ג'ורג' מקרטני
 | |
| לידה |
14 במאי 1737 Loughguile, הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| פטירה |
31 במאי 1806 (בגיל 69) צ'יזוויק, הממלכה המאוחדת |
| מדינה |
ממלכת בריטניה הגדולה, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד |
| מקום קבורה |
Chiswick Burial Ground |
| השכלה |
טריניטי קולג' |
| תפקיד |
|
| בן או בת זוג |
Jane Stuart (1 בפברואר 1768–?) |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
ג'ורג' מקרטני, הרוזן מקרטני הראשון (באנגלית: George Macartney, 1st Earl Macartney; 14 במאי 1737 - 31 במאי 1806) היה מדינאי, מושל קולוניאלי ודיפלומט בריטי יליד אירלנד. הוא זכור בעיקר בשל הבחנתו, בעקבות הניצחונות הבריטיים במלחמת שבע השנים והתרחבותה הטריטוריאלית כתוצאה מההסכמים שנחתמו בחוזה פריז שסיימו את המלחמה, שבריטניה שולטת על "אימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם".
שנים מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ורג' מקרטני היה אירי ממשפחה שמקורה בסקוטלנד, משפחת מקרטני מהיישוב אוקינלק (Auchinleck), שהתיישבה באחוזת ליסאנור (Lissanoure) ליד העיירה באלימני (Ballymoney) במחוז אנטרים (כיום בצפון אירלנד) ב-1649. מקרטני נולד באחוזת ליסאנור ב-1737 ולמד במחוז קילדייר ואחר-כך בטריניטי קולג' שם קיבל את התואר MA ב-1759. למשך תקופה קצרה התמחה בעריכת דין במידל טמפל, אחת מארבע אכסניות המשפט בסיטי של לונדון שבאנגליה, ואחר-כך יצא למסע ארוך באירופה. באירופה פגש והתיידד עם סטיבן פוקס (Stephen Fox, 2nd Baron Holland), אחיו הבוגר של צ'ארלס ג'יימס פוקס, והלה הכיר בינו לבין אביו, הלורד הנרי פוקס (Henry Fox, 1st Baron Holland) רב ההשפעה, שהיה בעברו כמה פעמים שר בממשלת בריטניה.
הנרי פוקס, שהעריך את כישוריו והיה מודע לשאפתנותו, ניסה לארגן לו מושב בפרלמנט הבריטי, וכשניסיונותיו לא צלחו[1] הצליח לשכנע את הלורד סנדוויץ' (John Montagu, 4th Earl of Sandwich) לשלוח אותו ב-1764 כנציג מיוחד מטעם ממשלת בריטניה לרוסיה. ב-19 באוקטובר 1764, לפני שנשלח לרוסיה, קיבל תואר אצולה.[2] מקרטני שהה ברוסיה שלוש שנים ובתקופה זו ניהל משא ומתן עם הקיסרית יקטרינה הגדולה והצליח להשיג הסכם מסחרי בין בריטניה לרוסיה. ב-1767 חזר לאנגליה והתמנה כחבר בבית הנבחרים הבריטי לתקופה קצרה, והתפטר לאחר שנבחר ב-1768 לבית הנבחרים האירי כנציג נפת ארמה (Armagh Borough). המינוי סלל את דרכו לתפקיד השר הממונה על אירלנד (Chief Secretary for Ireland), תפקיד אותו מילא בין השנים 1767 ל-1772. בין השנים 1774 ל-1776 כיהן בבית הנבחרים הבריטי מטעם מחוז Ayr Burghs.[1]
ב-1775 מונה למושל האיים גרנדה, הגרנדינים וטובגו, והגיע לגרנדה במאי 1776. ביולי 1776 קיבל את התואר "בארון מקרטני" (Baron Macartney) במסגרת תוארי האצולה של אירלנד. תפקידו כמושל הסתיים בחטף כשהאי גרנדה נכבש ביולי 1779 על ידי ממלכת צרפת, שהצטרפה שנה קודם לצד האמריקנים במלחמת העצמאות של ארצות הברית. מקרטני נשלח לצרפת כשבוי מלחמה, וחזר לאנגליה במסגרת חילופי שבויים.[1]
הוא נבחר לפרלמנט הבריטי מטעם מחוז ברה אלסטון (Bere Alston) בדבון ושירת בו בשנים 1780–1781, עד שהתפטר כשקיבל את תפקיד מושל מדרס שבהודו.
מושל מדרס[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקרטני היה מושל מדרס (המוכרת כיום בשם צ'נאי) בין 1781 ל-1785. התקופה שכיהן כמושל מדרס הייתה סוערת מבחינה מדינית וצבאית. כשמקרטני הגיע למדרס כבר התנהלה מלחמת אנגלו-מייסור השנייה (1784-1779) בין אנגליה, שיוצגה על ידי חברת הודו המזרחית הבריטית, לבין ממלכת מייסור בהנהגתו של חיידר עלי (हैदर अली 1782-1720) בשנתה השנייה. באותה עת, הבריטים, שספגו בתחילת המלחמה מפלות, כבר הצליחו להחזיר לידם שטחים שאיבדו. בהגיעו למדרס בישר מקרטני שבריטניה הכריזה מלחמה על הרפובליקה ההולנדית ב-1780 לאחר שהולנד הייתה למדינה השנייה בעולם שהכירה בעצמאות ארצות הברית, והחלה בכך את מלחמת אנגליה-הולנד הרביעית. לכן, מיד בהגיעו למדרס הורה מקרטני על כיבוש המושבה ההולנדית בנאגאפטינם (כיום במדינת טמיל נאדו). בינתיים נמשכו הקרבות במלחמה נגד מייסור, בהם היו לבריטים הצלחות וכישלונות. אחד מכישלונות אלו היה כאשר הגנרל ג'יימס סטיוארט (James Stuart) לא הצליח לכבוש את קודאלור (Cuddalore), לאחר שהמגנים קיבלו סיוע צרפתי, ומקרטני הורה על פיטוריו מתפקידו והחזרתו לאנגליה. הקרבות במלחמה הסתיימו כאשר הממשל הבריטי הורה להשיג הסכם שלום. מקרטני השתתף במשא ומתן שהביא לחתימת הסכם מנגלור, שהביא סיום המלחמה ב-1784.
בין הפעולות שבוצעו בתקופתו כמושל מדרס היו שיפוצים למבצר סנט ג'ורג' (Fort St. George) שספג נזקים בהפגזות של הכוח הצרפתי בפיקודו של תומא ארתור, רוזן ללי (Thomas Arthur, comte de Lally) במצור בן שלושת החודשים בשנים 1758–1759 במסגרת מלחמת שבע השנים. השיפוצים הושלמו ב-1783. השיפוצים כללו את הקמת מרבית המבנים והקסרקטינים בחלקו המערבי של המבצר. כמו כן הוקם כוח משטרה על פי רעיון של סטיבן פופהאם (Stephen Popham; 1795-1745), מדינאי ועורך דין אנגלי שגם בנה בעיר את הרחוב הקרוי על שמו (Popham's Broadway).[3]
ב-1785 הוצע לו תפקיד מושל בנגל (כלל הטריטוריות הבריטיות בהודו בניהול חברת הודו המזרחית הבריטית), אך הוא דחה את ההצעה וחזר לבריטניה ב-1786. ב-8 ביוני 1786 השתתף בדו-קרב באקדחים עם גנרל סטיוארט, אותו פיטר מתפקידו בהודו, ונפצע קשה.[4]
המשלחת לסין[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1792 קיבל מקרטני משר הפנים הבריטי הנרי דונדס (Henry Dundas, 1st Viscount Melville; 1811-1742) מינוי כנציג מיוחד בראש משלחת לחצר קיסר סין, במטרה לשפר את יחסי המסחר בין שתי הארצות. כהכנה למשלחת קיבל מקרטני ביולי 1792 את תואר האצולה ויקונט במערכת תוארי האצולה של אירלנד.
המשלחת הוקמה בעקבות פנייה מהסוחרים הבריטים לממשלתם לשלוח משלחת שתקל על תנאי עבודתם בסין. המשלחת הראשונה הייתה אמורה לצאת לסין ב-1788 אלא שזו בוטלה עקב מותו הפתאומי של קאתקרט (Cathcart) שעמד בראשה. מקרטני, שהועמד בראש המשלחת החדשה, היה אמור לבקש מהקיסר לאפשר פתיחת שגרירות בריטית קבועה בבייג'ינג, להחכיר לבריטים אי קטן באזור ג'וֹאוּשָׁאן (כיום במחוז ג'ג'יאנג במזרח סין) אותו תוכל לבצר, שישמש מגורים לסוחרים בריטים, למחסני סחורות ולמספנות, ולהקטין את המכסים שהושתו על הסוחרים הבריטים בגואנגג'ואו (אז קנטון).
המשלחת כללה שלוש ספינות שבראשן אוניית הקו בת 64 התותחים HMS Lion. על סיפונן היו כ-700 איש: דיפלומטים, חוקרים, בוטנאים, מדענים, ציירים, מוזיקאים, חיילים, משרתים ומלחים. כמו כן היו במשלחת שני כמרים סיניים מנפאל, שהיו אמורים לשמש מתורגמנים. אף שלא דיברו אנגלית הם ידעו לטינית. המשלחת הפליגה מספיטהד (Spithead) שמול האי וייט ב-26 בספטמבר 1792 והגיעה לאחר מסע סביב כף התקווה הטובה לטיינג'ין ביולי 1793. האנגלים הודיעו מראש לסינים על כוונתם לשלוח משלחת, בתואנה שהאנגלים רוצים לכבד את צ'יינלונג קיסר סין משושלת צ'ינג לרגל יום הולדתו ה-83, ולהביא לו מתנות בהתאם. באותה תקופה האמינו הסינים בעליונותם התרבותית והמדעית על פני שאר העולם והתייחסו תחילה למשלחת הבריטית כפי שהתייחסו למשלחות שהגיעו מממלכות קרובות דוגמת בורמה, כמשלחת שנועדה להעלות מס לאימפריה הסינית. המשלחת נתקבלה לכן בקבלת פנים מכובדת, וחבריה הובלו לבייג'ינג והתאכסנו בארמון הקיץ.
הקיסר הסיני שהה באותה עת באתר הנופש ההררי בצ'נגדה, שהייתה מכונה אז ג'הול, כ-250 קילומטרים צפונית מזרחית לבייג'ינג. מקרטני יצא מבייג'ינג ב-2 בספטמבר 1793 ונפגש לראשונה עם הקיסר ב-14 בספטמבר 1793 ב"גן עשרת אלפי העצים" שבארמון בצ'נגדה. על פי הסיכום מראש כרע מקרטני ברך לפני הקיסר ולא ביצע השתחוות מלאה (קואוטאו) כנדרש מכל מי שמופיע בפני הקיסר, משום שבכך הוא היה מכיר בעליונותו של הקיסר על פני מלכו שלו. הקיסר והשליחים הבריטים החליפו מתנות ומקרטני מסר לקיסר את מכתבו של המלך ג'ורג' השלישי. מקרטני שהה בצ'נגדה כשבועיים וחזר לבייג'ינג ב-26 בספטמבר. מקרטני ניסה שוב ושוב לפנות אל השר הראשי בממשל צ'ינג לדון בנושאים שבגינם הגיעה המשלחת לסין, ונדחה בנימוס. שנים אחר-כך עלתה טענה כאילו השליחות נכשלה משום שמקרטני סירב להשתחוות בפני הקיסר, אך הסיבה העיקרית הייתה הפער הגדול בתפיסת העולם שבין הסינים לאנגלים. הסינים לא היו מוכנים לנהל משא ומתן דיפלומטי. מבחינתם מקרטני הגיע על מנת לברך את הקיסר ליום הולדתו ומשימתו הושלמה מהרגע שעשה זאת. לאחר שנרמז כי רצוי שיעזוב הוא יצא מבייג'ינג ב-7 באוקטובר ונסע דרך התעלה הגדולה והגיע לקנטון (כיום גואנגג'ואו) בדרך היבשה ב-19 בדצמבר, ושהה בה עד 10 בינואר 1794. משם הפליג למקאו שבה שהה עד 8 במרץ, ולבסוף חזר ללונדון ב-4 בספטמבר 1794. פיטר אובר (Peter Auber), מזכיר הדירקטוריון של חברת הודו המזרחית הבריטית סיכם את הצורה בה התנהלה המשלחת במילים: ”צויין כי השגריר התקבל בנימוס עילאי, התייחסו אליו תוך הכנסת אורחים עילאית, השגיחו עליו בערנות עילאית, וגרשו אותו באדיבות עילאית”
מקרטני הביא עמו מכתב תשובה מהקיסר צ'יינלונג למלך ג'ורג' השלישי[5] שבו הסביר את סירובו לבקשות. המכתב הראה את חוסר ההבנה התהומי של הסינים למצב הגאופוליטי כשהביע את הערכת הסינים לכוונה האנגלית "להתכבד בתועלות" של התרבות הסינית בכך ששלחו את הנציגות לסין, ובנוגע למסחר, כיוון שיש לסינים הכול אין להם כוונה להרחיב אותו. אף על פי שהשליחות הסתיימה בכישלון דיפלומטי, מקרטני לא הואשם כי היה אחראי לכך, ובדיעבד הצליחה המשלחת להשיג מידע חשוב על סין: הפיגור בידע המדעי והרפואי, חולשת הצבא שעדיין השתמש בקשתות וחצים, והשחיתות שפשתה בממשל הסיני.[6]
מקרטני עצמו סיכם את מצבה של סין במילים:
האימפריה הסינית היא ספינת מלחמה מהדרגה הראשונה מיושנת ומטורפת, שרצף של קצינים מוכשרים שעמדו על המשמר עמלו להחזיקה צפה במשך מאה וחמישים השנים האחרונות, וגם לגרום לשכניה להתייחס אליה ביראת כבוד מוגזמת רק בעצם הופעתה ונפחה הגדול. אך בכל פעם שאדם חסר כישרון נטל את הפיקוד על סיפונה, שלום למשמעת ולבטיחות של הספינה. ייתכן שהיא לא תטבע מיד, היא עשויה להיסחף במשך זמן מה כשבר כלי, ואז תתנפץ לרסיסים על החופים, אבל היא לעולם לא תוכל להיבנות מחדש מהיסוד.
משלחת מקרטני לסין חשובה מבחינה היסטורית משום שהיא מציינת הזדמנות שהוחמצה על ידי הסינים להתקדם לקראת סוג כלשהו של דו-קיום עם המערב. כישלון זה בלט אחר כך במאה ה-19 כשהמגעים עם המערב עברו מהמישור הדיפלומטי למישור הצבאי שהתבטאו בתבוסות של ממשל צ'ינג במלחמת האופיום הראשונה והשנייה.
שנות חייו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1795 נשלח מקרטני בשליחות סודית אל לואי השמונה עשר, מלך צרפת לעתיד שמאז המהפכה הצרפתית שהה בגלות בוורונה שבחצי האי האיטלקי. ב-8 ביוני 1796 הוא קיבל את התואר ברון במערכת תוארי האצולה הבריטיים. בסוף 1796 מונה למושל מושבת הכף עליה השתלטה בריטניה שנה קודם לכן. מקרטני שהה במושבה עד שבריאותו הרופפת אילצה אותו להתפטר בנובמבר 1798.
מקרטני מת בצ'יזוויק הסמוכה ללונדון ב-31 במאי 1806. למקרטני לא היו ילדים ועם מותו בוטלו התואר "ברון מקרטני". לאחר מותה של אלמנתו (הליידי ג'יין סטיוארט (Jane Stuart), הזוג נישא ב-1768), עבר רכושו לאחייניתו, שבנה קיבל את שמו.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- John Barrow, (1807), Some Account of the Public Life, and a Selection from the Unpublished Writings, of the Earl of Macartney, 2 vols. London: T. Cadell and W. Davies.
- Cranmer-Byng, J. L. "Lord Macartney’s Embassy to Peking in 1793." Journal of Oriental Studies. Vol. 4, Nos. 1,2 (1957–58): 117–187.
- Esherick, Joseph W. "Cherishing Sources from Afar." Modern China Vol. 24, No. 2 (1998): 135–61.
- Jacques, Martin. (2009). When China Rules the World: the End of the Western World and the Birth of a New Global Order. New York: Penguin Press. ISBN 9781594201851/ISBN 1594201854; OCLC 423217571
- Hevia, James Louis. (1995). Cherishing Men from Afar: Qing Guest Ritual and the Macartney Embassy of 1793. Durham: Duke University Press. ISBN 0-8223-1637-4; ISBN 978-0-8223-1637-4
- Hibbert, Christopher. "The Dragon Wakes. China and the West, 1793–1911"
- Peyrefitte, Alain. (1992). The Immobile Empire (Jon Rotschild, translator). New York: Alfred A. Knopf/Random House. ISBN 0-394-58654-9; ISBN 978-0-394-58654-0
- Peyrefitte, Allain. (1990). Images de l'Empire immobile ou le choc des mondes. Récit historique. Paris: Fayard. ISBN 978-2-213-02383-0 (paper)
- Robbins, Helen Henrietta Macartney (1908). Our First Ambassador to China: An Account of the Life of George, Earl of Macartney with Extracts from His Letters, and the Narrative of His Experiences in China, as Told by Himself, 1737–1806, from Hitherto Unpublished Correspondence and Documents. London : John Murray. Digitized by University of Hong Kong Libraries, Digital Initiatives, "China Through Western Eyes."
- Rockhill, William Woodville. "Diplomatic Missions to the Court of China: The Kotow Question I," The American Historical Review, Vol. 2, No. 3 (Apr. 1897), pp. 427–442.
- Rockhill, William Woodville. "Diplomatic Missions to the Court of China: The Kotow Question II," The American Historical Review, Vol. 2, No. 4 (Jul. 1897), pp. 627–643.
- George Leonard Staunton (1797). An Authentic Account of and Embassy from the King of Great Britain to the Emperor of China, 3 vols. London: G. Nichol.
- Turnbull, Patrick. Warren Hastings. New English Library, 1975.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'ורג' מקרטני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ג'ורג' מקרטני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)