ג'ורג' מארי לוויק
 | |
| ג'ורג' מארי לוויק על סיפון ה"טרה נובה", 1910 | |
| לידה |
3 ביולי 1876 ניוקאסל, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד  |
|---|---|
| פטירה |
30 במאי 1956 (בגיל 79) פולטימור, הממלכה המאוחדת |
| מקום לימודים |
בית הספר סנט פול |
| פרסים והוקרה |
מדליית הקוטב |
  | |
ג'ורג' מארי לוויק (באנגלית: George Murray Levick; 3 ביולי 1876 – 30 במאי 1956) היה חוקר אנטארקטיקה בריטי ומייסד החברה הבריטית להדרכת משלחות מחקר (BSES).
חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
לוויק נולד בניוקאסל. לאחר קריירה קצרה ברפואה, התגייס לצי המלכותי בשנת 1910.
משלחת טרה נובה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – משלחת טרה נובה
זמן קצר לאחר גיוסו, קיבל היתר להיעדר מתפקידו כדי להצטרף אל רוברט פלקון סקוט במשלחת טרה נובה. כחבר בקבוצה הצפונית, עשה לוויק את חודשי הקיץ הדרומי של 1911 ו-1912 בכף אדייר בתוככי מושבת הדגירה של פינגווין אדלי. נכון ליוני 2012, זהו המחקר היחיד שבוצע אי פעם של כף אדייר (המושבה הגדולה בעולם של פינגווין אדלי), ולוויק הוא היחיד ששהה שם במשך מחזור דגירה שלם.[1] תצפיותיו על מנהגי החיזור, ההזדווגות וגידול האפרוחים של העופות הללו מתועדות בספרו "פינגווינים של אנטארקטיקה".[2] תיאוריו את הרגליהם המיניים של הפינגווינים, שכללו כפייה מינית, מין בין זכרים ומין עם נקבות מתות, נחשבו לחורגים מדי ממוסכמות המהוגנות לפרסום בשעתם; הם התגלו מחדש ויצאו לאור בכתב העת "רשומות הקוטב" בשנת 2012.[3] התגלית מבהירה באורח משמעותי התנהגות של זן, המצביעה על שינויי אקלים.
הצטברות קרח מנעה מלוויק ושאר חמשת חברי הקבוצה (ויקטור קמבל, ריימונד פריסטלי, ג'ורג' אבוט, הארי דיקאסון ופרנק בראונינג) את העלייה על סיפון ה"טרה נובה" בפברואר 1912, והם נאלצו לחרוף על "אִינְאֶקְסְפְּרֶסיבְּל איילנד" ("האי שלא יתואר") במערת קרח צפופה. אפסלי צ'רי-גארארד תיאר את הקשיים שחוותה הקבוצה בחורף של 1912:[4]
הם אכלו שומן לווייתנים, בישלו בשומן לווייתנים, העששיות שלהם בערו בשומן לווייתנים. בגדיהם והציוד שלהם היו ספוגים בשומן לווייתנים, והפיח השחיר אותם, את שקי השינה שלהם, את סירי הבישול, את הקירות ואת הגג, גרם לחנק בגרונותיהם ולדלקת בעיניהם. בגדים ספוגי שומן לווייתנים הם קרים, ותוך זמן קצר היו קרועים כל כך, שכמעט לא סיפקו הגנה מן הרוח, וכה נוקשים בשומן הלווייתנים, עד שהיו עומדים בעצמם, על אף קירצופים חוזרים ונשנים בסכינים ושפשוף בעורות פינגווינים, ותחת רגליהם היו תמיד גושי השחם הגדולים, שהיקשו על ההליכה אפילו באור יום ובמזג אוויר נוח. כדברי לוויק, "הדרך לגיהינום מרוצפת אולי בכוונות טובות, אבל יש מקום להניח, שהגהינום עצמו מרוצף בסגנון דומה לזה של, האי שלא יתואר'.
שארית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שובו מן הקוטב, שירת לוויק ב"צי הגדול" ובגליפולי במלחמת העולם הראשונה, 1918-1914. לאחר פרישתו מן הצי המלכותי היה חלוץ בהדרכת עיוורים בפיזיותרפיה על אף התנגדות ניכרת. בשנת 1932 ייסד את החברה הבריטית להדרכת משלחות מחקר והיה נשיאה עד מותו, ביוני 1956. החברה עסקה בהוצאת צעירים במשלחות מחקר לחבלי ארץ נידחים ולא-נודעים של התבל.
במותו, כתב עליו סרן ד. גלין אוון, יו"ר החברה הבריטית להדרכת משלחות מחקר:[5]
איש אנגלי דגול באמת ובתמים הלך מאיתנו, אבל זכר אצילות אופיו וגאוותנו בהישגיו יישארו עמנו לעד. כמי שהצטרף אל המשלחת האנטארקטית האחרונה של סקוט, הגיע מארי לוויק למסקנה, שיש ליצור מסגרות מחקר לצעירים, בתנאים הקשים והתובעניים ביותר האפשריים. במרץ ובתכליתיות הרגילים שלו, שלא נלאו, הפך רעיון זה למציאות כשייסד ב-1932 את החברה הציבורית להדרכת משלחות מחקר, שהייתה בהמשך לחברה הבריטית להדרכת משלחות מחקר (British Schools Exploring Society), ועודד תלמידים בגילאים שבין 16 ל-18 לקחת חלק במשלחות שנתיות ברחבי העולם, אל חבלי ארץ פראיים שלא נחקרו.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כתבי ג'ורג' מארי לוויק בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "הלם לנוכח "שחיתות מינית" בקרב הפינגווינים בכף אדייר הביא ל-100 שנות צנזורה", TW 10 ביוני 2012
- ^ ג'. מארי לוויק, "פינגווינים של אנטארקטיקה: מחקר בהרגליהם החברתיים", 1914, הוצאת מקברייד נאסט ושות', ניו יורק
- ^ GD2012, גארדיאן, 9 ביוני 2012 ",שחיתות מינית' של פינגווינים, שמדען אנטארקטי לא העז לחשוף"
- ^ אפסלי צ'רי-גארארד, "המסע הגרוע ביותר בעולם", הוצאת קונסטייבל ושות', לונדון 1922
- ^ הדין וחשבון השנתי של החברה להדרכת משלחות מחקר, 1956