בשר שנתעלם מן העין

דין בשר שנתעלם מן העין הוא אחד מדיני כשרות בהלכה היהודית, אשר לפיו חל איסור לאכול בשר אשר לפחות לזמן-מה לא היה בהשגחת יהודי, מחשש שמא הוחלף על ידי עורבים, עכברים או אדם, בבשר שאינו כשר. דין זה אינו מן התורה, ויש האומרים שאין הוא אלא חומרה בלבד. כן ישנה מחלוקת באיזה היקף נפסק דין זה להלכה.

מקור הדין

בתלמוד מובאת אמרה של האמורא רב: "בשר - כיוון שנתעלם מן העין, אסור". רש"י שם מפרש: "שנתעלם מן העין - שהיה שעה אחת (=רגע אחד) שלא ראהו, ואפילו היה מונח על שולחנו. אסור - שמא נתחלף בנבלה".

התלמוד מקשה סדרת קושיות על שיטת רב: ראשית, מובאת פסיקה של רבי, שאם האטליזים בעיר הם של יהודים (דהיינו שומרי כשרות), מותר לאכול בשר שנמצא ביד גוי באותה עיר. על כך מתרצת הגמרא "נמצא ביד גוי - שאני (=שונה הדבר)", ומפרש רש"י: "שהייתה בחזקת המשתמר, והוא לא שחטה, וטרפה לא מכרו לו למוכרה כאן; אבל בשר המונח - שמא עורבים חלפוהו".

לאחר עוד כמה קושיות מובא שעל שיטתו של רב נחלק לוי, ושדבריו של רב לא נאמרו במפורש, אלא מדובר במסקנה שהוסקה מתוך מעשה שהיה: רב ישב על גשר מעל נהר מסוים, וראה אדם המכשיר ראש של בהמה. הראש נפל למים, והאדם הביא סל להוציא אותו - והוציא שני ראשים. מכך הסיק רב שייתכן שהוא הוחלף בראש אחר, ואסר אותו לאדם.

התלמוד שואל, אם כן כיצד רב אכל בשר, והרי לרוב הוא נעלם מן העין לזמן-מה. ומתרץ, שהוא אכל אותו מיד לאחר שנשחט, ולא העלים עיניו ממנו, או שהבשר היה חתום וצרור, או שהיו בו סימנים.

בירושלמי נאמר שרב כשירד לבבל ראה שהם מקלים באיסורים, ועל כן החליט לאסור עליהם בשר שנתעלם מן העין. וכן היו מהראשונים שכתבו שדברי רב אינם אלא חומרה בלבד.

פסיקת ההלכה

הפוסקים נחלקו בדין זה. רש"י, תוספות ועוד, לא פסקו הלכה כמו רב, אלא כלוי. ועם זאת, ספר התרומה^{[דרוש מקור]}, שפסק גם הוא כלוי, כתב שגם לוי לא התיר בעיר שטבחיה גויים ונמצא הבשר שלא במקום שהניחו. והתוספות והרא"ש כתבו שדברי רב הם חומרה בלבד.

הרי"ף, הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות ח, יא-יג), ועוד, פסקו להלכה את דינו של רב. ואולם המגיד משנה (על דברי הרמב"ם שם) הביא את הרמב"ן והרשב"א שדין זה הוא דווקא במקום שיש חשש שעופות או שרצים יחליפו את הבשר, אבל אם היה תלוי במסמר על הקיר, הוא מותר, וכתב שייתכן שגם הרמב"ם יסכים לכך. אך יש מהפוסקים שחששו להחלפה על ידי גנבים, והחלפה כזו אפשרית גם כשהבשר תלוי על מסמר. לעומתם, טענו אחרים, שאין דרכם של גנבים להחליף את הבשר אלא ליטול אותו בלי להשאיר תחליף.

ופסק בשולחן ערוך על פי הרמב"ם, בתוספת סייגו של הרמב"ן; ובתור דעה שנייה, הביא את הראשונים שהתירו בשר שנמצא במקום שהניחו, והרמ"א צידד בדעה זו:

בשר הנמצא מושלך בשוק, הלך אחר הרוב... זה דין תורה; וכבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא, בין בשוק בין ביד גוי, אף על פי שכל המוכרים וכל השוחטים ישראל. ולא עוד, אלא הלוקח בשר והניחו בביתו ונעלם מן העין, אסור, אלא אם כן היה לו בו סימן או שהיה לו בו טביעות עין והוא מכירו ודאי שהוא זה, או שהיה צרור וחתום.
תלה כלי מלא חתיכות בשר, ונשבר הכלי ונפלו החתיכות לארץ ובא ומצא חתיכות ואין לו בהם לא סימן ולא טביעות עין, הרי זה אסור, שיש לומר: אותו בשר שהיה בכלי גררתו חיה או שרץ, וזה בשר אחר הוא. ואם תלאו במסמר וכיוצא בו, שאי אפשר לשרץ ליטול ולהניח, מותר. ויש מתירין בשר שנתעלם מן העין אם מצאו במקום שהניחו. הגה: והמנהג להקל כסברא האחרונה. ואפילו אם היה ביד נכרים, במקום שכל המוכרים הם ישראלים המוכרים בשר כשר.

— שולחן ערוך יורה דעה, סימן סג

בשר שנשלח בידי גוי

בעוד שהלכה זו של בשר שהתעלם מן העין היא חומרה הנתונה במחלוקת, הרי שקיימת הלכה בסיסית יותר ולפיה בשר שנשלח ביד נכרי או מי שאינו שומר כשרות, צריך סימן היכר מובהק שאינו ניתן לזיוף, כדי להבטיח שהבשר לא הוחלף.

בעוד שמוצרי מזון רגילים די להם בחותמת רגילה, הרי שדגים, בשר ויין דורשים שמירה כפולה, "חותם בתוך חותם". בהלכה זו לא נפלה מחלוקת, ולדעת הכול היא הלכה פסוקה ולא חומרה בלבד. בגמרא מוזכרות שש צורות של חותמות: טיחה בטיט, פקק, קשר, סימן, מנעול ומפתח. לאחר חתימת התלמוד היו נוהגים להטביע על גוף המאכלים, כגון, גבינות וכדומה, את צורת האות ח - חותם, או את האות כ - כשר. באותה תקופה לא ידעו המזייפים את אותיות הכתב העברי, ולכן לא היו חששות לזיוף חותמות אלו. בדורות מאוחרים יותר, היו זייפנים שהתוודעו לאותיות לשון הקודש, ועקב כך ירדה מהימנותם של חותמות אלו. מאז, ובד בבד עם התפתחות התעשייה, החלו להשתמש בתוויות, בניירות או בחרסים שהודבקו למוצרי המזון או לאריזתם, ושעליהם נכתבה או הוטבעה המילה "כשר" או המילה "חותם". כאשר השתכללו אמצעי הזיופים וגם מהימנות חותמות אלו התערערה באופן ניכר, קיבל כל שוחט ובודק חותמת אשר בה הוטבעה חתימתו, והוא הטביע אותה במוצרים שיצאו מתחת ידו.

כיום נוהגים לחתום כל בשר כשר בחותמת מיוחדת המכונה "הלוגרמה", האמורה למנוע חשש לזיוף; כאשר מטבע הדברים, גם במקרים כאלו קיימת תחרות בין זייפני הכשרות לבין יוצרי החותמות והסייגים.

ראו גם

• אכילת בשר ביהדות

לקריאה נוספת

• טור ושולחן ערוך יורה דעה סימן סג, והפרשנים במקום
• אנציקלופדיה תלמודית, ערך "בשר שנתעלם מן העין" (טור תשלד).

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.