ג'ק וייט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פירוש נוסף ערך זה עוסק במוזיקאי אמריקאי. אם התכוונתם לאיש קולנוע יהודי-אמריקאי, ראו ג'ק וייט (מפיק סרטים).
ג'ק וייט
Jack White
בהופעה של דה דד וות'ר באוטווה, יולי 2009
בהופעה של דה דד וות'ר באוטווה, יולי 2009
לידה 9 ביולי 1975 (בן 48)
דטרויט, מישיגן, ארצות הברית
שם לידה ג'ון אנתוני גיליס
מוקד פעילות ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1990
מקום לימודים אוניברסיטת ויין, התיכון הטכני של קאס עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מוזיקאי, רב נגן, זמר-יוצר, מפיק מוזיקלי
סוגה רוק, רוק אלטרנטיבי, בלוז רוק, פאנק בלוז, גראז' רוק, אינדי רוק, בלוגראס
סוג קול טנור עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה זמרה, גיטרה, קלידים, בס, תופים, מרימבה, מנדולינה, קסילופון
חברת תקליטים אקס-אל רקורדינגס, סירד מן רקורדס עריכת הנתון בוויקינתונים
שיתופי פעולה בולטים הווייט סטרייפס, The Raconteurs, ‏דה דד וות'ר
בן או בת זוג מג וייט (21 בספטמבר 1996–20 במרץ 2000)
Karen Elson (2005–2013)
Olivia Jean (8 באפריל 2022–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
רנה זלווגר (2002–2004) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס גראמי להופעת רוק (2015) עריכת הנתון בוויקינתונים
jackwhiteiii.com
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'ון אנתוני גיליס (באנגלית: John Anthony Gillis; נולד ב-9 ביולי 1975) הידוע בשם הבמה ג'ק וייט הוא מוזיקאי ומפיק מוזיקלי אמריקני. הוא נודע במיוחד כגיטריסט, קלידן וסולן להקת הווייט סטרייפס, עד להתפרקותם בפברואר 2011.

בשנת 2003 וייט דורג במקום ה-70 ברשימת הגיטריסטים הטובים ביותר בכל הזמנים במגזין רולינג סטון.[1] הצלחתו בקרב הקהל ובקרב מבקרי המוזיקה איפשרה לו לקחת חלק בשיתופי פעולה עצמאיים עם אומנים אחרים, ביניהם גם בק, הרולינג סטונז, ג'ף בק,[2] אלישה קיז, בוב דילן, ביונסה ולורטה לין, איתה יצר את האלבום Van Lear Rose. וייט שותף בשתי להקות נוספות: להקת הרוק The Raconteurs, אותה הקים בשנת 2005, ולהקתו השלישית The Dead Weather, שהוקמה ב-2009.[3] ב-2012 הוציא אלבום סולו ראשון בשם "Blunderbuss".

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון אנתוני גיליס,[4] ממוצא פולני וסקוטי,[5] הוא בנם של טרזה וגורמן גיליס, הקטן מבין עשרת ילדיהם (שישה אחים, שלוש אחיות). הוא נולד למשפחה קתולית[6] שהתגוררה בשכונה למעמד הבינוני בדטרויט, מישיגן. אביו ואמו עבדו אצל הבישוף, בתפקיד איש תחזוקה וכמזכירה, בהתאמה. בסופו של דבר הפך וייט לעוזר בכנסייה, מה שהביא לו תפקיד בסרט "The Rosary Murders"‏ (1987), שצולם בעיקר בדרום-מערב דטרויט.[7] כילד הוא העריץ מוזיקה קלאסית,[8] ולמד מוזיקה בתיכון היוקרתי "קס טכניקל" בדטרויט.[9]

בגיל שש החל וייט לנגן (בתופים). כנער מתבגר הוא נהג להאזין לבלוז ולרוק משנות השישים, שהשפיעו עליו לאחר מכן בוייט סטרייפס.[7] ביו האומנים המועדפים עליו בתחום הוא מנה את סאן האוס, ואת בליינד וילי מקטל. הוא וחבר הילדות שלו, דומיניק סצ'יטה, נפגשו בסופי שבוע בעליית הגג של וייט כדי להקשיב למוזיקה, והקליטו גרסאות כיסוי על קלטות שמע. ג'ק וייט תואר באותה תקופה כ"ילד עם שיער קצר ופלטה לשיניים".[8] בראיונות רבים אמר וייט שהשיר "Grinnin' In Your Face" (סאן האוס) הוא השיר האהוב עליו בכל הזמנים.[10][11]

ב-2005, אמר וייט למייק וולאס בתוכנית 60 דקות, שהחיים שלו יכלו להיות שונים לגמרי. "התקבלתי למדרשה בוויסקונסין, ועמדתי להפוך לכומר, אבל ברגע האחרון חשבתי, 'אני פשוט אלך לבית ספר ציבורי... בדיוק השגתי מגבר חדש בחדר השינה שלי, ולא חשבתי שיותר לי לקחת אותו איתי."[12]

בגיל 15, החל וייט בתקופת חניכות של שלוש שנים אצל בריאן מולדון, רפד שהיה מכר של משפחתו. וייט הודה בהמשך למולדון שהכיר לו את ז'אנר הפאנק ודחף אותו לנגן איתו בלהקה: "הוא היה מתופף... אז הנחתי שאצטרף אליו בגיטרה."[13] השניים הקליטו אלבום, "Makers of High Grade Suites", תחת השם "The Upholsterers" ("הרפדים"). מאוחר יותר פתח וייט עסק עצמאי בשם Third Man Upholstery. הסלוגן של העסק היה "Your Furniture's Not Dead" ("הריהוט שלך לא מת"), והוא אופיין בצבעים שחור וצהוב ― כולל מכונית מסחרית צהובה, מדים שחורים־צהובים, ולוח מודעות צהוב. למרות שלא חסרו לקוחות, וייט טוען שהעסק לא היה רווחי, בגלל חוסר תשומת הלב שלו לכסף, ושיטותיו הבלתי מקצועיות, שכללו מילוי חשבונות בעפרונות צבעוניים וכתיבת שירה בתוך הרהיטים.[14] זמן קצר לאחר מכן הופיע וייט בהופעתו המקצועית הראשונה — כמתופף להקת Goober & the Peas מדטרויט. הוא הופיע גם לבדו, וניגן עם להקות מקומיות אחרות.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הווייט סטרייפס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוייט סטרייפס בפסטיבל O2 Wireless בלונדון (2007)

וייט הקים את הוייט סטרייפס ב-1997, יחד עם מג וייט.[15] הלהקה החלה את דרכה המקצועית כחלק מסצנת הגראג' רוק המחתרתית במישיגן, ונגנה עם להקות כגון Bantam Rooster, ‏The Dirtbombs,‏ The Paybacks,‏ Rocket 455 ואחרות. בשנת 1998 חתם הצמד על חוזה הקלטות עם "Italy Records" חברת הקלטות מקומית עצמאית שנוהלה על ידי דייב ביואיק.[16] את אלבום הבכורה שלה, The White Stripes, הוציאה הלהקה לאור ב-1999, ובשנה שלאחר מכן את אלבומה De Stijl. האלבום הגיע בסופו של דבר אל המקום ה-38 במצעד בילבורד לאלבומים עצמאיים, כשהלהקה החלה לצבור פופולריות.

בשנת 2001 הוציאה הלהקה לאור את אלבומה White Blood Cells. צליל הגראג' רוק המופשט של האלבום זכה לביקורות משבחות רבות בכל רחבי העולם, והפך את הוייט סטרייפס לאחת הלהקות המהוללות ביותר בשנת 2002. בשנת 2003 יצא לאור אלבומם Elephant, שזכה להצלחה הן בביקורות מוזיקליות,[17][18] והן בשוק המסחרי.[19][20] Allmusic כתבו על האלבום שהוא "נשמע יותר עצבני, יותר פרנואידי ויותר מדהים מקודמו... אפל יותר וקשה יותר לעיכול מ-White Blood Cells"‏[21] הסינגל הראשון מתוך האלבום, "Seven Nation Army", הוא המצליח ביותר של הלהקה.

אלבומם החמישי, Get Behind Me Satan, הוקלט בביתו של וייט, וסימן שינוי בכיוון המוזיקלי של הצמד: הוא כלל מלודיות מבוססות פסנתר, ניסויים במרימבה, ונגינת קצב מצד וייט. בשנת 2007 יצא לאור האלבום Icky Thump, שנכנס במצעד האלבומים הבריטי היישר אל המקום הראשון[22]ופתח במקום השני במצעד Billboard 200. הצליל באלבום כלל יותר השפעות של פאנק, גראג' רוק ובלוז מקודמיו. לקראת סוף שנת 2007 הכריזה הלהקה על ביטול 18 הופעות, בגלל הפרעות החרדה החמורות של מג וייט.[23]

בקיץ 2009 חשף וייט את תוכניותיו להוציא לאור אלבום שביעי, אך תוכניתו לא יצאה אל הפועל. בפברואר אותה שנה הופיעו הוייט סטרייפס לראשונה מאז ההכרזה על הפרעות החרדה של מג (2007), בתוכנית הלילה של קונאן או'בריין. סרט דוקומנטרי בשם "The White Stripes: Under Great White Northern Lights", שסקר את סיבוב ההופעות של הלהקה בקנדה, הופיע בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו בשנת 2009. סיבוב ההופעות המתועד, שנערך בשנת 2007, כלל הופעה אחת לפחות לכל מחוז או טריטוריה בקנדה.

ביולי 2007, נרשם הצמד בדפי ההיסטוריה כשהופיע בהופעה הקצרה ביותר אי פעם: הם ניגנו תו אחד בלבד, בסנט ג'ונס, ניופאונדלנד. בליל אותו יום הם הופיעו הופעה מלאה ב-Mile One Centre בעיר התחתית.[24] ב-2 בפברואר 2011, התפרסמה בדף הבית של whitestripes.com הודעה על כך שהלהקה החליטה להתפרק. וייט ציין שהפירוק לא קרה בגלל בעיות בריאותיות או חילוקי דעות יצירתיים, אלא בגלל "שלל סיבות".[25]

בפברואר 2019 דווח כי ג'ק וייט צורף לרשימת מלחיני השיר TOY ויקבל חלק מהתמלוגים,[26] בעקבות הטענה על דמיון בין הפזמון של השיר TOY ללחן של הלהיט "Seven Nation Army" של הווייט סטרייפס ותלונתה של חברת יוניברסל רקורדס על הפרת זכויות יוצרים.[27]

The Raconteurs[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנדן בנסון וג'יק וייט בהופעה בסטוקהולם, שוודיה

ב-2005 הקים וייט, יחד עם ברנדן בנסון, ג'ק לורנס ופטריק קילר, את "The Raconteurs". מקור הלהקה בשיר 'Steady, As She Goes' שכתבו וייט ובנסון, שהביא לרצונם ליצור להקה משותפת. הלהקה נוסדה בדטרויט במהלך 2005, וביתר השנה הקליטה תחת אילוצי זמן. אלבום הבכורה שלה, "Broken Boy Soldiers" הוקלט בביתו של בנסון בדטרויט. כחלק ממסע רחב היקף לקידום האלבום, הלהקה שימשה מופע חימום ב-8 הופעות של בוב דילן. אלבומה השני, "Consolers of the Lonely", והסינגל הראשון מתוכו, "Salute Your Solution", הושקו ב-2008. האלבום זכה במועמדות בפרסי גראמי.

The Dead Weather[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 2009 הקים ג'ק וייט להקה חדשה, דה דד וות'ר, בשיתוף עם סולנית הקילס, אליסון מוסהארט. וייט שימש בהרכב זה כזמר ומתופף, ויחד עם בסיסט "The Raconteurs" ג'ק לורנס וקלידן וגיטריסט קווינס אוף דה סטון אייג' דין פרטיטה הושלם ההרכב. במרץ 2009 הציגה הלהקה מספר שירים מאלבום הבכורה שלהם "Horehound", שיצא לאור ביולי 2009 בחברת ההקלטות העצמאית של וייט, Third Man Records. אלבומם החדש, "Sea of Cowards", יצא לאור גם הוא ב-Third Man Records, במאי 2010.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ק וייט בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 100 Greatest Guitarists.‏ רולינג סטון, 18 בספטמבר 2003
  2. ^ For The Record.‏ MTV,‏ 30 באוגוסט 2002
  3. ^ The Dead Weather.‏ idiomag,‏ 21 ביולי 2009
  4. ^ Jack White Reveals He Almost Chose Religion Over Music.‏ Spinner,‏ 24 בינואר 2011
  5. ^ Roots, childhood fantasies spark cross-Canada White Stripes tour.‏ CBC.ca,‏ 2 במאי 2007
  6. ^ Jack White's Many Sides.‏ ג'סיקה מיסנר, Relevant
  7. ^ 1 2 פריק, דייוויד (8 בספטמבר 2005),‏ "White on White". רולינג סטון. (982):66-72
  8. ^ 1 2 סוליבאן, דניס (2004),‏ "Sweethearts of the Blues".‏ Google Print
  9. ^ ג'סיקה נונס, Jack White on Cass Tech: 'It does hurt to see your high school boarded up like that'. ‏mlive.com, ‏ 26 ביולי 2010
  10. ^ It Might Get Loud,‏ (2009)‏, Sony Picture Classics.
  11. ^ סטף ורייטר, (2006)‏"The White Stripes Biography". ‏NotableBiographies.com
  12. ^ וולאס, מייק (2005). "Choosing Music Over Religion"‏CBS News
  13. ^ וייט, ג'ק. ראיון בסרט It Might Get Loud,‏ (2009)‏, Sony Picture Classics.
  14. ^ דה לה מנזנה, טוביאס (2003).‏ "Jack White: Your Furniture Is Not Dead"‏. The Believer
  15. ^ הנדיסייד, כריס. "The White Stripes: Biography". ‏AllMusic.com.‏ מאי 2008
  16. ^ "Motor City Is Burning".‏ trakMARX.com. אורכב ב-22 בנובמבר 2006.
  17. ^ פריקל, דייוויד (25 במרץ 2003)‏"Elephant: White Stripes – Review".‏רולינג סטון.
  18. ^ "The White Stripes: Elephant (2003): Reviews".‏ metacritic.com.
  19. ^ "BPI" ‏ British Phonographic Industry.
  20. ^ RIAA‏Recording Industry Association of America.
  21. ^ פארס, הית'ר. "Elephant – Review"‏. Allmusic
  22. ^ "The White Stripes – Icky Thump global chart positions and trajectories". ‏acharts.us. יוני 2007
  23. ^ "The White Stripes cancel UK tour".‏ חדשות BBC.‏ 13 בספטמבר 2007
  24. ^ "And on that note, the White Stripes tour is over". חדשות CBS.‏ 17 ביולי 2007
  25. ^ "White Stripes have finally split, band members tell fans". הגארדיאן. 2 בפברואר 2011.
  26. ^ שגיא בן נון, Toy מועתק? סולן ה"ווייט סטרייפס" יקבל 50 אחוז מתמלוגי השיר, באתר וואלה, ‏7 בפברואר 2018
  27. ^ איום תביעה של יוניברסל: TOY של נטע ברזילי הועתק מהווייט סטרייפס, באתר YNET, ‏3 ביולי 2019
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ג%27ק_וייט&oldid=33968156"