ביקור אייכמן בארץ ישראל (1937)

ב-2 באוקטובר 1937 הגיע אדולף אייכמן, באותה עת איש המחלקה היהודית באס דה, לביקור בארץ ישראל, יחד עם מפקדו הרברט האגן. השניים עזבו למחרת, משום שלא קיבלו אישור שהייה. בביקורו, שנערך קודם לגיבוש הפתרון הסופי, התכוונו אייכמן והאגן לבדוק הגירת יהודי גרמניה לארץ ישראל, כדרך לסילוקם מגרמניה.

הרקע לביקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשמדה הכוללת של היהודים לא תוכננה על ידי הנאצים עם עלייתם לשלטון בשנת 1933, אלא הלכה והתגבשה במהלך השנים (ביחד עם החמרת הרדיפות והנוֹגְשׂוֹת) עד שלקראת ובמהלך פלישת הנאצים לברית המועצות החלו המבצעים הראשונים של רצח המונים לבורות הירי. השלב הראשון, החל ממועד עלייתם של הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, היה שלב עידוד הגירתם של היהודים מגרמניה. בשלב זה ראו הנאצים את ההגירה לארץ ישראל כאחד הצעדים הראויים להשגת מטרתם לסילוק היהודים מגרמניה. ההיסטוריון שלמה אהרונסון כתב על כך:

"לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היה היטלר מוכן להתיר את צאתם של יהודים לארץ ישראל, שהייתה לכאורה 'בית לאומי' ליהדות העולם לפי הצהרת בלפור וכתב המנדט של חבר הלאומים, ובשלב מאוחר יותר הייתה יכולה להעשות לישות ריבונית. ברור שהאופציה הזאת הייתה בעייתית מנקודת–ראות נאצית, אבל היטלר הכריע בעד ההגירה היהודית לארץ ישראל, ובלבד שהיהודים יעזבו את גרמניה".^[1]

ליאופולד פון מילדנשטיין, שעמד בראש המחלקה היהודית (Judenreferent) שהוקמה באס דה, שירות הביטחון של המפלגה הנאצית והאס אס, צידד ברעיון זה ואף ביקר, לפני מינויו כראש המחלקה, בארץ ישראל. בתקופה בה שירת כמנהל המחלקה היהודית הנהיג מילדנשטיין מדיניות של עידוד הגירת היהודים לארץ ישראל, ופיתח קשרים חיוביים עם הארגונים הציוניים. אנשי האס אס הונחו גם הם לעודד את פעילותם של הציונים בתוך הקהילה היהודית, כמועדפים בעיניהם על פני המתבוללים, ובעיקר על פני הסוציאליסטים, בהם ראו הנאצים סכנה אמיתית. גם לאחר שסעיף 4 (1) בחוקי נירנברג, אסר על היהודים להניף את הדגל הגרמני, בא סעיף 4 (2) שהתיר להם להניף דגל ב"צבעים היהודיים", משמע - הדגל הציוני.

לאחר סכסוך עם ראש האס דה, ריינהרד היידריך, בשנת 1936, פוטר מילדנשטיין מתפקידו באס דה. סיבת הפיטורים הייתה דעת הממונים עליו שהגירת היהודים לא התקדמה בקצב מהיר דיו. במקומו נתמנה לעמוד בראש המחלקה היהודית הרברט האגן. עם עזיבתו חל שינוי במדיניות המחלקה, שהתאפיין בפרסום מנשר המזהיר מפני הסכנות הכרוכות בהקמת מדינה יהודית חזקה במזרח התיכון, שנכתב על ידי מומחה אחר לעניינים יהודיים שהצטרף למחלקה – אדולף אייכמן, שעתיד למלא תפקיד מכריע בפתרון הסופי.

באפריל 1936 החל המרד הערבי הגדול, שלדעת הרברט האגן יכולה הייתה להיות לו השפעה על אפשרות היותה של ארץ ישראל יעד להגירה המונית של יהודים מגרמניה. בפברואר 1937 נפגשו האגן ופקודו אייכמן עם יהודי מארץ ישראל בשם פייבל פולקס, במסעדת יינות בשם "Traube" ("פרי הגפן") בגן החיות בברלין. הקשר עם פולקס נוצר באמצעות ד"ר פרנץ רייכרט (Franz Reichert), נציג סוכנות הידיעות הגרמנית בארץ ישראל, ששימש כסוכן של האס דה למידע על הנעשה ביישוב היהודי בארץ. ד"ר רייכרט התרשם שפולקס ממלא תפקיד חשוב בארגון "ההגנה", תיאר אותו בפני הנאצים כבכיר בפיקוד ההגנה והציע להאגן ואייכמן להפגש עמו כדי לעמוד על מצב הדברים בארץ ולשמוע מפיו על עסקה שבה ישולם להם נתח מכספי הסכם ההעברה, והם מצדם יגבירו את זרם העולים לארץ לכדי 50,000 עולים בשנה ויתירו לכל עולה להוציא מגרמניה 1,000 לירות שטרלינג, כדי להשביע את רצון שלטונות המנדט שהעולים יהיו בעלי הון. פולקס הגיע לפגישה בלווית הברון אוטו פון בודלשווינג (Otto von Bodelschwingh), שהיה בעל עסק לחומרי בנין בחיפה אך שימש כסוכן של האס דה למידע על הנעשה בקרב ערביי ארץ ישראל. פולקס שלט היטב בשפה הגרמנית אך העדיף לדבר באנגלית כדי להרוויח זמן למתן תשובות. המתורגמן היה פון בודלשווינג. לאחר שפולקס פירט באוזני שני הנאצים את הצעתו ואמר שההגנה מבקשת להגיע במהירות לרוב יהודי בארץ ישראל, והצהיר, לפי מה שאייכמן יספר בעתיד בחקירתו במשטרת ישראל ובעדותו במשפטו, על נכונות "ההגנה" לפעול למען הביון הגרמני כשם שהיא פועלת עבור הבריטים והצרפתים. בסיום הפגישה נתן להם פולקס רשימה של יהודים שהגרמנים סירבו לאשר את הגירתם, והשניים הודיעו לו כי ישקלו את הצעתו ודרישותיו. בזה תמה הפגישה. בעקבות הפגישה החליטו האגן ואייכמן להגיע אישית לארץ ישראל כדי לעמוד על מצב הדברים בה מכלי ראשון וכן להפגש שנית עם פולקס ולנסות להפגש עם המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, מנהיג המרד הערבי. ראש האס דה ריינהרד היידריך נתן את אישורו לביקור.

הביקור שנקטע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 באוקטובר 1937 הגיע אדולף אייכמן, יחד עם מפקדו הרברט האגן, בספינה הרומנית "רומניה" שהפליגה מנמל קונסטנצה, לנמל חיפה. הכיסוי לביקור היה שאייכמן הוא עיתונאי מהעיתון ברלינר טאגבלאט (יומון ברלין) והאגן, שהיה אז בן 24, הוא סטודנט.

תקוותיהם של שני הנאצים לפגוש בארץ את המופתי ואת פייבל פולקס נכזבו. למרות שהיו בידיהם אשרות תייר, סירבו השלטונות הבריטים, שככל הנראה ידעו את תפקידיהם האמיתיים של העיתונאי והסטודנט, לתת להם היתר כניסה לשהות בארץ למעט אשרת מעבר ללילה אחד לחיפה. הם הספיקו לעלות על הר הכרמל להפגש עם נציגי העיתונות הגרמנית וללון בעיר. למחרת עלו על סיפון ה"רומניה", שעגנה עדיין בחיפה והפליגו לנמל אלכסנדריה שבמצרים.

פגישה בקהיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאלכסנדריה נסעו אייכמן והאגן לקהיר, בה פגשו את נציגי המופתי. הפגישה עם פייבל פולקס, שלא הצליחו לקיימה בארץ ישראל, נתקיימה בקהיר ב-11 באוקטובר 1937. מקום הפגישה היה בבית הקפה "גרופי" בקהיר, בית קפה מהודר שלימים יהווה גם מקום מפגש למתנדבי היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. בפגישה אמר פולקס, כפי שאייכמן יספר לימים בחקירתו במשטרת ישראל ובעדותו, כי החוגים היהודיים הלאומיים שבעי רצון מן המדיניות הגרמנית הקיצונית נגד היהודים, כיוון שעל ידי כך יגדל כוחה של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל עד כדי כך עד שבעתיד הקרוב ישיגו היהודים עליונות מספרית בארץ ישראל. חוקר השואה דן מכמן סבור שיש להטיל מקצת ספק בדיווחו של אייכמן על תוכן השיחה. לדעתו, פולקס ציין כי הגירת היהודים מגרמניה לארץ ישראל כתוצאה מהמדיניות הנאצית מועילה למטרה הציונית בארץ-ישראל.^[2] דבר לא סוכם בפגישה זו והגרמנים השאירו את מתן תגובתם לעתיד, שלא הגיע.

לימים, כעבור כשלושים שנה, תתברר זהותו של פייבל פולקס ובריאיון לעיתונות יספר כי היה אכן חבר ב"הגנה", אך לא בכיר בה, כי יוזמתו הייתה יוזמה פרטית משלו בניסיון לחלץ יהודים מגרמניה הנאצית, וכי לא הזמין את אייכמן לארץ ישראל אלא פעל לסלקו ממנה כדי למנוע את פגישתו עם המופתי ושילם 20 לא"י לאיש משטרה בריטי כדי לסלקו מחיפה.^[3]

לאחר הביקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות ששהה בארץ ישראל זמן קצר ביותר ראה אייכמן את עצמו כמי שיכול להביע דעה על המצב בארץ. את דעתו על היישוב היהודי בארץ הביע אייכמן בדו"ח שהגיש לממונים עליו בשובו לגרמניה. בדו"ח זה, שהוגש כראיה במשפט אייכמן, תיאר אייכמן את המצב הכלכלי בארץ ישראל כנטול תקווה. הוא כתב על אנדרלמוסיה כלכלית, אותה ייחס לעובדה ש"היהודים מרמים איש את אחיו כי אין להם "אריים" אותם ירמו. בירושלים קיימים ארבעים בנקים של יהודים, החיים מהונאת בני גזעם".^[4]

ההיסטוריון שלמה אהרונסון כתב כי ההיסטוריון מיכאל וילט (Michael Wildt) סבור שכישלון השליחות לארץ ישראל גרם לדעיכת הציפיות של האס אה מארץ ישראל ומהציונים, ובראשית 1938 הורה היטלר להמשיך במדיניות ההגירה "בלי לתת את הדעת לארץ הקולטת". אהרונסון עצמו סובר כי נטישת הרעיון של היותה של ארץ ישראל היעד העיקרי של ההגירה בעיני הנאצים, נבע גם מן המרד הערבי שהתחולל באותם ימים ומהאפשרות כי לאור החלטות ועדת פיל תוקם מדינה יהודית רק על חלק קטן מן הארץ".^[5]

בין כה לכה תכפו המאורעות; באוקטובר 1938 אירע גירוש זבונשין ולאחריו התחולל ליל הבדולח ורדיפת היהודים הפכה לקיצונית יותר ויותר. במקביל התרחשו בזירה הבינלאומית המאורעות שהובילו למלחמת העולם השנייה; ועידת מינכן, מסירת חבל הסודטים לגרמניה ולבסוף ההשתלטות על צ'כוסלובקיה וחלוקתה. לאחר שפרצה בהמשך מלחמת העולם השנייה, לא היה כבר מקום לדבר על הגירת היהודים לטריטוריה שבשליטה בריטית, ובהמשך הוכרע גורל היהודים מהגירה להשמדה.