בדרך אל החתולים (סרט)

בדרך אל החתולים
	כרזת הסרט
מבוסס על	בדרך אל החתולים
בימוי	חורחה גורביץ'
הופק בידי	אמיר הראל, איילת קייט, חורחה גורביץ'
תסריט	יואב כ"ץ
עריכה	יוסף גרינפלד
שחקנים ראשיים	ריטה זוהר, מוני מושונוב
מוזיקה	עיצוב פסקול – ישראל דוד
צילום	שי גולדמן
מדינה	ישראל
הקרנת בכורה	2009
פרסים	פרס לסרט הטוב ביותר בפסטיבל היהודי בלגיה 2010 ובפרס לשחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים 2009
	דף הסרט ב־IMDb

בדרך אל החתולים הוא סרט קולנוע ישראלי (83 דקות) משנת 2009 בבימויו של חורחה גורביץ', על פי רומן באותו שם מאת יהושע קנז^[1].

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יולנדה מוסקוביץ' (ריטה זוהר) היא אישה ערירית בת 75, מורה לצרפתית בעברה, שחייה ריקניים מבפנים. שיגרת חייה בדירתה הקטנה מופרעת בגלל חתולי השכונה המזדווגים מתחת לחלונה. לילה אחד כשהיא מנסה להשתיק את החתולים שמפריעים לה לישון היא נופלת במדרגות ושוברת את עצם הירך.

היא מתעוררת במחלקת שיקום גריאטרית בבית חולים, ומעוניינת לשוב לביתה. אלא שבשל מסמר טיטניום שתקוע ברגלה היא מרותקת לכיסא גלגלים ועוברת תהליך שיקום ממושך. היא מתיידדת עם אלגרה (שולמית אדר) שכנתה לחדר ופוגשת את שאול (מוני מושונוב), כדורגלן עבר מזדקן ואלכוהוליסט בהווה, שמאושפז אף הוא במחלקה ומפלרטט איתה. שאול מחזיר ליולנדה את חדוות החיים.

כשהיא שבה לביתה היא מתקשה לתפקד, יום אחד מבקר שאול בביתה. היא מתעוררת לחיים דרך האהבה ונשארת עם אהבת החיים, אף על פי שהאיש אותו היא אוהבת מת.

אודות ההפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורביץ' אהב את ספרו של יהושע קנז "בדרך אל החתולים" מאז שראה אור ב-1991. הסרט נתמך על ידי פרויקט קולנוע, הפקת הסרט החלה ב-2008, אבל הוא יצא לבתי הקולנוע רק ב-2011.

הוא חשב לעשות את הסרט כבר בראשית שנות התשעים, אבל כשהעלה את הרעיון בפני משקיעים וקרנות נתקל בתגובה שלא רוצים לעשות סרט על-פי ספר פסימי וקודר.

הוא שב לרעיון בשלהי העשור הראשון של המאה העשרים ואחת. במשך שנה חיכו גורביץ' והמפיק הראל למימון מקרנות באירופה, השחקן האוסטרי-שווייצרי מקסימיליאן של, זוכה האוסקר על משחקו ב"משפטי נירנברג" ב-1961, היה אמור לשחק בסרט בתפקיד הראשי. כשהמימון מהקרנות לא הגיע, פנה גורביץ' למוני מושונוב לשחק בתפקיד הראשי. מושונוב סירב שוב ושוב עד שלבסוף נעתר, גורביץ' מספר על כך בריאיון לאלי שגב באתר אידיבי:

"אני לא הבנתי שהוא לא רוצה להיות איש זקן על כיסא גלגלים ולא מוכן למות בסרט. זה הבנתי הרבה יותר מאוחר. הייתה פגישה היסטורית שכך החלטנו על הסרט: מוני לאחר נאום בן כ-20 דקות מדהים אומר לנו: "חורחה, סופית לא עושה את הסרט.' ברגע שהוא אמר לא סופית, הרגשתי שזהו, ואמרתי לו 'אני מבין ומקבל את ה'לא' שלך, אבל עשר שנים אמרת בזמנו לא לסרטים עד שעשית איתי את הסרט 'המקלחת' איתי ומאז המקלחת אתה עושה כל סרט שאתה מוצא לנכון. עשית עשרה סרטים מאז המקלחת ועד עכשיו', תוך כדי שבכיתי, 'ואני לא יכול לסבול שדווקא את הסרט שלי אתה לא יכול לעשות."
גורביץ' מספר לי את הדברים הללו, ועיניו מתחילות לדמוע גם עכשיו, שנים מאוחר יותר. "אחרי 7 שניות הוא אמר שהוא יעשה את הסרט, ואני הייתי בהלם, כי זו לא הייתה מניפולציה בכלל... " ^[2]

הסרט אופטימי הרבה יותר מהספר. גורביץ' מספר על הסיבות לכך בריאיון לאלי שגב באתר אידיבי:

הספר שאימצת הוא ספר קודר מאד.
"הספר הוא יצירת מופת איכותית אבל הוא קודר ועצוב."
למה התבססת עליו ולקחת אותו לכיוון מאד חיובי?
"זו שאלה מאד מעניינת. אני הבנתי שרוב האנשים שקראו את הספר לא התאכזבו מהסרט – שהוא כל כך שונה. ראו את זה ונכנסו להלם אבל לא התאכזבו. יהושע קנז שראה את כל הסרטים שלי, התחנן אלי 'חורחה, תעשה את היצירה שלך, תשכח מהספר שלי. תקבל השראה, תקרא אותו, תעבדו לפי זה, אבל תחפש איפה אתה יכול להזדהות איתו.' וזה מאד מעניין מה שהוא אמר, כי פלובר אומר על מאדאם בובארי 'סה מואה' ('זה אני', בעברית. א.ש.). אני חושב שמיסיס מוסקוביץ' זה אני, וגיליתי את זה תוך כדי העשיה של הסרט. אני התגרשתי לפני חמש שנים, ואז עשיתי את הסרט. תוך כדי שעשיתי את זה הייתה לי אהבה גדולה עם ידידה מארגנטינה, מהילדות, אבל הקשר נגמר. ואז הבנתי שהסרט מדבר על זה. שעשיתי סרט על עצמי באיזשהו מקום. על מישהי שחווה אהבה גדולה שנעלמת ממנה ולמרות זאת היא ממשיכה בחיים. כי האהבה נתנה לה כוח להמשיך את החיים בצורה אחרת.'." ^[3]

גורביץ' שינה את דמות הגיבור הראשי של הסרט בהשפעת מוני מושונוב. בספר מסופר על לזר כגן, צייר צבעוני ואילו בתסריט הם מחליפים אותו בשאול כהן, כדורגלן. הוא מספר על כך בריאיון לאמיר בוגן מ־ynet:

"מוני רצה משהו אחר, ואז גילינו ביחד אהבה משותפת ענקית שזה הכדורגל. איך לא, ארגנטינאי דפוק כמוני, זה פשוט בדם. זרמנו עם זה, הלכנו עם זה ופתאום גילינו משהו נפלא: כדורגל זה כמו אהבה" ^[4]

גורביץ' התרשם מריטה זוהר, אחרי שצפה בה בסרטו של אברהם הפנר "אהבתה האחרונה של לורה אדלר" (1990). היא הייתה גם בגיל קרוב לדמות מהספר והוא החליט שהיא תגלם את הגיבורה הראשית. זוהר חיה שנים רבות בלוס אנג'לס, שם שיחקה בתפקידי אורח בסדרות טלוויזיה אמריקאיות וגורביץ' הביא אותה לישראל בשביל לשחק בסרט.

גורביץ' עשה את הכוריאוגרפיה לריקוד בין שאול ליולנדה בעצמו.

קרדיטים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תסריט: יואב כ"ץ
עריכת תסריט – גור הלר.
עיצוב אמנותי – בועז כצנלסון.
הקלטה – אשי מילוא.
עריכת קול – תומר אליאב.
מפיק שותף: אלי מאירוביץ'.

שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם השחקן	שם דמות
ריטה זהר	יולנדה מוסקוביץ'
מוני מושונוב	שאול
שולמית אדר	אלגרה
ולדימיר פרידמן	אריק
תיקי דיין	מלכה
עידית טפרסון	רוזי
חנה ריבר	נחמה
יעקב בודו	פיכמן