ברניקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פירוש נוסף ערך זה עוסק במלכה יהודיה מבית הורדוס. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ברניקי (פירושונים).
ברניקי
Βερενίκη
ברניקי ואחיה אגריפס השני. ויטראז' בכנסיית סנט פול במלבורן
ברניקי ואחיה אגריפס השני.
ויטראז' בכנסיית סנט פול במלבורן
לידה 28 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה שנות ה־80 של המאה ה־1 עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרומית
בן או בת זוג מרקוס יוליוס אלכסנדר (41 לספירה–43 לספירה)
הורדוס (44 לספירה–48 לספירה)
Marcus Antonius Polemo II (48 לספירה–49 לספירה) עריכת הנתון בוויקינתונים
טיטוס עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת בית הורדוס
אב אגריפס הראשון עריכת הנתון בוויקינתונים
אם קיפרוס עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים ברניקיאנוס
יוליוס הורקנוס עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ברניקי (או ברניקה, ביוונית: Βερενίκη[1];‏ 28 לספירה – לא לפני 79 לספירה) הייתה מלכה יהודיה מבית הורדוס, בתו של אגריפס מלך יהודה, ונצר לשושלת בית חשמונאי. היא הייתה מאהבתו של הקיסר לעתיד טיטוס והודות לכך הפכה לאחת הנשים המשפיעות ביותר ברומא העתיקה.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברניקי נולדה בשנת 28 לספירה לאגריפס הראשון ואשתו קיפרוס (בת פצאל בן פצאל, אחי הורדוס, ושלומציון בת הורדוס ומרים החשמונאית). הייתה אחותם של אגריפס השני, מרים ודרוסילה[2]. אח נוסף, דרוסוס, נפטר כשהיה ילד[3]. אביה, כמו גם אמה, היו נכדיהם של הורדוס ומרים החשמונאית. עקב כך, הייתה ברניקי נצר לבית חשמונאי וגם לבית הורדוס. אביה, חביבם של הקיסרים קליגולה וקלאודיוס, הוכרז כמלך יהודה בשנת 41, לאחר תקופת שלטון בן שלושים וחמש שנים של נציבים רומאים. בשנת 44 נפטר אגריפס הראשון ויהודה הפכה שוב לפרובינקיה רומאית.

נישואיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פאולוס מדבר בפני אגריפס ואחותו ברניקי.
ציור של וסילי סוריקוב, 1875
משפט פאולוס בפני פסטוס, אגריפס וברניקי.
ציור של ניקולאי בודרבסקי, 1875

בהיותה עוד נערה צעירה, נישאה ברניקי לראשונה למרקוס יוליוס אלכסנדר, בנו של אלכסנדר האלברכוס[4], מנהיג הקהילה היהודית באלכסנדריה ומקורב לחצר הקיסרית ברומא. גיסה היה טיבריוס יוליוס אלכסנדר, שעלה לגדולה בהמשך במסגרת שירותו בצבא הרומאי. נישואיה של ברניקי היו קצרים, ותוך זמן קצר התאלמנה.

כשמלאו לה 16 שנים, השיא אותה אביה לאחיו האלמן הורדוס[5] מלך כלקיס[4] – ממלכה קטנה בצפונה של ארץ ישראל למרגלות הרי הלבנון. לזוג נולדו שני בנים, בֶּרניקְיַנוּס והורקנוס[6][2].

באותה שנה (44 לספירה) מת המלך אגריפס הראשון. עם הישמע דבר מותו הפתאומי של אביהן, שימשו ברניקי ואחיותיה הקטנות מושא לשמחה לאיד של היוונים תושבי קיסריה וסבסטיה, על מות מלכם של היהודים: "והחיילים שנזדמנו (לשם) אותה שעה, ורבים היו, הלכו אל בית (אגריפס) וחטפו את האנדרטות של בנות המלך והביאו אותן מתוך הסכמה כללית לבתי-זונות והעמידו אותן על הגגות, ונהגו בהן מנהג של ביזיון כמה שיכלו, ועשו מעשים מכוערים משאפשר לספרם"[7].

למרות רצונו של קלאודיוס למנות למלך יהודה את בנו של אגריפס, אגריפס השני שגדל ברומא בבית הקיסר[8] ועדיין התחנך אצלו, שינה את דעתו בהשפעת ידידיו, שטענו כי הוא עדיין צעיר מדי (בן 17 בלבד) לשלטון בסדר גודל כזה וממלכת יהודה בוטלה והפכה לאפארכיה. המשימה הראשונה שהטיל הקיסר על הנציב (אפארכוס) החדש ביהודה, הייתה להעניש את תושבי קיסריה וסבסטיה על הביזיון שנהגו במלך המת והגסות כלפי בנותיו, ברניקי ואחיותיה[9].

בשנת 48 מת הורדוס מלך כלקיס, בעלה השני של ברניקי. לאחר מותו מסר הקיסר קלאודיוס את ממלכת כלקיס לאגריפס השני[6][10], ששלט בה במשך 4 שנים. בשנת 53 החליף קלאודיוס את ממלכתו של אגריפס בשטחי הטטרארכיה שהייתה בעבר של פיליפוס[11][12].

שמועות רבות התרוצצו לגבי היחסים בין ילדיו של אגריפס הראשון. ברניקי קינאה באחותה הקטנה דרוסילה בגלל יופייה, עד שדרוסילה, ש"הצטיינה ביופיה מכל הנשים", נאלצה לברוח ממנה כי "חשדה בה שהיא עלולה להזיק לה במידה לא מעטה"[13].

לאחר זמן רב שברניקי ישבה באלמנותה, התהלכה שמועה שהיא מנהלת מערכת יחסים אסורה עם אגריפס אחיה. כדי לנסות ולהזים את השמועה, שכנעה את פולמון השני מלך קיליקיה להימול ולקחת אותה לאישה. אבל "הנישואין לא נמשכו זמן רב, וברניקי, כפי שסיפרו, עזבה בפריצותה את פולמון", שהתחתן איתה "בעיקר בגלל עושרה" ועם ביטול הנישואין עזב גם את היהדות[14]. ככל הנראה, השמועה על היחסים האסורים עם אחיה לא הוזמה מעולם, ומלבד אזכורה אצל יוספוס היא נזכרת גם אצל המשורר הרומי בן התקופה יובנאליס, באופן עוין לברניקי כיהודיה[15].

ברניקי חיה מעתה בממלכת אגריפס ובארמונו שבירושלים. הימצאותה לצידו בכל האירועים הרשמיים והעובדה שהחזיקו באפוטרופוס משותף לרכושם[16] יכולות להעיד שכנראה נחשבה כמלכה שותפה יחד עם אחיה. ייתכן והם אלה שנזכרים בתלמוד כ"מלכא ומלכתא"[17].

על פי הברית החדשה, היו אלה אגריפס ואחותו ברניקי, שבפניהם שפט הנציב הרומי פסטוס את שאול התרסי (פאולוס) בקיסריה: "למחרת באו אגריפס ובֶרְנִיקָה ברֹב הדר ונכנסו לאולם עם שרי האלף ונכבדי העיר, ופסטוס צִוָה להביא את שאול"[18]. לאחר ניסיון מצד שאול לדבר על ליבו של אגריפס, "המלך והנציב קמו וכן גם ברניקה והיושבים איתם. אחרי צאתם דִברו זה אל זה ואמרו: 'האיש הזה לא עשה שום דבר המחיֵב מוֶת או מאסר'"[19]. למרות זאת, בשל פנייתו של שאול התרסי עצמו לקיסר[20], נשלח למעצר ברומא.

המרד הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים הלך המצב ביהודה והדרדר. לאחר מותו של אגריפס הראשון החלו הרומאים ממנים שוב בארץ נציבים. על פי יוסף בן מתתיהו היו חמשת הנציבים שמונו משנת 44 ועד לשנת 66 אנשים מושחתים, שהכבידו ידם על האוכלוסייה. האחרון שבהם גסיוס פלורוס, ניסה לגזול את כספי המקדש, הכניס לירושלים חיילים הלניסטים, ביצע טבח, וגרם להתמרמרות כללית, שהפכה למרידה. היה זה הניצוץ שהבעיר את המרד הגדול.

בעת מעשי הטבח שביצע פלורוס הייתה זאת ברניקי שנאלצה להתמודד עם המצב, תוך שהיא מפגינה רגש לאומי עז וחירוף נפש. המלך אגריפס שהה באותו הזמן באלכסנדריה, לשם נסע כדי לברך את טיבריוס אלכסנדר הנציב החדש במצרים:[21]

"אולם ברניקי אחות אגריפס היתה אז בירושלים ולִבּה חלל בקרבה למראה רשעת הצבא. פעם בפעם שלחה את שרי הרוכבים אשר לה ואת שומרי ראשה לבקש את פלורוס, כי יאסף את ידי המרצחים. אולם פלורוס לא שם לבו למספר הנרצחים הגדול ולא למעלת האשה, אשר שלחה אליו לבקש רחמים עליהם, כי רק אל בצעו לטש את עיניו, ולא שמע לקולה. וחמת זדון אנשי-הצבא נתכה גם על המלכה ונקל היה בעיניהם להתעלל ביהודים הנתפשים ולשחוט אותם לעיניה, כי גם אותה הכו נפש כמעט, לולא קדמה לברוח אל חצר המלך ושם ישבה כל הלילה יחד עם שומרי ראשה, בפחדה פן יפרצו אנשי-הצבא בבית. היא באה לשלם את נדרה לאלהים...ובשלם ברניקי את נדרה עמדה יחפה לפני הבימה והתחננה אל פלורוס (על עמה), אך פלורוס לא בוש מפניה, וגם חייה היו תלואים לה מנגד."

קריאת התגר העממית נגד תוקפנותו של פלורוס התבטאה בהריסת האולמות המחברים בין הר הבית למצודת אנטוניה. פלורוס שלח לנציב בסוריה "מכתב מלא כזבים על-דבר מרד היהודים". אבל נכבדי ירושלים לא שתקו וגם הם שלחו, בשיתוף עם ברניקי, מכתב לנציב "על התועבות אשר עשה פלורוס בירושלים"[22]. אגריפס הגיע לירושלים בסמוך לאחר מכן. הוא מצא את העם במצב הקרוב למרידה כללית. אגריפס וברניקי לצדו, ניסו לשכנע את העם שלא למרוד, בנאום ארוך שמובא על ידי יוסף בן מתתיהו, ועיקרו כי למרידה אין כל סיכוי כנגד המעצמה העולמית הרומאית[23]. נראה היה שהנאום השיג את מטרתו: "וככלות אגריפס את הדברים האלה זלגו עיניו דמעות וגם אחותו בכתה עמו, ובדמעותיהם עלה בידם לשכך את חמת העם". הוא טען שהדרך היחידה להוכיח שליהודים אין כוונות מלחמתיות, היא לבנות מחדש את מה שנהרס[24]: "העם שמע לדברים האלה ועלה יחד עם המלך ועם ברניקי אל הר-הבית והחל לבנות את האולמים ההרוסים". אבל נסיונותיו של אגריפס לשכנע את העם להסכים למרותו של פלורוס עד שישלח הקיסר נציב אחר במקומו כשלו[25].

לאחר שאחד הכהנים אלעזר בן חנניה שכנע את הכהנים שלא לאפשר הקרבת קרבנות לשמו של הקיסר (כפי שהיה נהוג עד אז), הפך המרד לגלוי. אגריפס שלח 3,000 פרשים מממלכתו בצפון, על מנת לדכא את המרידה. משהגיעו הפרשים לירושלים, גילו כי רובה נכבשה בידי המורדים. בלחימה שהתפתחה נשרפו ארמונם של אגריפס וברניקי, כמו גם בתי האצילים והעשירים, בית הכהן הגדול, והארכיון בו הוחזקו שטרי החוב. חייליו של אגריפס התבצרו במצודת אנטוניה ולאחר מצור קצר הותר להם לעזוב את העיר.

במהלך דיכוי המרד נאלצו ברניקי ואחיה לסייע לרומאים. הם יצאו לביירות כדי לקבל את פניו של נציב סוריה, קסטיוס גאלוס, וסייעו לו בחיילים ובאספקה. לתקופת שהותם מחוץ לממלכה הושאר בה ממלא-מקום, "אותו הפקידו בעת ההיא המלך ואחותו למפקח על המדינה"[26] – עדות נוספת לסמכויותיה הרשמיות של ברניקי. יוסף בן מתתיהו מעיד שבהיותו מושל הגליל מטעם ממשלת המרד, התעמת עם צבאו של אגריפס והחרים תבואה (שנאספה מכפרי הסביבה) מאסמיה של ברניקי בבית שערים, ושלח אותה לגליל[27]. כאשר הגיע אספסיאנוס לדכא את המרד, סייע לו אגריפס במשלוח חיילים. הוא אירח את אספסיאנוס וצבאו, ואספסיאנוס סייע לו לדכא את המרד בערים טבריה וטריכיי שהיו חלק מממלכתו. על פי יוסף בן-מתתיהו, אגריפס הטיל על יוסטוס איש טבריה עונש מוות בפקודת אספסיאנוס, בעקבות תלונת תושבי הדקפוליס על כך שהוביל את ההתקפה של יהודי טבריה עליהם ושרף את כפריהם, ורק בקשותיה של ברניקי הביאו את אחיה להמיר את העונש למאסר ובכך הצילה את חייו[28].

הרומן עם טיטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיטוס וברניקי, 1678 לערך.
טיטוס וברניקי, 1815.

תוך כדי שיתוף הפעולה של אגריפס עם אספסיאנוס, התפתח רומן בין ברניקי וטיטוס, בנו של אספסיאנוס. באותה עת הייתה כבר ברניקי בת כ-40, וטיטוס בן 30 או 27[29] בלבד, אבל ההיסטוריון הרומי טקיטוס טוען שהייתה בשיא יופיה, והקסימה אפילו את אביו של טיטוס במתנותיה הנפלאות[30].

בשנת 68 הודח הקיסר נירון והתאבד, ורומא נקלעה למערבולת של חוסר יציבות לאורך שנת 69, הידועה בשם "שנת ארבעת הקיסרים". לאחר עלות הקיסר גלבה לשלטון במקומו של נירון, נשלח טיטוס לברכו, אך בעת המסע הגיעה אליו הידיעה כי גלבה נרצח. הוא מיהר לשוב ליהודה וטקיטוס מציין כי היה זה רצונו לעמוד לצד אביו בעת המלחמה, אך גם אהבתו לברניקי[31].

אספסיאנוס הסכים להתמודד על השלטון רק אם תובטח לו תמיכת טיבריוס יוליוס אלכסנדר, יהודי מומר שהיה נציב מטעם רומא על מצרים, ואחי בעלה הראשון של ברניקי. טקיטוס מספר שברניקי פעלה לקדם את הפיכתו לקיסר בהתלהבות רבה[30]. על פי ההיסטוריון צבי גרץ, ברניקי ביופייה ובעורמתה הביאה את אלכסנדר לתמוך באספסיאנוס, וזאת על מנת שבבוא היום, לאחר מינויו של אספסיאנוס לקיסר, ימונה בנו טיטוס תחתיו והיא תהיה לקיסרית, שכן טיטוס הבטיח להינשא לה.

לאחר דיכויו של המרד הגדול, ערכו אגריפס וברניקי חגיגות לכבודו של טיטוס בבירת ממלכתם, קיסריה פיליפי, אשר לרגלי החרמון. בחגיגות אלו נהרגו יהודים רבים במלחמות גלדיאטורים ובמאבקים עם חיות פרא, כנהוג באותה התקופה. קיומו של קשר רומנטי בין ברניקי וטיטוס אינו נזכר כלל בכתבי יוסף בן מתתיהו, אבל ייתכן ונמצא רמז לרומן עם המלכה היהודיה באגדה התלמודית על חורבן בית המקדש על ידי "טיטוס הרשע"[32]: "בא טיטוס...תפס זונה בידו ונכנס לבית קדשי-הקדשים והציע ספר-תורה ועבר עליה עבירה"[33].

ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס מספר שברניקי הייתה בשיא כוחה, וכתוצאה מכך הגיעה לרומא בשנת 75[34] כשהיא מלווה באחיה. אגריפס השני קיבל משרת פראיטור וברניקי חיה עם טיטוס בארמונו כבת-זוגו[35]. עדות למידת כוחה והשפעתה ניתן למצוא בכתבי הרטוריקן קווינטיליאנוס, שמספר על מקרה בו הוא עצמו טען לטובת ברניקי בבית המשפט, כאשר היא עצמה הייתה השופטת[36].

סווטוניוס, היסטוריון רומי בן התקופה, מספר כי טיטוס "חשוד היה בחמדת-בשרים בגלל...אהבתו העזה לברניקה המלכה, אשר הבטיח לה – כפי שהיו אומרים – גם לשאתה לאשה"[37]. על פי "קיצור על הקיסרים" מסוף המאה ה-4, טיטוס הזמין לארוחה את הקונסול לשעבר אולוס קאיקינה אליינוס (Aulus Caecina Alienus) וציווה לחנוק אותו למוות ברגע שעזב את חדר האוכל, בגלל שחשד בו בניאוף עם "אשתו ברניקי".[38] גם על פי מקורות אחרים קאיקינה הוצא להורג על ידי טיטוס, אולם אף אחד מהם אינו קושר זאת לברניקי.[39]

לדברי דיו קסיוס, ברניקי ציפתה להינשא לטיטוס וכבר התנהגה כאילו הייתה אשתו, אבל ההתמרמרות ברומא הלכה וגברה. בנוסף לדברי הרכילות על הקיסר ובת זוגו, הצליחו כמה סופיסטים מהאסכולה הציניקנית לחדור לעיר ולעורר מהומה. אחד מהם נכנס לתיאטרון מלא בקהל וגינה את הזוג בנאום פוגעני ארוך, עליו קיבל עונש מלקות. מאוחר יותר, סופיסט אחר, שחשב שזה העונש שיקבל גם הוא, פצח בנביחות חסרות טעם בסגנון ציניקני, ונענש על כך בעריפת ראשו. כשטיטוס ראה כי הרומאים אינם מרוצים מהמצב (אולי מכך שאשת הקיסר תהיה יהודיה, או מלכה מזרחית, בזוכרם את קלאופטרה מלכת מצרים ואת השפעתה השלילית על יוליוס קיסר ומרקוס אנטוניוס), שלח את ברניקי מרומא.[35]

בשנת 79, לאחר שאספסיאנוס מת וטיטוס הפך לקיסר, חזרה ברניקי לרומא[40]. אולם זמן קצר אחר כך שלח טיטוס את ברניקי בחזרה אל ממלכת אחיה אגריפס, כדי לשמור על אהדת העם, "למרות רצון שניהם"[37]. על פי גרץ, חזרה ברניקי אל רוח היהדות וממלכתה הצפונית שימשה כמקלט לפליטים מן המרד.

על פי גרץ, הוצב באתונה פסלה של ברניקי, כשעליו הכיתוב "המלכה הגדולה בת המלך הגדול יוליוס אגריפס". כתובת מאתונה שנחקקה לכבודה משבחת את ברניקי עקב "דאגתה" לעיר, ומכנה אותה "בת אגריפס המלך וצאצא של מלכים גדולים מטיבי העיר"[41][42]. כתובת לטינית מביירות מנציחה את ברניקי, לצד אחיה, בזכות תרומות לשיקום בניין בעיר וקישוטו: "ברניקי המלכה והמלך אגריפס תיקנו מן היסוד את המקדש הזה..., שהמלך הורדוס, שהם מצאצאיו, בנאו, אחרי שהידרדר הבניין ברבות השנים, וגם קישטו אותו בשיש ובשישה...עמודים"[41][43].

למרות שאין מידע על חייה או צאצאיה לאחר שנת 79, ישנם חוקרים הקושרים אליה את יוליה קריספינה בת ברניקיאנוס, הנזכרת בארכיון בבתא כ"אפיסקופוס" – המפקחת על אחייניו היתומים של בעלה המנוח השני של בבתא. יוליה קריספינה ייצגה בשנים 131–130 לספירה את היתומים והאפוטרופוס שלהם במשפט תביעה נגד בבתא והחוקרים מעלים את האפשרות שהייתה נכדתה של ברניקי, מבנה ברניקיאנוס[44].

דמותה של ברניקי בספרות ובאמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברניקי במחזה הנושא את שמה מאת ז'אן ראסין, מערכה 5, תמונה 7, 1676.

ברניקי שימשה השראה לספרים, למחזות ואף לאופרה. פרט להיותה מוזכרת בשירי יובנאליס, המחזה הידוע ביותר אודותיה הוא "ברניס" (Bérénice) מאת ז'אן ראסין, אשר נכתב בשנת 1670 והוצג לראשונה בשנת 1679.

גם משוררים עבריים קיבלו השראה מדמותה. כך למשל חיים גורי כלל שיר אודותיה בשם "ברניקי המלכה" בספרו "חשבון עובר" (מבחר שירים 1945–1987).

בשנת 1962 ערכה סוכנות החלל הצרפתית ניסויים רקטיים על מנת ללמוד את תופעת ליקוי החמה. תוכנית זו כונתה "טיטוס" ובמסגרת זו נשלחו למסלול אחת-עשרה רקטות מסוג "ברניס" על שמה של ברניקי.

הווארד פאסט כתב עליה את הספר "Agrippa's Daughter" (יצא ב-1964), שיצא בעברית ב-1966 בשם "ברניקה החשמונאית" וב-1988 יצא שוב בשם "ברניקה: בתו של אגריפס". פאסט מתאר את נישואיהם של ברניקה עם שמעון בן גמליאל הנשיא מבית הלל, ובאמצעות תחבולה ספרותית זו הוא מספר על בית הלל ועל בית שמאי שסייעו בליבוי המרד הגדול. כמו כן מתאר פאסט את סיועה של ברניקה בקניית עבדים יהודים לאחר המרד הגדול, בכוונה למלטם מידי האדונים הרומים.

ב-2014 פורסם רומן היסטורי בעברית העוסק במלכה, בשם "אהבתה של ברניקי", מאת חבצלת פרבר-שפר.

ב-2021 בסרט הישראלי המאויר "אגדת חורבן", העוסק במרד הגדול, משתמשת ברניקי בהשפעתה על טיטוס כדי לנסות למנוע את הרס (שריפת) בית המקדש. את דמותה מדבבת יעל אבקסיס. במרץ 2023, נמסר על ליהוקה של לירז צ'רכי לגילום דמותה של ברניקי בסדרת הדרמה האפית "אלו שעומדים למות".[45]

על שמה של ברניקי מכונים כמה אתרים בסביבות טבריה: הר ברניקי, גן לאומי ברניקי, שמורת מצוקי ברניקי[46], אמת ברניקי[47], יקב ברניקי וחוף ברניקי[48].

קרוי על שמה רחוב בירושלים.[49]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Tal Ilan, Queen Berenice: A Jewish Female Icon of the First Century CE, Brill, 2022

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ברניקי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הגיית השם ביוונית: ברניקֵי, במלעיל (ההטעמה בהברה הלפני אחרונה).
  2. ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 11, פסקה ו'.
  3. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ה', פסקה ד', סעיף 132.
  4. ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 19, פרק ה', פסקה א', סעיף 277.
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 19, פרק ט', פסקה א', סעיף 354.
  6. ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ה', פסקה ב', סעיף 104.
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 19, פרק ט', פסקה א', סעיף 357.
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק א', פסקה ב', סעיף 12.
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 19, פרק ט', פסקה ב', סעיפים 360-364.
  10. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 12, פסקה א'.
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ז', פסקה א', סעיף 138.
  12. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 12, פסקה ח'.
  13. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ז', פסקה ב', סעיף 143.
  14. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ז', פסקה ג', סעיפים 145-146.
  15. ^ יובנאליס, סאטירות, סאטירה 6.
  16. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ו', פסקה ו', סעיף 194.
  17. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ"ז, עמוד א'.
  18. ^ הברית החדשה, מעשי השליחים, פרק כ"ה, פסוק 23.
  19. ^ הברית החדשה, מעשי השליחים, פרק כ"ו, פסוקים 30–31.
  20. ^ הברית החדשה, מעשי השליחים, פרק כ"ו, פסוק 32.
  21. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 15, פסקה א'.
  22. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 16, פסקה א'.
  23. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 16, פסקה ג'.
  24. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 16, פסקה ה'.
  25. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 17, פסקה א'.
  26. ^ יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרק 11.
  27. ^ יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרק 24.
  28. ^ יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרק 65.
  29. ^ סויטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, ספר שמיני, טיטוס האלוהי, פרקים 1 ו-11.
  30. ^ 1 2 טקיטוס, דברי הימים, ספר 2, פרק 81.
  31. ^ טקיטוס, דברי הימים, ספר 2, פרק 2.
  32. ^ פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ה', שיעור 20, פרק 1, עמוד 265.
  33. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו, עמוד ב'.
  34. ^ פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ה', שיעור 21, פרק 1, עמוד 281.
  35. ^ 1 2 דיו קסיוס, דברי ימי רומא, ספר 66, פרק 15, סעיפים 5-3.
  36. ^ קווינטיליאנוס, תורת הנאום, ספר 4, פרק 1, 19.
  37. ^ 1 2 סויטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, ספר שמיני, טיטוס האלוהי, פרק 7.
  38. ^ Epitome De Caesaribus, ספר 10, 4.
  39. ^ מנחם שטרן, M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II: CXLIV, The Anonymous Author of Epitome de Caesaribus, p. 646
  40. ^ דיו קסיוס, דברי ימי רומא, ספר 66, פרק 18, סעיף 1.
  41. ^ 1 2 דניאל שוורץ, אגריפס הראשון : מלך יהודה האחרון, מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, ירושלים תשמ"ז, עמ' 145, הערה 104.
  42. ^ פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ד', שיעור 2, פרק 1, עמוד 35.
  43. ^ דניאל שוורץ, פלוויוס יוספוס (יוסף בן מתתיהו): חיי יוסף; מבוא, תרגום ופירוש, יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשס"ח - 2007, עמ' 76.
  44. ^ Tal Ilan, "Integrating Women Into Second Temple History" (Mohr Siebeck, Germany 1999), Part 3: Women and the Judaean Desert Papyri, Chapter Eight: Julia Crispina: A Herodian Princess in the Babatha Archive, Pages 217-233.
  45. ^ וואלה! תרבות‏, לירז צ'רכי תככב בסדרת גלדיאטורים חדשה לצד אנתוני הופקינס, באתר וואלה!‏, 22 במרץ 2023
  46. ^ שמורת מצוקי ברניקי, באתר www.inature.info.
  47. ^ אמת ברניקי, באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
  48. ^ חוף ברניקי, באתר "מפה".
  49. ^ אתרים נסתרים בירושלים: הרחוב שנקרא על שם המלכה החשמונאית הלא מוכתרת, "כל העיר", מרץ 2020
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ברניקי&oldid=37607435"