסנתר וניגן ושר הרבה נעימות ושירים, וגרם לכולנו הנאה עצומה. דומה היה כי ידועות לו כל הנעימות האנגליות החביבות עלי. הוא הפליא לבדר, ובעת ההיא היה, כידוע, מחביביו של הפירר. הוא אמר שצריך אני להפגש אתו, וכי אין דבר שיהיה קל יותר לסידור, הר היטלר בא כל יום בשעה 5 לערך, וישמח מאד לראותני.
בזמן ההוא לא היה לי שום משפט קדום נגד היטלר מטעמים לאומיים. לא ידעתי הרבה על תורתו ועל עברו ולא ידעתי מאומה על אופיו... אולם אגב שיחה עם הנפשטנגל אמרתי במקרה "מדוע המנהיג שלך מתעמר כל כך על היהודים? יכול אני בהחלט להבין כעס על יהודים החוטאים למולדתם או פועלים נגדה, ואני מבין להתנגדות להם אם הם תופסים כוח-מונופול באיזה משטחי החיים; אבל מה טעם להתנגד לבן-אדם פשוט בגלל מוצאו. מה דעה יש לאדם בעניין לידתו?". הוא חזר על הדברים האלה באוזני היטלר, כי למחרת היום לעת הצהריים לערך ניגש בסבר רציני ביותר ואמר לי כי הפגישה שקבע לי עם היטלר לא תוכל להתקיים הואיל ואותו יום לא יבוא הפירר למלון אחר-הצהריים. אני ראיתי את "פוצי" – כי זה היה שם החיבוב שלו – בפעם האחרונה, אף שהיינו עוד כמה ימים בבית המלון. כך איבד היטלר את ההזדמנות היחידה שהייתה לו להפגש אתי".[6]

לאחר עליית היטלר לשלטון בראשית שנת 1933, הפך האנפשטנגל מהאחראי לקשר של המפלגה הנאצית עם עיתונות החוץ לראש מחלקת עיתונות החוץ של משרד התעמולה. בשעות הערב של 27 בפברואר 1933, כאשר אירעה שריפת הרייכסטאג, לן האנפשטנגל במעונו של הרמן גרינג, שבו התאכסן זמנית. המעון היה בקרבת הרייכסטאג. האנפשטנגל התעורר לצעקותיו של סוכן הבית שזעק כי הרייכסטאג עולה באש. הוא הציץ מן החלון וראה כי אכן הבניין עולה בלהבות, טלפן מיד ליוזף גבלס ובנשימה עצורה ביקש לדבר בדחיפות עם היטלר. לשאלת גבלס לסיבת בקשתו, ענה "תגיד לו שהרייכסטאג עולה באש". גבלס השיב בשאלה: "האם זו בדיחה?", וסירב לספר על הדבר להיטלר. אך לאחר שחקר מצא כי הדיווח נכון, והוא והיטלר נחפזו להגיע לבניין.[7]

בחודש מרץ 1933 נפגש האנפשטנגל עם ג'יימס מקדונלד (מי שעתיד להיות לימים הנציג הדיפלומטי הראשון של ארצות הברית בישראל), שהיה נציג הוועדה לענייני פליטים של חבר הלאומים. במהלך ארוחת ערב שטח האנפשטנגל בפניו את גישת המשטר הנאצי ליהודים. האנפשטנגל אמר לו בגלוי כי ניתן לטפל בקלות בשש מאות אלף יהודי גרמניה, כשמול כל יהודי ניתן להעמיד איש אס אה וניתן לסיים הכל בלילה אחד. מקדונלד סבר בתחילה שהאנפשטנגל דיבר על מאסרים, אך מאוחר יותר בשל תשובתו הגלויה של האנפשטנגל החל לקנן בו חשש עמוק לגורל היהודים בגרמניה. לבקשתו ארגן לו האנפשטנגל פגישה עם היטלר שנערכה ב-8 באפריל 1933. מקדונלד תיאר את הפגישה במכתב ששלח לעיתון הניו יורק טיימס:

"ניתנה לי הזדמנות לומר להיטלר בכנות שהצהרותיו האנטישמיות והמדיניות שלו מזיקות לגרמניה. היטלר השיב מייד במילים שלעולם לא אשכח: 'גם אם גרמניה תצטרך להדק מאוד את חגורתה, זה מחיר קטן לשלם על שחרורה מהמטרד של היהודים'. אחר כך הוסיף מספר מילים שחשפו במלואה את מטרתו המתועבת: 'העולם עוד יודה לנו על כך שנלמד אותו כיצד לטפל ביהודים'".[8]

שירות נוסף שנתן האנפשטנגל לנאצים, לאחר עלייתם לשלטון, היה השתתפותו בניסיון להרגיע את דעת הקהל בעולם ולבלום את המחאות על היחס ליהודים. בחוברת שהוציאו הנאצים בשנת 1933 בשם "תעמולת הזוועה היא תעמולת כזב – אומרים היהודים עצמם", שיצאה לאור באנגלית ובצרפתית, פורסמו הצהרותיהם של יהודים ידועים בגרמניה ושל ארגונים יהודיים בגרמניה על התנהגותה ההוגנת כביכול של ממשלת היטלר כלפי היהודים. בראש החוברת פורסמו דבריהם של נאצים בכירים. דברי האנפשטנגל בחוברת היו:

"לא היה אצלנו שום של הפליית היהודים לרעה ביחס לתושבים הלא יהודיים.".[9]

בשנת 1934 מלאו 25 שנים לסיום לימודי המחזור של האנפשטנגל באוניברסיטת הרווארד ועמד להיערך בה כנס של הבוגרים. האנפשטנגל הוזמן לכנס ועיתון הסטודנטים הציע להעניק לו תואר כבוד, אך כשנודע דבר בואו הצפוי החלו להישמע קולות מחאה מצד רבים מבוגרי הרווארד. עורכי עיתון הסטודנטים שהציעו להעניק לו תואר כבוד הוקעו. חבר קונגרס יהודי מניו יורק, סמואל דיקשטיין תבע שלא יוּתר לו להפיץ את התעמולה הנאציסטית שלו.

בתגובה הודיע האנפשטנגל בתחילה שלא יגיע לכנס. לדבריו לא יכול היה להבין מדוע שמישהו יתנגד לנוכחותו בהרווארד, רק משום ש"אני מזדהה עם ממשלה שמציגה משהו חדש ושונה מהממסד... אני מטיל ספק אם אלה שנאבקים נגד בואי מייצגים את האמריקניות האמיתית".[10]

בסופו של דבר האנפשטנגל הגיע מגרמניה לכנס והתקבל בכבוד רב. הוא נהנה מהכנסת אורחים של בוגר עשיר וסעד בביתו של נשיא הרווארד, אך תואר כבוד לא הוענק לו ו-1,500 מפגינים אנטי-נאציים הפגינו בכל משך הטקס.

הקרע מהיטלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת תקופת שלטונם של הנאצים החל מעמדו של האנפשטנגל בקרב חוגי השלטון להתערער. על הסיבות לכך יש מספר תאוריות, חלקן סותרות וחלקן משלימות זו את זו:

  • כי שר התעמולה יוזף גבלס ראה בו מתחרה בתחום העיתונות וההסברה והסית נגדו. גבלס הפיץ שמועות על אופיו השלילי של האנפשטנגל ותיאר אותו כקמצן חולני ורודף בצע עד כדי נכונות למעשי הונאה. פעם אף ניסה להוכיח, בעזרת תקליט שהביא, כי המנגינה של שיר לכת שהאנפשטנגל הלחין, גנובה משיר אנגלי.[11]
  • כי יוניטי מיטפורד, בת אצולה בריטית שהייתה פשיסטית מוצהרת שהעריצה את היטלר והגיעה לגרמניה כדי להסתופף בחברתו, הטילה בו דופי באוזני היטלר וציטטה בפניו הערות ביקורתיות שהאנפשטנגל השמיע על המשטר הנאצי ומנהיגיו.
  • כי ניסה להשפיע על היטלר למתן את קיצוניותו וגזענותו, אך היטלר דחה את התערבותו בנושאים אלה.

כבר בשנת 1933 הורחק האנפשטנגל מן החוג הפנימי של היטלר. הדבר השפיע גם על נישואיו; אשתו הפכה להיות פעילה יותר במפלגה הנאצית ולבסוף בשנת 1936 הגישה תביעת גירושין ובני הזוג התגרשו. לימים תתאכזב גם היא מהיטלר ותחזור לארצות הברית.

בעודו מורחק ממוקד העניינים המשיך האנפשטנגל בתפקידו כאיש הקשר עם העיתונות הזרה עד לשנת 1937. בשנה זו נעשה ניסיון לחסלו באופן אלגנטי. באמתלה כי הוטל עליו לבצע משימה במסגרת תמיכתה של גרמניה הנאצית בכוחות הלאומנים במלחמת האזרחים בספרד, נועד האנפשטנגל לצנוח ממטוס על אדמת ספרד בשטח המוחזק על ידי הכוחות הרפובליקנים ולפעול כסוכן עבור הכוחות הלאומנים של פרנסיסקו פרנקו. הטיסה נערכה ב-10 בפברואר 1937, בעת הטיסה, כאשר שמע האנפשטנגל מהטייס פרטים נוספים על המשימה כביכול, הוא החל לחוש סכנה לחייו, הטייס הודה בפניו לבסוף כי היה עליו להצניחו לאמיתו של דבר בשטח המוחזק על ידי הלאומנים. בכך התאמתו חששותיו של האנפשטנגל כי מדובר בניסיון לחסלו. לבסוף התחשב הטייס בפחדיו, העמיד פנים כאילו יש תקלה במנוע והנחית את המטוס בשדה תעופה קטן ליד העיר לייפציג ואיפשר להאנפשטנגל להימלט. בשל תחושת הסכנה לחייו החליט האנפשטנגל להימלט מגרמניה. הוא בחר בערב אחד בו היטלר, גרינג וגבלס נוכחו בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית של ברלין וחצה את הגבול לשווייץ.

אלברט שפר, מראשי המשטר הנאצי, שהיה האדריכל האישי של אדולף היטלר, טען בזכרונותיו כי המזימה לחסל את האנפשטנגל לא הייתה אלא מתיחה אכזרית. לדבריו סיפר גבלס, בעת סעודה בלשכתו של היטלר, כי האנפשנגל התבטא בזלזול על רוח הלחימה של החיילים הגרמנים שלחמו לצד כוחותיו של פרנקו. לשמע הדבר רתח היטלר מכעס ואמר "יש ללמד אותו לקח, את הברנש מוג הלב הזה, שיידע שאין לו כל זכות לחלק ציונים על מידת אומץ לבם של אחרים". שפאר המשיך ותיאר את השתלשלות העניינים שלאחר מכן:

"כעבור ימים אחדים הופיע אצל האנפשטנגל שליח עם הוראה אישית מהיטלר: על האנפשטנגל לצאת במטוס למקום שזהותו תיוודע לו רק אחרי פתיחת המכתב החתום שמסר לו השליח, בצירוף אזהרה שלפיה הוא רשאי לפתוח אותו רק אחרי המראת המטוס. המטוס המריא, האנפשטנגל פתח את המכתב וקרא בו, מבוהל ונבעת כי עליו לנחות בתחום 'ספרד האדומה', על מנת לפעול שם כסוכנו של פרנקו. לאחר מכן סיפר גבלס להיטלר ליד השולחן, כל פרט מפירטי הפרשה; כיצד התחנן האנפשטנגל לפני הטייס לחזור על עקבותיו, מפני שבוודאי נפלה אי הבנה; כיצד חג המטוס במשך שעות מעל שטח גרמניה; כיצד נמסרו לנוסע המיואש נתוני מיקום כוזבים, כך שסבור היה כי המטוס הולך ומתקרב לספרד, עד שלבסוף הכריז הטייס כי עליו לנחות נחיתת חירום, ונחת בנמל התעופה של לייפציג. האנפשטנגל, שעם רדתו מן המטוס נוכח לדעת שנפל קרבן להלצה גרועה, טען בהתרגשות כי זוממים להתנקש בחייו ולחסלו."[12]

גרסה שנתפרסמה בעיתון "נציונל צייטונג" (Nationale Zeitung) של בזל לאחר מכן קישרה את הנתק של האנפשטנגל מהיטלר ואת מנוסתו מגרמניה בכך שהאנפשטנגל, לדברי העיתון, חשף סוד צבאי ומדיני שגרם לנזק כבד. לדברי העיתון המרשל הסובייטי מיכאיל טוכאצ'בסקי, שנשפט והוצא להורג באשמת קונספירציה צבאית-טרוצקיסטית וריגול לטובת גרמניה הנאצית, אכן ריגל לטובת גרמניה והאנפשטנגל בפטפטנותו התרברב על קשריו עם המרשל, חשף סוד זה וגרם למותו של המרשל.[13] לגרסה זו לא יהיו בעתיד כל סימוכין והדעה הרווחת היא כי המרשל היה חף מפשע באשמת בגידה לטובת גרמניה והוצא להורג כקרבן שווא.

S-Project[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהגיע לשווייץ ניסתה ההנהגה הנאצית לשדל את האנפשטנגל לשוב לגרמניה. גרינג ביקש ממנו לראות את תקרית המטוס כבדיחה וגבלס הציע לו להשתתף בהפקת סרט קולנוע, אך הוא לא נענה. לאחר שהאנפשטנגל הצליח בדרך כלשהי להסדיר את יציאת בנו אגון בן השש עשרה מגרמניה, הוא עבר לבריטניה. בבריטניה הושם האנפשטנגל, בפרוץ מלחמת העולם השנייה, במעצר כנתין מדינת אויב. הוא נחקר על ידי קציני מודיעין בריטים וגילה נכונות לסייע להם. תוך כדי כך חשף גם את הגזענות והאנטישמיות הטבועות בו כשאמר לחוקריו: "ההרס של ההיטלריזם אינו אומר שיקומם של יהודי גרמניה". ופנה אל חוקריו במילים: "אנגלי בלונדיני חייב לדבר עם גרמני בלונדיני". [14]

הבריטים לא נתנו בו אמון והשאירו אותו במעצר. בשנת 1940, כאשר סכנת הפלישה הגרמנית לבריטניה (מבצע ארי-הים) הפכה לאפשרות ממשית, הועברו נתיני האויב העצורים בבריטניה והאנפשטנגל בכללם למעצר בקנדה.

בשנת 1941 מינה הנשיא רוזוולט את העיתונאי ג'ון פרנקלין קרטר (אנ') ואת האנתרופולוג הנרי פילד (אנ') לספק לו מידע על גולים מגרמניה ומהארצות הכבושות, כדי לאתר את אלו מביניהם שעלולים להיות מרגלים בשירות הנאצים. בשליחותו של הנשיא הגיע קרטר לקנדה וראיין את האנפשטנגל. קרטר השתכנע כי האנפשטנגל להוט לפעול למען בעלות הברית נגד גרמניה הנאצית. הוא דיווח על כך לנשיא והנשיא הורה להעביר את האנפשטנגל לארצות הברית. ב-30 ביוני 1942 הוטס האנפשטנגל לארצות הברית במטוס מיוחד תחת השם "ארנסט סדג'וויק". ושוכן במחנה צבאי ליד וושינגטון הבירה. שם נחקר על ידי קרטר ופילד, שרצו לבדוק את התאמתו לתפקיד שיוטל עליו. התרשמותו של פילד הייתה כי האנפשטנגל נראה כאדם בלתי נעים עם אישיות תוקפנית. הוא נחרד לשמוע מפי האנפשטנגל כי הגרמנים צופים מתקפה אמריקאית על קזבלנקה, זאת בזמן שהנחיתה האמריקאית על חופי צפון אפריקה הייתה בשלבי תכנון, והסיק כי קרתה דליפת מידע ביטחוני. רק התערבותו של הנשיא הרגיעה אותו והפיגה את חששותיו כי האנפשטנגל פעל מלכתחילה כמרגל גרמני.

הנשיא רוזוולט, שהכיר אישית את האנפשטנגל מתקופת לימודיהם המשותפת באוניברסיטת הרווארד, סירב להפגש עמו, אבל לאחר שקרא דוחות מחקירתו הסכים לפוגשו ולגייסו למאבק. וינסטון צ'רצ'יל, לעומת זאת, התנגד לכך מפני ששלל את ההבחנה בין נאצים לשעבר טובים לרעים. האנפשטנגל הופגש עם הנשיא. שיחתו עם הנשיא נגעה לפעילותו העתידה בשרותו של המשרד לשירותים אסטרטגיים - ה-OSS. האנפשטנגל, שלא היה יכול להשתחרר מן האנטישמיות שלו, מצא לנכון להתבטא בצורה אנטישמית ובהתנשאות מעמדית. הוא הסביר לנשיא כי ההתנהגות של הצמרת הנאצית נגועה ב"שנאה עצמית יהודית". הוא תיאר באוזני הנשיא את גרמניה הנאצית כ"תוהו ובוהו דינמי" שנגרם על ידי יוצאי מעמד ביניים תחתון מנוון. מקצתם, לטענתו, ממוצא יהודי. בין אלו מנה את הנס פרנק, המושל של פולין הכבושה, שאבי סבו היה לדבריו יהודי. על אלפרד רוזנברג, האידאולוג הראשי של המפלגה הנאצית, אמר כי היה לכאורה תשעים וחמישה אחוז יהודי. שר החוץ הנאצי יואכים פון ריבנטרופ היה לדבריו מקורב לחוגי יהודים עשירים. בשל "הנפש הנורדית" שלו הוא מצא לנכון להתרחק מהם. לדבריו "אפשר בהחלט לאבחן תכונות יהודיות מסוימות אצל האנטישמים האלימים ביותר".[15]

חרף הבעת דעות זו, בשל החשיבות המודיעינית הנובעת מהיכרותו עם אנשי הצמרת הנאצית, הוטל על האנפשטנגל להיות יועץ ללוחמה פסיכולוגית ופוליטית במלחמה נגד גרמניה הנאצית. הוא הוצב בחווה במדינת וירג'יניה, לשם מילוי תפקידו זה במסגרת מיזם מודיעיני שנקרא S-Project. המיזם נועד לרכז מידע ממקור ראשון על אנשי הצמרת של המשטר הנאצי, אורח חייהם, חולשותיהם וסטיותיהם ולהרכיב פרופיל פסיכולוגי לכל אחד מהם. לצורך כך לא היה האנפשטנל רק נאצי לשעבר, אלה אדם שליווה את היטלר מאז שנת 1922, אחת עשרה שנים לפני עלייתו של היטלר לשלטון, ושימש איש הקשר שלו לעיתונות הזרה במשך ארבע שנות שלטונו הראשונות. ככזה היה מקור בלתי נדלה למידע פנימי מחוגי השלטון בגרמניה הנאצית. הקשר האישי ארוך השנים שלו אל היטלר איפשר לו גם לספק הסברים למעשיו והחלטותיו ותחזיות על המשך צעדיו. האנפשטנגל סיפק מידע על 400 אישי צמרת. על היטלר בלבד הכין דו"ח בן 68 עמודים.

בשנת 1943 ביקש ראש ה-OSS, הגנרל ויליאם דונובן, מד"ר ולטר לנגר, פסיכואנליטיקאי אמריקאי ממוצא גרמני, לערוך ניתוח פסיכולוגי מפורט של אדולף היטלר ולהשיב בעיקר על שתי שאלות: הראשונה - מתוך הנחה שהיטלר הוא סוטה מין, מהי סטייתו? והשנייה - אם גרמניה תובס במלחמה, האם ישנה אפשרות שהיטלר ייכנע? ד"ר לנגר, בעזרת שלושה מומחים, שני פסיכיאטרים ופרופסור למחקר סוציאלי, בדק את כל המידע בדבר הביוגרפיה של היטלר, את החומר המודיעיני אודותיו וערך ראיונות למספר עדים, שהכירו את היטלר אישית בגרמניה, אשר הגיעו לארצות הברית. ארנסט האנפשטנגל והרמן ראושנינג, מי שהיה הנשיא הנאצי של הסנאט של העיר החופשית דנציג, שהפך למתנגד לנאצים, ברח לארצות הברית ופרסם את הספר "שיחותי עם היטלר", היו מחשובי העדים. את ממצאיו הגיש ד"ר לנגר בדו"ח מפורט בן עשרות רבות של עמודים ובו ניתוח פסיכואנליטי של היטלר, הרקע המשפחתי החריג שלו, תסביכיו והאנטישמיות שלו. במענה לשאלה בדבר סטיותיו המיניות של היטלר השיב ד"ר לנגר תשובה שלא ניתן היה להוכיחה באותה עת ואף לא בעתיד לבוא, אך באשר לשאלת התנהגותו הצפויה של היטלר אם תובס גרמניה במלחמה, השיב ד"ר לנגר תשובה חד-משמעית, כי היטלר לא ינהל שום משא ומתן לכניעה או להסדר, אלא יתאבד. תחזית זו אומתה במציאות כאשר היטלר שם קץ לחייו ב-30 באפריל 1945 בבונקר שלו בברלין.

המידע שמסר האנפשטנגל ל-OSS היה רב ערך והועבר אל מחלקת המדינה, אל המשרד למידע מלחמתי (Office of War Information), שתפקידו היה להפיץ תעמולה על האויב המבוססת על נתוני אמת, וכן אל המודיעין של צי ארצות הברית. בשנת 1944, כאשר מעגל המלחמה כבר התהפך ותבוסתה של גרמניה הנאצית כבר נראתה לעין, לא היה הנשיא רוזוולט זקוק יותר לשירותיו של האנפשטנגל. ההקצבות הכספיות למיזם הופסקו והוא הוחזר לבריטניה להמשך מעצרו.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבריטים המשיכו להחזיק את האנפשטנגל במעצר גם לאחר תום המלחמה. רק ב-3 בספטמבר 1946 שב האנפשטנגל לגרמניה. בגרמניה הוא הועמד בפני אחד מבתי הדין לדה-נאציפיקציה, טריבונלים שנועדו למנוע עמדות השפעה מאנשי המשטר הנאצי ולהביא להעמדתם לדין של פושעי מלחמה נאצים. האנפשטנגל טען כי מאחר שברח מגרמניה הנאצית הרי הוא ממילא אנטי-נאצי. שמו טוהר ב-13 בינואר 1949 כאשר בית הדין החליט כי אין להעמידו לדין כנאצי מאחר שהוא נכלל בספר השחור, שהיה רשימת אישים ומנהיגים בבריטניה, שהוכנה על ידי הנאצים בשנת 1940 לקראת מבצע ארי הים לכיבושה של בריטניה, אשר הגסטפו אמור היה לעצרם וחסלם. הותר לו להמשיך ולהפעיל את העסק המשפחתי של מסחר בחפצי אמנות. הוא עשה חיל בעסקיו והמשיך להתגורר בווילה המשפחתית המפוארת שבה נהג לארח בעבר את היטלר וראשי הנאצים.

אף שבשנת 1934 לא נתקבל האנפשטנגל לטקס מלאות 25 שנים לסיום לימודי המחזור שלו באוניברסיטת הרווארד, הוא ביקש להשתתף בשנת 1959 בטקס למלאות 50 שנה לסיום הלימודים. בבקשה לאשרת כניסה לארצות הברית הודה כי בעבר הייתה דמותו שנויה במחלוקת, אך עתה לדבריו פני הדברים שונים לחלוטין והצהיר: "אני בטוח כי אתקבל בחמימות, וכי למה לא? הרי אני אנטי-נאצי ככל אנטי-נאצי אחר".[16] הוא הגיע להשתתף בטקס והשתתף שוב בטקס שנערך שנת 1970, כשמלאו 65 שנה לסיום הלימודים.

ארנסט האנפשטנגל מת בשנת 1975 במינכן והוא בן 88 שנים במותו. השאלה האם אכן הפך לאנטי-נאצי נשארה פתוחה.

ספרים וסרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1957 פרסם האנפשטנגל את ספר זכרונותיו מהתקופה הנאצית. הספר יצא לאור בלונדון בשפה האנגלית בשם "היטלר, השנים האבודות" (Hitler, The Missing Years). בשנת 1970 הוא פרסם ספר נוסף בגרמנית על זכרונותיו מתקופתו כאישיות נאצית ועל אלה מתקופתו בארצות הברית בשירותו של הנשיא רוזוולט. הספר, בשפה הגרמנית, נקרא "בין הבית החום לבית הלבן" (Zwischen Weißem und Braunem Haus), הכוונה לבית החום במינכן, שהיה היה המטה הראשי של המפלגה הנאצית בגרמניה והבית הלבן, מעונו של נשיא ארצות הברית.

בשנת 2004 יצאה לאור בבריטניה ביוגרפיה של האנפשטנגל בשם "נגן הפסנתר של היטלר: עלייתו ונפילתו של ארנסט האנפשטנגל, איש אמונו של היטלר, בן בריתו של פד"ר" (Hitler's Piano Player: The Rise and Fall of Ernst Hanfstaengl, Confidante of Hitler, Ally of FDR). בספר, פרי עטו של פיטר קונרדי (אנ') עיתונאי וסופר בריטי, עורך מדור החוץ של הסאנדיי טיימס, נזכרות שתי טענות של האנפשטנגל, כי הוא זה שיזם את הצדעת הכבוד הנאצית ה"זיג הייל" וכי הוא ניסה לגרום לקשר רומנטי של היטלר עם מרתה דוד (אנ') בתו היפה של השגריר האמריקאי ויליאם דוד.

בשנת 1968 הופק בארצות הברית סרט טלוויזיה דוקומנטרי על פי ספרו של ויליאם שיירר "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי". לצד קטעים תעודתיים מיומני קולנוע נכללו בסרט ראיונות עם אחדים מאישי התקופה שנותרו אז עדיין בחיים, שהיו אנטי-נאצים או הציגו עצמם ככאלה. ארנסט האנפשטנגל היה אחד מהם והביא בסרט את גרסתו לאירועי התקופה.

בשנת 1989, ארבע עשרה שנים לאחר מותו, הופק בארצות הברית סרט דוקומנטרי נוסף על תקופת גרמניה הנאצית בשם "המשיכה הפטלית לאדולף היטלר" (The Fatal Attraction of Adolf Hitler), שבמרכזו השאלה איך רוב בני העם הגרמני תמכו בהיטלר, על אף שהוביל אותם למלחמה ולתבוסה. הסרט הורכב מקטעי ארכיון ובהם קטעים בהם צולם האנפשטנגל באותה תקופה.

בארכיון שפילברג שמור קטע מצולם נדיר בן שתי דקות, ללא פסקול, בו צולם האנפשטנגל בשנת 1937, לפני ובמהלך אירוע הצניחה.[17]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי. הוצאת שוקן, 1976. עמ' 39–42, 62.
  • איאן קרשו, היטלר. הוצאת עם עובד, 2003. חלק ראשון "היבריס", בין העמודים 149 ל-410.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ארנסט האנפשטנגל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 39
  2. ^ איאן קרשו, היטלר, הוצאת עם עובד, 2003. חלק ראשון עמ' 171-172
  3. ^ איאן קרשו, היטלר, הוצאת עם עובד, 2003, חלק ראשון עמ' 171
  4. ^ איאן קרשו, היטלר, הוצאת עם עובד, 2003. חלק ראשון עמ' 248
  5. ^ האישה שמנעה מהיטלר להתאבד, באתר Theglobalist.
  6. ^ וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השניה, כרך ראשון: חשרת סופה, הוצאת עם הספר, 1961. עמודים 78, 79
  7. ^ איאן קרשו, היטלר, הוצאת עם עובד, 2003. חלק ראשון עמ' 388
  8. ^ האיש שניסה למנוע את השואה, באתר אפוק טיימס ישראל.
  9. ^ "לפני עשרים שנה" דבר, 16.2.1953
  10. ^ הנאצי שחזר להרווארד, באתר Aish.
  11. ^ אלברט שפר, בתוככי הרייך השלישי, הוצאת בוסתן 1979, עמ' 135
  12. ^ אלברט שפר, בתוככי הרייך השלישי, הוצאת בוסתן 1979. עמודים 135, 136
  13. ^ "על מה עזב האנפשטנגל את היטלר" דבר, 21.9.1937
  14. ^ האיש שלימד את היטלר לאכול ארטישוקים, באתר Theguardian.
  15. ^ שלמה אהרונסון, היטלר, בנות הברית והיהודים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008, עמ' 210
  16. ^ "הבוגר" מעריב, 16.5.1959
  17. ^ הקטע המצולם מ-1937 השמור בארכיון שפילברג, באתר מוזיאון השואה בוושינגטון.