ג'ירף
 ג'ירף
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | מכפילי פרסה |
| תת־סדרה: | מעלי גירה |
| משפחה: | ג'ירפיים |
| סוג: | ג'ירף |
| שם מדעי | |
 Giraffaבריסון, 1762 | |
| תחום תפוצה | |
 תפוצת הג'ירף לפי המינים ותת-המינים | |
| |
ג'ירף או בשמו העממי ג'ירפה (שם מדעי: Giraffa) הוא סוג פרסתן מעלה גירה ממשפחת הג'ירפיים, הכולל ארבעה מינים. הג'ירף נחשב לחיה היבשתית הגבוהה בעולם[1].
מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לג'ירף רגליים וצוואר ארוכים מאוד. גובה כתפיו כ-3 מטרים מעל הקרקע וגובה ראשו כ־5.3 מטר מעל פני הקרקע. צבעו חום-צהוב עם כתמים כהים וגדולים. צבע זה משמש לו בתור הסוואה מאויביו. ראיית הג'ירף חדה, והוא מיטיב לרוץ ולהימלט מאויביו במהירות של עד 60–65 קמ"ש. במצחו בין שתיים לחמש קרניים. בכל רגל של הג'ירף קיים זוג אצבעות אחד בלבד. כמו אצל כמעט כל היונקים, גם לג'ירף יש שבע חוליות צוואר, רק שבמהלך האבולוציה הן התארכו מאוד.
מסה של זכר בוגר היא בממוצע 1,200 קילוגרמים. הנקבה שוקלת כ-828 ק"ג בממוצע, והיא מעט יותר נמוכה מהזכר.
הג'ירף ניזון מעלים, אותם הוא קוטף בעזרת הלשון הארוכה שלו, ובדרך כלל חי בעדרים, בערבות אשר באפריקה. משך ההיריון של הג'ירפה הוא כ-15 חודשים, ובסופו נולד גור אחד; מקרה של תאומים אפשרי, אך נדיר ביותר. תוחלת החיים המקסימלית היא כ-30 שנה. ג'ירפות החיות בשבי מגיעות לגיל 28 בממוצע.
על פי מאמר, שפורסם בכתב העת Mammal Review באוגוסט 2021, על ידי חוקרים מאוניברסיטת בריסטול, אנגליה, ירדו מספרי הג'ירפות ב-40% מאז 1985, ונכחדו כבר משבע מדינות.
האיגוד הבינלאומי לשימור טבע (IUCN) סיווג אותן בקטגוריית "מין פגיע"[2].
בחודש אוגוסט 2023 דווח כי בגן חיות בטנסי נולדה ג'ירפה נדירה, ללא כתמים[3].
המינים של הג'ירף הם:
| שם | שם מדעי | תמונה | תפוצה |
|---|---|---|---|
| ג'ירף מנומר | Giraffa camelopardalis | .jpg)
|
צפון ומרכז אפריקה שמדרום לסהרה |
| ג'ירף דרומי | Giraffa giraffa | 
|
דרומה של אפריקה |
| ג'ירף מרושת | Giraffa reticulata | _Tierpark_Hellabrunn-20.jpg)
|
קניה, סומליה ואתיופיה |
| ג'ירף מסאי | Giraffa tippelskirchi | 
|
קניה וטנזניה |
בעבר היה מוסכם כי קיים מין אחד של ג'ירף, הג'ירף המנומר, הכולל מספר תת-מינים (בין שישה לתשעה). עם זאת, בסוף 2007 התפרסם מחקר שהראה כי לפחות ארבעה מתת-המינים של הג'ירף אינם מתרבים ביניהם (כלומר, ג'ירף מתת-מין אחד לא יזדווג עם ג'ירף מתת-מין אחר). קריטריון הרבייה בין האוכלוסיות הוא קריטריון מקובל להפרדה בין מינים, ולכן מסקנת המחקר היא כי קיימים ארבעה מינים שונים של ג'ירפים[4].
מינים נוספים שנכחדו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Giraffa gracilis
- ג'ירפה ג'ומה (Giraffa jumae)
- Giraffa priscilla
- Giraffa punjabiensis
- Giraffa pygmaea
- Giraffa sivalensis
- Giraffa stillei
מאפיינים פיזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
גובהם של זכרי הג'ירף נע בין 4.3–5.7 מטרים (מקצות הרגליים עד לקצות הקרניים), ומשקלם נע בין 700 ל-1,500 קילוגרמים. הנקבות נמוכות מהזכרים בכשישים ס"מ, וגם משקלן נמוך מזה של הזכרים. שני הזוויגים הם בעלי קרניים עשויות סחוס קשה, אך הקרניים של הנקבות קטנות יותר מאלו של הזכרים. אצל הזכרים עשויים להתפתח עם הגיל מרבצי סידן היוצרים בליטות על הראש. הבליטות עשויות לשוות לג'ירפים הזכרים מראה של שלוש קרניים נוספות[5].
גופם של הג'ירפים מנוקד כולו, ולכל ג'ירף יש תבנית שונה וייחודית של נקודות. לשונם מחוספסת וארוכה, והיא מגיעה עד לאורך של 40 סנטימטרים. המבנה המחוספס של לשונם מסייע בליקוט עלים. צוואר הג'ירף ארוך למדי, והוא משמש לניווט בין עלי וענפי העצים. בדומה למרבית היונקים, לג'ירף יש שבע חוליות בצוואר. רגליהם הקדמיות ארוכות בכעשרה אחוזים מרגליהם האחוריות.
לבם של הג'ירפים מגיע למשקל של עשרה קילוגרמים ולאורך של שישים סנטימטרים, ועליו לספק לחץ דם הגדול פי שניים מלחץ הדם של יונק גדול ממוצע, וזאת על מנת לשמור על זרימת דם תקינה למוח. מכיוון שהרגליים של הג'ירף ארוכות מצווארו, הוא נאלץ לפשק את רגליו בפישוק רחב כאשר הוא רוצה להרוות את צמאונו. עובדה זו יוצרת בעיה כפולה: כאשר הוא רוכן קדימה לשתות, מוח הג'ירף עלול לקבל זרם גדול מדי של דם; כאשר הוא מתרומם חזרה, זרם הדם קטן באופן משמעותי. בשני המקרים עלול הג'ירף לאבד את הכרתו. לכן, מפותחות בג'ירף שתי מערכות לוויסות הדם: כאשר הוא מתכופף, זרם הדם ממותן על ידי מערכת מורכבת של שסתומים המווסתים את כמות הדם המגיעה למוח; כאשר הוא מתרומם, מערכת המכונה בשם "רשת פלאים" (Rete mirabile) פועלת כמעין בולם זעזועים, ומונעת גם כן אובדן הכרה. לחץ הדם האופייני לג'ירף, שהוא גבוה מאוד יחסית ליונקים, מחייב את הג'ירפים להיות בעלי כלי-דם עבים במיוחד.
קצב הליכתו של הג'ירף איטי, אולם הוא יכול להגיע למהירות של 65 קמ"ש כאשר רודפים אחריו. עם זאת, כושר ריצתו נמוך, והוא אינו יכול לעמוד במרדף ממושך. רגליו הארוכות מאלצות אותו להנהיג צורות הליכה וריצה מיוחדות: כאשר הוא הולך, זוג הרגליים השמאליות נעות יחדיו, ואחריהן זוג הרגליים הימניות. לעומת זאת, כאשר הוא רץ, זוג הרגליים הקדמיות נעות יחדיו, ואחריהן זוג הרגליים האחוריות. הג'ירף מגונן על עצמו באמצעות בעיטות - בעיטה חזקה שמגיעה ליעדה יכולה לנפץ את גולגולתו של אריה או לשבור את עמוד השדרה שלו. חיות רבות נוהגות לשהות בסמוך לג'ירפים, שכן גובהם מאפשר להם להבחין בטורפים מרחוק[6].
התנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]
נקבות הג'ירף חיות בקבוצות המונות כתריסר פרטים, ולעיתים מספר זכרים צעירים. אלו האחרונים נוטים לחיות בקבוצות "רווקים", והזכרים הבוגרים חיים בבדידות. זכר אחד עשוי להזדווג עם מספר נקבות, ולאו דווקא עם נקבה אחת. בדרך זו, מספר מועט של זכרים בוגרים בעדר מעברים את כל הנקבות הפורות בו. פוריות הנקבות נקבעת על ידי הזכרים על ידי טעימת השתן שלהן, בתהליך רב-שלבים (flehmen response) בו בודקים הזכרים אם הנקבה נמצאת בתקופת הייחום.
משך ההיריון של הנקבה נע בין 14 ל-15 חודשים, בסופם היא ממליטה ולד אחד בלבד. תהליך הלידה מתבצע בעמידה, והשלייה נקרעת לרוב עם נפילתו של הוולד לקרקע. גובהם של הגורים בעת היוולדם נע בין 1.8 ל-2 מטרים. בתוך 20 דקות יוכלו הגורים לעמוד על רגליהם ולינוק מאמם, ובתוך מספר שעות יהיה ביכולתם לרוץ ולהתרוצץ, כך שלא יהיה הבדל בין התנהגותם להתנהגותם של גורים בני שבוע. עם זאת, בשבועיים הראשונים לחייהם הם מבלים את מרבית זמנם ברביצה על הקרקע לצד אמם ששומרת עליהם. בעוד שאריות ותניני היאור הם הטורפים היחידים התוקפים את הג'ירפים הבוגרים, גורי הג'ירף יכולים להיות טרף קל גם לנמרים, לצבועים ולזאבים טלואים. לפי מספר השערות, הנקודות המצויות על עורם של הגורים משמשות כמעין הסוואה. רק כ-25 עד 50 אחוזים מגורי הג'ירף מגיעים לבגרות; תוחלת החיים שלהם בטבע נעה בין 20 ל-25 שנים, ול-28 שנים בממוצע בשבי.
מדי פעם ניתן לראות את הזכרים מנגחים את הצוואר (Necking) שלהם זה בזה. להתנהגות זו יש מספר מטרות. אחת ממטרות האלה היא מאבקים. קרבות-צוואר אלו עלולים להיות קטלניים, אך לרוב הם לא גורמים לנזק רב. חוזקו של צוואר נמדד על ידי אורכו ועל ידי משקל ראש הג'ירף. במילים אחרות, ככל שצוואר של ג'ירף ארוך יותר, וככל שמשקל ראשו רב יותר, כך יוכל הג'ירף להפעיל כוח רב יותר באמצעות הצוואר. במחקר שנערך[7], נמצא כי זכרים שמצליחים יותר בקרבות הצוואר זוכים להזדווג עם נקבות מיוחמות במידה רבה יותר, כך שייתכן שאורך הצוואר הרב הוא תוצר של תהליך ברירה זוויגית.
פרט לקרבות, ניגוח הצווארים נועד גם למטרות מיניות והבעת חיבה. כך, שני זכרים יתעסקו זה בצווארו של זה, עד שלבסוף האחד "יטפס" על השני והללו יקיימו יחסי-מין. יחסים הומוסקסואליים נפוצים יותר מהיחסים ההטרוסקסואליים בקרב זכרי הג'ירף. באזור מסוים תועד כי 94% מיחסי המין במקום היו הומוסקסואליים. לרוב, אחוז היחסים ההומוסקסואליים נע בין 30 ל-75. לעומתם, הנקבות מקיימות יחסים כאלו רק לעיתים רחוקות - באחוז בודד מהמקרים[7].
הג'ירף נוהג לנקות את פניו מחרקים שעולים עליהם בעזרת לשונו הארוכה.
בעבר שיערו כי הג'ירף הוא חיה אילמת; אולם, על אף שהוא לרוב שקט, מספר ג'ירפים נשמעו נוהמים, מחרחרים ופועים. כמו כן, מחקר שנעשה הראה כי הג'ירפים מתקשרים באמצעות קולות תת-שמעיים ("אינפרה-סאונד", קולות המופקים בתדירות הנמוכה מ-20 הרץ)[8]. ג'ירפות בלהקות מתקשרות בצלילים גבוהים מעט יותר, 90 הרץ - צלילים שנשמעים לאוזן האדם, בהתקבצן בשעות הערב[9].
החוקרים, זואי מולר וסטפן האריס מאוניברסיטת בריסטול שבבריטניה ב-2021, מצאו הוכחות, שנקבות הג'ירפות חיות גם בבדידות, וגם בקבוצות של 3 דורות, שומרות על יחסים ארוכי טווח עם נקבות אחרות ועם הצאצאים שלהן, כאשר המבוגרות דואגות לגורים, ואף מתאבלות על מוות של תינוק שלא שלהן, והזכרים מתייחסים בעיקר לאימהות שלהם. לדברי מולר, הבנת התנהגותן של הג'ירפות בחיים במערכות חברתיות מורכבות, ובחברות מטרנליות (חברות בהן הנקבות מובילות) יעזור בשימורן[2].
תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הג'ירף ניזון מעלי עצים גבוהים, והוא מעדיף לרוב עצים מהסוג מימוזה (Mimosa) או עצי שיטה. למרות התנהגותם הצמחונית, לעיתים נצפים ג'ירפים שמלקקים עם לשונם בשר או עצמות, כדי לקבל מלחים הנמצאים בעצמות. באפריקה הדרומית, הג'ירפים אוהבים את עצי השיטה, ובמיוחד את השיטה שעירת-התרמיל (Acacia erioloba), עד כי הם בעלי לשון ושפתיים המותאמים במיוחד לקוצי השיטה.
מקור שמו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעבר נקרא הג'ירף באנגלית "camelopard", מכיוון שיוחסו לו תכונות של גמל (Camel) ונמר (Leopard) – ובעברית "גמל נמרי" או שמות דומים[10]. כך למשל פרסם דוד שמעוני סיפור בחרוזים המספר "איך בא לעולם הגמל הנמרי".
עם הזמן נתקבל יותר השם ג'ירף – ההגייה האיטלקית למילה הערבית الزرافة, זראפה[11]. ייתכן ומקור המילה הערבית הוא במילה הפרסית زرناپا (זרנאפא)[12] – הלחם בסיסים של המילה زرنا (זרנא) שמשמעותה היא סוג של חליל ושל המילה پا (פא) שמשמעותה היא רגל[13]. אפשרות נוספת היא שמקור המילה בערבית הוא בשפה אפריקאית[14].
במילון כנעני מתועדת גם הצורה ז'ורף בשמשה את סופרי ימי הביניים.
הג'ירפה ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הג'ירפה מעלת גרה ומפריסת פרסה שסועה, ומכאן שלפי המקרא היא בעל חיים טהור.
בשנת 2003, ערך צוות מחקר שני ניתוחים בג'ירפות בספארי, בשיתוף עם רבנים, והתוצאות הוכיחו שמדובר בחיה כשרה[15]. גם בדיקת חלב הג'ירף הראתה כי הוא מתגבן, תכונה הקיימת בחיות כשרות בלבד[16], כמו כן, נערך מחקר לעיבוד העור של הג'ירפה לטובת ספרי תורה, תפילין ומזוזות[17].
זיהויו עם ה'זֶמֶר' המקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי תרגומים קדומים, יש המזהים אותה עם הזֶמֶר, הנמנה בתורה עם שבעת מיני החיות הטהורות. סברה זו נמצאה, בין השאר, בכתבי רבי סעדיה גאון, רד"ק ורבי שמעון בן צמח דוראן. בעת החדשה צידד בה אברהם קורמן, אשר הסתמך על ציורי מערות ממצרים מאמצע האלף השלישי לפנה"ס, בשביל להסביר מהיכן היא הייתה מוכרת לעם ישראל בזמן כתיבת התורה. הרב שלמה מחפוד קבע כי מדובר בזמר המקראי ואמר בראיון שהוא היה אוכל אותה בעצמו אם הייתה נשחטת כהלכה. הרב יהוסף שווארץ מוסר[18] שהג'ירף נמצא רק בדרומה של אפריקה וארץ אמריקה, אבל פעם אחת בשנת תרי"ד הגיעו ג'ירפות לארץ ישראל דרך מצרים.
המתנגדים לזיהוי זה טוענים שהוא לא סביר מכיוון שאין ממצאים ארכאו-זואולוגיים להימצאות הג'ירף בארץ ישראל בתקופות היסטוריות. מחקר שנעשה בשנת 2011 על ידי פרופ' גיא בר-עוז ופרופ' זהר עמר מאוניברסיטת בר-אילן בחן את כלל שרידי בעלי החיים שנמצאו ב-133 אתרים מתקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל ועד לתקופה הפרסית. על פי מחקר זה, בעל החיים "זמר" איננו ג'ירף אלא עז הבר[19].
היו שזיהו את הג'ירף כ'קרש' - חיה בעלת קרן אחת המוזכרת בהלכות מאכלות אסורות לרמב"ם - כיוון שגם לו יש מין חד-קרן בראשו.
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
-
-
ג'ירפה שותה -
זכרים נאבקים -
-
ג'ירפון -
-
ג'ירפה בגן החיות התנכי -
ג'ירפות אוכלות בספארי ברמת גן
_(7042371591).jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'ירף, באתר ITIS (באנגלית)
- ג'ירף, באתר NCBI (באנגלית)
- ג'ירף, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- ג'ירף, באתר GBIF (באנגלית)
- ג'ירף, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ג'ירף מנומר באתר הרשימה האדומה של IUCN
- בלדד השוחי, האם ראש של ג'יראפה עלול להתפוצץ?, באתר ערוץ עשר, 12 ביוני 2005 (במקור, מאתר "nana10")
- הפתעה: שישה מיני ג'ירפה קיימים בטבע, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2007
- מיה קסטרו, גמל נמרי – עלייתו ונפילתו בעברית, לשוננו, כרך עה חוברת ד (תשע"ג), עמ' 463–478, באתר האקדמיה ללשון העברית
- ד"ר יונת אשחר, איך עושה ג'ירף?, במדור "שאל את המומחה" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 13 ביולי 2017
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ג'ירף - איזו חיה היא הגבוהה ביותר בעולם?, באתר אנציקלופדיה אאוריקה
- ^ 1 2 מחקר: חיי החברה של הג'ירפות יותר מורכבים ממה שחשבנו, באתר ynet, 9 באוגוסט 2021
- ^ AP, נדיר: ג'ירפה ללא כתמים נולדה בגן חיות בארה"ב, באתר ynet, 23 באוגוסט 2023
- ^ David Brown, Rick A Brenneman, et al., "Extensive Population Genetic Structure in the Giraffe", BioMedCentral Biology.
- ^ יונקים: ג'ירף, באתר גן החיות של סן דייגו
- ^ חיי הפרא הדרום אפריקאים - הג'ירף
- ^ 1 2 זכייה בעזרת הצוואר, כתב העת The American Naturalist, נובמבר 1996
- ^ תדרי הקול של הג'ירף
- ^ שירי ערש של ג'ירפות, כולל הקלטה
- ^ מיה קסטרו, "גמל נמרי – עלייתו ונפילתו בעברית", לשוננו עה/ד, ה'תשע"ג. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- ^ giraffe, Lexico Dictionaries (באנגלית)
- ^ giraffe, dictionary.com (באנגלית)
- ^ زرناپا, בוויקימילון
- ^ giraffe, Online Etymology Dictionary (באנגלית)
- ^ זהר עמר, ארי זיבוטפסקי ודני זיבוטסקי, "כשרות הג'ירף לאכילה – דו"ח ניתוח", תחומין, כג, תשס"ג, עמ' 499 – 491
הרב אליעזר מלמד, בין הבהמה הטהורה לטמאה, מדור 'רביבים', עיתון בשבע, גיליון 537. - ^ זהר עמר, עוזי מרין ודוד אילוז, "גיבון חלב כקריטריון כשרות להבחנה בין בעלי חיים טהורים לטמאים", בד"ד 21, תשס"ט, עמ' 75 - 94
- ^ זהר עמר, עיבוד עור ג'ירפה לכתיבת סת"ם, מסורה ליוסף ט, תשע"ו, עמ' 148-135
- ^ תבואות הארץ פרק ז'
- ^ זהר עמר, רם בוכניק וגיא בר עוז, "זיהוי החיות הטהורות שבמקרא לאור מחקר הארכאו-זואולוגיה", קתדרה 132, תשס"ט, עמ' 33–54 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
