ג'ון אליוט גרדינר

**ג'ון אליוט גרדינר**
**John Eliot Gardiner**
לידה	20 באפריל 1943 (בן 80); פונטמל מגנה, הממלכה המאוחדת
שם לידה	John Eliot Gardiner
מוקד פעילות	אנגליה
תקופת הפעילות	מ-1964
מקום לימודים	קינגס קולג', קינגס קולג' לונדון, בית הספר בריאנסטון
סוגה	מוזיקה קלאסית
שפה מועדפת	אנגלית, צרפתית
חברת תקליטים	דויטשה גרמופון
פרסים והוקרה	פרס אקו קלאסיק למנצח השנה (1995); מדליית באך (2005); פרס הנדל (2001); דוקטור לשם כבוד מהקולג' המלכותי למוזיקה (2017); פרס בך של האקדמיה המלכותית למוזיקה (2008); פרס רוברט שומאן של צוויקאו (2001); פרס לאוני סונינג למוזיקה (2005); צלב ההצטיינות של מסדר ההצטיינות של סקסוניה התחתונה (20 באפריל 1990); Knight Bachelor; צלב המפקד במסדר ההצטיינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה; מפקד במסדר האימפריה הבריטית; אביר בלגיון הכבוד; מפקד מסדר האמנויות והספרות ;
	פרופיל ב-IMDb

סר ג'ון אליוט גרדינר (באנגלית: Sir John Eliot Gardiner; נולד ב-20 באפריל 1943 בפונטמל, דורסט, אנגליה) הוא מנצח בריטי בולט. התפרסם ביותר בניצוח על מוזיקת בארוק בכלים אותנטיים.

לגרדינר יש יותר מ-250 הקלטות. הוא ייסד את מקהלת מונטוורדי ואת סולני הבארוק האנגלי. רשימת הקלטותיו מקיפה יצירות החל מקלאודיו מונטוורדי וכלה בבנג'מין בריטן וכוללת, מלבד מוזיקה עתיקה ומוזיקת בארוק, שבהן הוא נודע ביותר, גם מגוון רחב מן התקופה הקלאסית במוזיקה ומן המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית. בין היצירות שהקליט תשע הסימפוניות של בטהובן, "קללת פאוסט" של ברליוז ו"פלסטף" של ורדי. כמנצח אורח הופיע גרדינר עם כמה מן התזמורות הראשונות בחשיבותן בעולם, ביניהן תזמורת פילהרמוניה, התזמורת הסימפונית של בוסטון, תזמורת קליבלנד, תזמורת הקונצרטחבאו והפילהרמונית של וינה.

חיים וקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנסותו הראשונה של גרדינר במוזיקה הייתה בעיקר בשירה עם משפחתו ובמקהלת הכנסייה של עיר הולדתו. בהמשך ללימודי מוזיקה בכוחות עצמו ולנגינה בכינור, החל ללמוד ניצוח בגיל 15. לאחר סיום לימודיו התיכוניים, למד היסטוריה, ערבית וספרדית של ימי הביניים בקינג'ס קולג' באוניברסיטת קיימברידג'.

בתקופת לימודיו לתואר ראשון בקינגס קולג' באוניברסיטת קיימברידג', החל בקריירה של מנצח בביצוע Vespro della Beata Vergine של קלאודיו מונטוורדי משנת 1610, בקפלת קינגס קולג', ב-5 במרץ 1964. ביצוע זה הוביל, או מילא תפקיד חשוב, בייסוד מקהלת מונטוורדי, שעמה הופיע לראשונה בלונדון, בויגמור הול בשנת 1966.

בתקופת לימודיו בקיימברידג' ניצח גרדינר על זמרי אוקספורד וקיימברידג' במסע קונצרטים במזרח התיכון.

אחרי קבלת תואר מוסמך בהיסטוריה, המשיך גרדינר בלימודי המוזיקה בקינג'ס קולג' לונדון אצל תרסטון דארט ובפריז אצל נדיה בולאנז'ה, שהמוזיקה שלה השפיעה עליו מגיל צעיר מאוד. ב-1968 ייסד את תזמורת מונטוורדי. ששינתה את שמה, עם המעבר מכלי נגינה מודרניים לכלים אותנטיים בשנת 1977, לסולני הבארוק האנגליים.

בשנת 1969 ניצח גרדינר לראשונה על אופרה, בביצוע חליל הקסם מאת מוצרט באופרה הלאומית האנגלית. כעבור ארבע שנים, ב-1973, הופיע לראשונה בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן בניצוח על איפיגניה בטאוריס של גלוק. "סולני הבארוק האנגליים" הופיעו עמו לראשונה באופרה בשנת 1977, בפסטיבל למוזיקה עתיקה של אינסברוק, בביצוע אותנטי של אציס וגלתיאה מאת הנדל. הופעתו הראשונה בארצות הברית הייתה בשנת 1979, כאשר ניצח על התזמורת הסימפונית של דאלאס. משנת 1980 עד 1983 כיהן כמנצח הראשי של תזמורת הרדיו של ונקובר בקנדה.

גרדינר נודע בהימנעותו מביצוע המוזיקה של ריכרד וגנר: "אני באמת מתעב את וגנר - כל מה שהוא מייצג - ואני אפילו לא מאוד אוהב את המוזיקה שלו"^[1].

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרדינר היה נשוי לכנרת אליזבת וילקוק משנת 1981 עד 1997; נולדו להם שלוש בנות. בשנת 2001 נשא לאישה את איזבלה דה סאבאטה, נכדתו של המנצח ויקטור דה סאבאטה. בזמנו הפנוי, גרדינר מנהל בצפון דורסט חווה אורגנית, שהקים דודו-זקנו, המלחין הנרי בלפור גרדינר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא ג'ון אליוט גרדינר בוויקישיתוף

ג'ון אליוט גרדינר, ברשת החברתית Goodreads
ג'ון אליוט גרדינר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ג'ון אליוט גרדינר, באתר אייטונס (באנגלית)
ג'ון אליוט גרדינר, באתר ספוטיפיי
ג'ון אליוט גרדינר, באתר Last.fm (באנגלית)
ג'ון אליוט גרדינר, באתר AllMusic (באנגלית)
ג'ון אליוט גרדינר, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ג'ון אליוט גרדינר, באתר Discogs (באנגלית)
ג'ון אליוט גרדינר, באתר Songkick (באנגלית)
נעם בן זאב, געגועים לפיירוז, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2009

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Peter Quantrill, ריאיון עם ג'ון אליוט גרדינר במגזין גראמופון, באתר Gramophone, ‏אוקטובר 2008

[1] Peter Quantrill, ריאיון עם ג'ון אליוט גרדינר במגזין גראמופון, באתר Gramophone, ‏אוקטובר 2008

[1]

זוכי פרס לאוני סונינג למוזיקה
1959–1980	איגור סטרווינסקי (1959) • ליאונרד ברנשטיין (1965) • בירגיט נילסון (1966) • ויטולד לוטוסלבסקי (1967) • בנג'מין בריטן (1968) • בוריס כריסטוף (1969) • סרג'יו צ'ליבידאקה (1970) • ארתור רובינשטיין (1971) • יהודי מנוחין (1972) • דמיטרי שוסטקוביץ' (1973) • אנדרס סגוביה (1974) • דיטריך פישר-דיסקאו (1975) • מוגנס וולדיקה (1976) • אוליבייה מסייאן (1977) • ז'אן-פייר רמפל (1978) • ג'נט בייקר (1979) • מארי-קלייר אליין (1980)
1981–2000	מסטיסלב רוסטרופוביץ' (1981) • אייזק שטרן (1982) • רפאל קובליק (1983) • מיילס דייוויס (1984) • פייר בולז (1985) • סביאטוסלב ריכטר (1986) • היינץ הוליגר (1987) • פטר שרייר (1988) • גדעון קרמר (1989) • ג'רג' ליגטי (1990) • אריק אריקסון (1991) • גאורג שולטי (1992) • ניקולאוס הרנונקור (1993) • כריסטיאן צימרמן (1994) • יורי בשמט (1995) • פר נירגארד (1996) • אנדראש שיף (1997) • הילדגארד בהרנס (1998) • סופיה גוביידולינה (1999) • מיכלה פטרי (2000)
2001–2020	אן-סופי מוטר (2001) • אלפרד ברנדל (2002) • ג'רג' קורטג (2003) • קית' ג'ארט (2004) • ג'ון אליוט גרדינר (2005) • יו-יו מה (2006) • לארס אולריק מורטנסן (2007) • ארוו פרט (2008) • דניאל בארנבוים (2009) • צ'צ'יליה ברטולי (2010) • קאייה סאאריאהו (2011) • ז'ורדי סאוואל (2012) • סיימון ראטל (2013) • מרטין פרוסט (2014) • תומאס אדס (2015) • הרברט בלומסטדט (2016) • לאונידס קבקוס (2017) • מאריס יאנסונס (2018) • הנס אברהמסן (2019) • ברברה האניגן (2020)
2021 ואילך	אנסוק צ'ין (2021) • פייר לורן איימארד (2022) • אוולין גלני (2023)