בוריס כריסטוף

**בוריס כריסטוף**
Борис Христов
Boris Christoff
	צילום במוסקבה בשנת 1970
לידה	18 במאי 1914; פלובדיב, ממלכת בולגריה
פטירה	28 ביוני 1993 (בגיל 79); רומא, איטליה
מקום קבורה	בית הקברות המרכזי של סופיה
מוקד פעילות	בולגריה
תקופת הפעילות	מ-1940
מקום לימודים	אוניברסיטת סופיה
סוגה	אופרה
סוג קול	בס-בריטון, בס
שפה מועדפת	בולגרית
פרסים והוקרה	פרס לאוני סונינג למוזיקה (1969)
	פרופיל ב-IMDb

בוריס כריסטוף (בבולגרית: Борис Христов, באנגלית: Boris Christoff;‏ 18 במאי 1914, פלובדיב, בולגריה - 28 ביוני 1993, רומא, איטליה) היה זמר אופרה בולגרי, אחד מזמרי הבס הגדולים במאה ה-20.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כריסטוף הפגין בגיל צעיר את כישרון השירה שלו. הוא שר כנער במקהלה של קתדרלת אלכסנדר נבסקי בסופיה. בסוף שנות ה-30 סיים את לימודי המשפטים והחל בקריירה של שופט שלום. עם זאת המשיך לשיר בזמנו הפנוי במקהלת גוזלה בסופיה ונחל הצלחה עצומה כסולן המקהלה בשנת 1940. הודות למלגה ממשלתית, יצא במאי 1942 לאיטליה, שם השתלם במשך שנתיים ברפרטואר הליבה האיטלקי לקול בס אצל הבריטון בן הדור הקודם, ריקרדו סטראצ'יארי.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי מספר הופעות אורח וריסטלים באוסטריה בשנים 1944 ו-1945, חזר כריסטוף לאיטליה בדצמבר 1945. הופעתו האופראית הראשונה, בתפקיד קולין ב"לה בוהם" ברג'ו קלבריה ב-12 במרץ 1946. בשנים הבאות הופיע כריסטוף במספר תפקידים בלה סקאלה במילאנו, בלה פניצ'ה בוונציה, באופרה של רומא, בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן בלונדון, בתיאטראות אופרה בנאפולי, ברצלונה, ליסבון, ריו דה ז'אנירו ועוד.

בשנת 1950 הוזמן כריסטוף לשיר במטרופוליטן אופרה בניו יורק אבל לא הורשה להיכנס לארצות הברית בגלל חוק ההגירה של מקקאראן, שאסר על כניסתם של אזרחים ממדינות הגוש הסובייטי. במקומו מילא את התפקיד הבס האיטלקי הצעיר, צ'זארה סייפי. אחרי שההגבלות התרופפו, שר כריסטוף לראשונה באופרה בארצות הברית ב-1956, באופרה של סן פרנסיסקו. הוא דחה כל הזמנה נוספת למטרופוליטן ומעולם לא הופיע שם. אחרי היעדרות קצרה מבימת האופרה בגלל ניתוח גידול במוח בשנת 1964, חזר כריסטוף להופיע בשנת 1965, אם כי בקצב איטי בהרבה. ב-1967 הורשה לחזור לבולגריה לראשונה מאז 1945, להלוויית אמו.

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-70 היו הופעותיו של כריסטוף על הבימה מעטות ורחוקות זו מזו. הוא סיים את הקריירה בקונצרט חתימה ב"אקדמיה די בולגריה" ברומא ב-22 ביוני 1986. הוא מת ברומא ב-1993, אבל גופתו הוחזרה לקתדרלה אלכסנדר נבסקי בסופיה ונקברה שם בטקס ממלכתי.

קולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכלי הווקאלי של כריסטוף הצטיין באיכותו ובצליל ייחודי, שנחרט בזיכרון. אם כי לא ניחן בקול כביר, לא היה לו כל קושי להרשים את מאזיניו באולמות גדולים, כמו זה של המטרופוליטן. הודות לנוכחותו הבימתית, שלא היו לה מתחרים, ולעוצמת מזגו הדרמטי, נתפס כיורש ראוי למסורת הגדולה של בסים סלביים, כדוגמת פיודור סטרווינסקי (אביו של המלחין איגור סטרווינסקי), לב סיביריאקוב, ולדימיר קסטורסקי, פיודור שאליאפין, אלכסנדר קיפניס ומארק רייזן, בין השאר. הוא שר בעיקר באופרות של ורדי וברפרטואר רוסי, אם כי התגלה גם כמבצע מלוטש של מוזיקה קאמרית ווקאלית. בין המפורסמים בתפקידיו צאר בוריס ("בוריס גודונוב", מוסורגסקי, פיליפ השני ("דון קרלוס", ורדי), מפיסטופלס ("פאוסט" של גונו ו"מפיסטופלה" של בויטו), איוואן סוסאנין ("החיים למען הצאר", גלינקה), זכריה ("נבוקו", ורדי), צאר איוואן ("המשרתת מפסקוב", ניקולאי רימסקי-קורסקוב), דוסיפיי ("חובנשצ'ינה", מוסורגסקי), גומז דה סילבה ("ארנאני", ורדי), פייסקו ("סימון בוקאנגרה", ורדי), אטילה ("אטילה", ורדי), האב גוארדיאנו ("כוחו של גורל", ורדי), גחימקי וקונצ'אק ("הנסיך איגור", בורודין) ועוד.

כריסטוף הציב אמות מידה מודרניות ברוב התפקידים ששר על בימת האופרה. הדיסקוגרפיה שלו עצומה - הקלטות אולפן של שמונה אופרות ("דון קרלוס" ו"בוריס גודונוב" פעמיים כל אחת) ואין-ספור הקלטות חיות (מביצועי רדיו או בימה). הוא זכה לשבחים רבים כזמר שירים והקליט יותר מ-200 שירים רוסיים מאת מוסורגסקי (כל 63 שיריו - איש לא עשה זאת לפניו), צ'ייקובסקי, רימסקי-קורסקוב, גלינקה, בורודין, קואי ובאלאקירב וכן שירים מסורתיים. לרוב השירים האלה יש ליווי פסנתר והם בין המעולים ביותר בתקליטיו.

כריסטוף, שחקן מצטיין בהופעותיו על הבימה, התקשה ביצירת קשרים מחוץ לבימה עם זמרים אחרים ועם מפיקים, עד כדי שערוריות ציבוריות, לפעמים. בשנת 1955 הסתכסך עם מריה קאלאס בשעת הצגה של "מדיאה" באופרה של רומא ובשנת 1961 נקטע החוזה שלו עם לה סקאלה אחרי מריבה גלויה עם בן ארצו ניקולאי גיאורוב, שכריסטוף האשימו בשיתוף פעולה עם המשטר הקומוניסטי בבולגריה.

בוריס כריסטוף היה גיסו של הבריטון האיטלקי טיטו גובי.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס ליאוני סונינג, דנמרק לשנת 1969

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא בוריס כריסטוף בוויקישיתוף

בוריס כריסטוף, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
בוריס כריסטוף, באתר AllMusic (באנגלית)
בוריס כריסטוף, באתר MusicBrainz (באנגלית)
בוריס כריסטוף, באתר Yandex.Music (ברוסית)
בוריס כריסטוף, באתר Discogs (באנגלית)

Information for Boris Christoff
Borischristoff.dir.bg (אורכב 02.03.2007 בארכיון Wayback Machine)

זוכי פרס לאוני סונינג למוזיקה
1959–1980	איגור סטרווינסקי (1959) • ליאונרד ברנשטיין (1965) • בירגיט נילסון (1966) • ויטולד לוטוסלבסקי (1967) • בנג'מין בריטן (1968) • בוריס כריסטוף (1969) • סרג'יו צ'ליבידאקה (1970) • ארתור רובינשטיין (1971) • יהודי מנוחין (1972) • דמיטרי שוסטקוביץ' (1973) • אנדרס סגוביה (1974) • דיטריך פישר-דיסקאו (1975) • מוגנס וולדיקה (1976) • אוליבייה מסייאן (1977) • ז'אן-פייר רמפל (1978) • ג'נט בייקר (1979) • מארי-קלייר אליין (1980)
1981–2000	מסטיסלב רוסטרופוביץ' (1981) • אייזק שטרן (1982) • רפאל קובליק (1983) • מיילס דייוויס (1984) • פייר בולז (1985) • סביאטוסלב ריכטר (1986) • היינץ הוליגר (1987) • פטר שרייר (1988) • גדעון קרמר (1989) • ג'רג' ליגטי (1990) • אריק אריקסון (1991) • גאורג שולטי (1992) • ניקולאוס הרנונקור (1993) • כריסטיאן צימרמן (1994) • יורי בשמט (1995) • פר נירגארד (1996) • אנדראש שיף (1997) • הילדגארד בהרנס (1998) • סופיה גוביידולינה (1999) • מיכלה פטרי (2000)
2001–2020	אן-סופי מוטר (2001) • אלפרד ברנדל (2002) • ג'רג' קורטג (2003) • קית' ג'ארט (2004) • ג'ון אליוט גרדינר (2005) • יו-יו מה (2006) • לארס אולריק מורטנסן (2007) • ארוו פרט (2008) • דניאל בארנבוים (2009) • צ'צ'יליה ברטולי (2010) • קאייה סאאריאהו (2011) • ז'ורדי סאוואל (2012) • סיימון ראטל (2013) • מרטין פרוסט (2014) • תומאס אדס (2015) • הרברט בלומסטדט (2016) • לאונידס קבקוס (2017) • מאריס יאנסונס (2018) • הנס אברהמסן (2019) • ברברה האניגן (2020)
2021 ואילך	אנסוק צ'ין (2021) • פייר לורן איימארד (2022) • אוולין גלני (2023)