ג'יימס ברוס
 | |
| דיוקן של ג'יימס ברוס | |
| לידה |
14 בדצמבר 1730 קינאירד (Kinnaird), סקוטלנד |
|---|---|
| פטירה |
27 באפריל 1794 (בגיל 63) קינאירד, סקוטלנד |
| לאום | סקוטי |
| בן או בת זוג |
מרי דאנדס  |
| תקופת הפעילות | 1768–1773 (כ־5 שנים) |
| מספר מסעות | 2 |
| גילויים בולטים | "גילה" את מקורות הנילוס הכחול. |
| אזורים שחקר | צפון אפריקה, אתיופיה |
| פרסים והוקרה |
עמית החברה המלכותית |
  | |
ג'יימס ברוס (באנגלית: James Bruce; 1730 – 1794) היה מגלה ארצות סקוטי אשר עסק בחקר שרידים רומיים בצפון אפריקה. בין השאר סייר גם ברודוס, בכרתים ובאסיה הקטנה. ב-1768 הפליג בים סוף, ובמסעו זה הגיע לבאב אל מנדב וחקר את אתיופיה. ב-1770 "גילה" את מקורות הנילוס הכחול.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נעוריו ובחרותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'יימס ברוס נולד ב-14 בדצמבר 1730 בקינאירד, במחוז סטירלינגשייר, בסקוטלנד. הוא למד באוניברסיטת אדינבורו והחל בלימודים לקראת בחינת עורכי הדין, אך נישואיו לבתו של מוכר יינות הביאה לכניסתו לעסק זה.
אשתו מתה באוקטובר 1754, לאחר תשעה חודשי נישואים. וברוס יצא לתור את פורטוגל וספרד. לאחר שבחן כתבי יד אוריינטליים באל אסקוריאל בספרד, החליט ללמוד ערבית וגעז, החלטה שקבעה את הקריירה שלו לעתיד. ב-1758 ירש את אחוזת הוריו עם מות אביו.
המסע לצפון אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם פרוץ המלחמה בין בריטניה לספרד ב- 1762 שלח ברוס לממשלה תוכנית להתקפה על אל פארול (Ferrol). הצעתו לא אומצה, אך היא הובילה לבחירתו לתפקיד הקונסול הבריטי באלג'יר, עם הסמכה לחקור את עתיקות המדינה. לאחר שחקר עתיקות במשך חצי שנה באיטליה, הגיע ברוס לאלג'יר במרץ 1763. כל זמנו הוקדש לחובותיו כקונסול בבית המשפט הפיראטי של הדיי.
באוגוסט 1765, עם הגעתו של קונסול מחליף החל ברוס לחקור את החורבות הרומאיות בברבריה. הוא חקר חורבות רבות במזרח אלג'יריה ולאחר מכן נסע בדרך היבשה מתוניס לטריפולי. מפטולמטה (Πτολεμαΐδα) לקח ספינה להרקליון, אך ספינתו טבעה בסמוך לבנגאזי, ונאלץ לשחות לחוף. לבסוף הגיע לכרתים ומשם המשיך לצידון. בסוריה טייל לתדמור ובעלבכ. במסעותיו בברבריה ובלבנט רשם וצייר ברוס את העתיקות שאותן חקר. כמו כן, למד מספיק כדי שיתקבל במזרח כרופא.
אתיופיה והנילוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביוני 1768 הגיע לאלכסנדריה, לאחר שהחליט לצאת למסע לאיתור מקורות הנילוס שהאמין כי מקומם באתיופיה. בקהיר קיבל את תמיכתו של השליט הממלוכי, עלי ביי. הוא ביקר בתבאי, שם נכנס לקברו של רעמסס השלישי. הוא חצה את המדבר והגיע אל קוסייר משם המשיך במאי 1769 לג'דה. הוא נשאר בחצי האי ערב תקופה מסוימת ולאחר מכן חצה בשנית את ים סוף והגיע למאסאווה שהייתה אז תחת שליטת האימפריה העות'מאנית.
הוא הגיע לגונדר, בירת אתיופיה ב-14 בפברואר 1770. ברוס זכה לקבלת פנים חמה מתקלה היימנות השני, קיסר אתיופיה, ומיכאל סהול השליט בפועל ואשתו - ווזורו אסתר.
הוא נשאר באתיופיה שנתיים וצבר ידע שאיפשר לו לבנות תמונה ברורה של החיים במדינה. נחוש בדעתו לאתר את מקורות הנילוס הכחול, לאחר שהחלים ממלריה, יצא פעם נוספת למסע באוקטובר 1770.
ברוס יצא למסע מלווה בנציג מטעם המלך ובחבר יווני שגר באתיופיה. ב-4 בנובמבר 1770 לאחר טיפוס של כ-3 קילומטרים הגיעו השלושה בליווי המדריך לכנסייה קטנה שבנויה בסמוך לביצה. המדריך טען כי הביצה היא מקור הנילוס, אך ברוס המשיך לחפש את מקורות הנילוס במשך 10 ימים, עד שב-14 בנובמבר הגיעה הקבוצה לאגם טאנה עליו הכריז ברוס כמקור הנילוס הכחול.
הפולמוס על מציאת מקור הנילוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברוס חשב שהנילוס הלבן הוא מקור המים העיקרי לנילוס, אך טען שהנילוס הכחול הוא "הנילוס של העתיקים" והוא המגלה שמצא את מקורותיו. כיום ידוע שרמת אתיופיה הגבוהה והנילוס הכחול מספקים את חלק הארי של ספיקת הנילוס.
אלן מורהד טוען כי סביר שדווקא חברו היווני של ברוס - סטרטאס, שגר באתיופיה לפני הגעתו של ברוס הוא שהראה לברוס היכן מקור הנילוס[1]. לכן יש לראות את סטרטאס כמגלה מקור הנילוס הכחול.
המיסיונר הישועי פדרו פאיש נחשב על ידי רוב ההיסטוריונים כיום כאירופאי הראשון שגילה את מקור הנילוס הכחול ב-21 באפריל 1618[2]. הכנסייה שמצא ברוס במקום, ככל הנראה הוקמה לציין את מאורע זה.
ברוס טען כי קטע זה מזיכרונותיו של פאיש זויף על ידי החוקר הישועי אתנסיוס קירכר.
לאחר פאיש ביקר את מקור הנילוס הכחול גם המיסיונר ז'רונימו לובו (Jerónimo Lobo), אשר גם את כתביו ביקש ברוס להפריך. בפועל היו מצויים בידיו של ברוס עותקים לא נכונים של כתבי לובו, ולהערותיו על העותקים שהיו בידיו אין קשר לכתביו המקוריים של לובו אשר אומתו על ידי היסטוריונים[3][4][5]. עד כדי כך היו שונים הכתבים שבידיו עד ברוס טען שלפי כתביו של לובו, הוא שט ביבשה. כמו כן הוא דחה את קיומה של הקוברה היורקת שתיאר לובו בכתביו[6].
השיבה הביתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברוס עזב את גונדר בדצמבר 1771. הוא עבר דרך ממלכת סנאר לנוביה והיה לחוקר הראשון שמצא את נקודת המפגש בין הנילוס הכחול והנילוס הלבן.
במרץ 1773 הגיע ברוס לצרפת, שם קיבל את פניו הרוזן דה בופון ואצילים אחרים.
הוא הגיע ללונדון כשנה לאחר מכן, אך בחר לפרוש לאחוזתו לאחר שנפגע מהתגובות הציניות למחקריו. רק ב-1790 נענה להפצרות חברו דיינס בארינגטון לפרסם את סיפורי מסעותיו בספר מסעות לגילוי מקור הנילוס, בשנים 1768, 1769, 1770, 1771, 1772 ו-1773. בתחילה טענו נוסעים אחרים כי הספר אינו אמין, אך עם השנים הסתבר כי תיאוריו של ברוס היו מדויקים, והוכחה תרומתו לידע הגאוגרפי של דורו.
ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "Travels to Discover the Source of the Nile" (מסעות לגילוי מקור הנילוס), המתעד את מסעו בסוף המאה ה-18, וכולל אזכורים רבים של הקהילה היהודית ביתא ישראל ועדויות רבות לגבי ממלכתם, ספר שעורר את יהדות אירופה.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלן מורהד, הנילוס הכחול, מערכות, 1963. אנגלית: Moorhead, Alan. The Blue Nile. תרגם זיוי שורר.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'יימס ברוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי ג'יימס ברוס בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Moorehead´s Blue Nile, p.32-34
- ^ Sir Wallis Budge : A history of Ethiopia, p 397
- ^ Lobo, Jeronimo. " A Short Relation of the River Nile, of its source and current .." 1669
- ^ R.E.Cheesman : Lake Tana and the Blue Nile
- ^ Beckingham, Costa, Lockhart : The itenerario of Jeronimo Lobo, 1984)
- ^ Bruces Travels, volume 4, page 326-331, 1805