ברונכוסקופיה

ברונכוסקופיה (באנגלית: Bronchoscopy) או שקיפת סִמְפּוֹנוֹת^[1] היא בדיקה רפואית ממשפחת הבדיקות האנדוסקופיות, שבה נבדקות דרכי הנשימה על ידי החדרת ברונכוסקופ, הקרוי גם מַשקף סמפונות (צינור פלסטי גמיש שבקצהו מצלמת וידאו זעירה, אשר מכיל סיב אופטי לצורך תאורה ונועד לבדיקת מערכת הנשימה). באמצעות בדיקה זו ניתן לראות את דרכי הנשימה, ממערות האף ועד לקנה הנשימה והסימפונות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרופא האף אוזן גרון הגרמני גוסטב קיליאן מייחסים את ביצועה של הברונכוסקופיה הראשונה בשנת 1897. הוא השתמש בברונכוסקופ קשיח על מנת להסיר עצם חזיר מדרכי נשימה של מטופל. הטיפול בוצע אצל מטופל ער בהרדמה מקומית בעזרת קוקאין. מאז ועד שנות ה-1970 טיפולים כאלה בוצעו רק באמצעות ברונכוסקופים קשיחים.

בשנות ה-1920 שכלל שבלייה ג'קסון את הברונכוסקופ הקשיח שנועד לבדיקה חזותית של הקנה ושל הסימפונות הגדולים. הלרינגולו הבריטי ויקטור ניגאס (Negus) שעבד עם ג'קסון שיפר את עיצוב האנדוקסופים מסוג זה, כולל מה שנודע כברונכוסקופ ניגאס.

בשנת 1966 המציא שיגטו איקדה את הברונכוסקופ הגמיש. תחילה כלי זה השתמש באלומות פיברו-אופטיות הדורשות מקור תאורה חיצוני. לאנדוקופים אלה היו קטרים חיצוניים של כ-5-6 מילימטר, עם יכולת כיפוף של 180 מעלות ויכולת פישוט של 120 מעלות, שאיפשרו גישה אל סימפונות אונתיים וסגמנטליים. מאוחר יותר ברונכוסופקים פבירו-אופטיים הוחלפו על ידי CCD (charge coupled device) (צ'יפ וידאו) בממוקמים בקצה הדיסטלי שלהם.

ביצוע הבדיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבדיקה מתבצעת על ידי מומחה ברפואת ריאות ואחות. הבדיקה מתבצעת בהרדמה מלאה, ולפניה יתבקש הנבדק להיות בצום של כחמש שעות. לאחר שהחולה מורדם, מחדיר הרופא ברונכוסקופ דרך האף אל תוך הריאות. בעזרת הברונכוסקופ יכול הרופא לאבחן מחלות ובעיות שונות בריאה, לנקז מוגלה או לקחת ביופסיה.

הבדיקה אורכת כרבע שעה והנבדק מתעורר אחריה באופן טבעי. לאחר כשעתיים ישוחרר החולה לביתו (אם אינו מאושפז). את תוצאות הבדיקה יקבל הנבדק מיד לאחר הבדיקה (אלא אם נלקחה ביופסיה ויש לחכות לתשובות מהמעבדה).

תופעות לאחר הבדיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שיתעורר הנבדק הוא עלול לחוש טשטוש ו/או בחילה בגלל ההרדמה. בדרך כלל ירגיש הנבדק תחושה של גירוי בדרכי הנשימה, בעיקר בגרון, ויומלץ על שתיית תה (אך רק כשעה לאחר הבדיקה). ייתכנו קשיים בדיבור בהתחלה, צורך בחמצן, שיעול, ומעט דם בליחה.