גורה
 | |||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||
| נתונים גאוגרפיים | |||||||
| מיקום |
האוקיינוס האטלנטי  | ||||||
| קואורדינטות | 14°40′01″N 17°23′54″W / 14.666944444444°N 17.398333333333°W | ||||||
| שטח | 0.182 קילומטר רבוע | ||||||
| נתונים מדיניים | |||||||
| מדינה |
 סנגל | ||||||
| אוכלוסייה | 1,680 | ||||||
| אזור זמן | UTC+0 | ||||||
| על שם |
Goedereede | ||||||
 | |||||||
  | |||||||
האי גורה (בצרפתית: Île de Gorée) הוא אי במפרץ דקר באוקיינוס האטלנטי השוכן כקילומטר בודד מזרחית למרכז העיר דקר, בירת סנגל. האי, ששטחו כ-0.182 קמ"ר, הוא אחד מ-19 מחוזות העיר. אורך האי כ-900 מטר ורוחבו כ-350 מטר, והוא מוגן על ידי חצי האי קאפ-ור. בגורה מתגוררים 1,056 תושבים (נכון ל-2005), והוא המחוז הקטן בשטחו ובאוכלוסייתו מבין מחוזות העיר.
בשל מיקומו האסטרטגי ובשל העובדה כי הוא מציע מקלט טבעי לכלי שיט, קרץ גורה מאז המאה ה-15 למעצמות אירופה ששלטו בו זו אחר זו, ואשר עשו בו שימוש כמעגן וכמרכז לסחר בעבדים. בשנת 1978 הוכרז האי גורה כאתר מורשת עולמית.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאחר שבאי כמעט ואין מים ראויים לשתייה, האי לא יושב לפני בוא האירופים. הפורטוגזים היו הראשונים שהתיישבו בגורה, בשנת ה-40 של המאה ה-15.
בגורה נמצא בית העבדים (צרפתית: Maison des esclaves), שנבנה על ידי משפחת מסטיסים אפרו-צרפתים בין השנים 1780–1784. בית העבדים הוא אחד מהבתים העתיקים על האי. כיום הוא משמש כמוזיאון המציג את זוועת סחר העבדים דרך האוקיינוס האטלנטי.
ככל הנראה שלא יותר מכמה מאות עבדים הועברו מגורה מדי שנה לאמריקה, ואלו לא הועברו בספינות גדולות, אלא בספינות נוסעים שחלפו על פני האי במקרה, ועליהן היה מטען אחר. לאחר דעיכת סחר העבדים בסנגל בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-18, האי הפך לנמל חשוב לספינות מטען של בוטנים, שמן בוטנים, גומי ערבי, שנהב וסחורות חוקיות אחרות. כנראה למטרת סחר זה נבנה בית העבדים.
האי גורה היה אחד מהמקומות הראשונים באפריקה שנכבשו על ידי האירופים. הפורטוגזים נחתו לראשונה על האי בשנת 1444. ב-1588, האי נכבש על ידי הרפובליקה ההולנדית, עבר חזרה לפורטוגזים ושוב חזרה להולנדים - שקראו לו על שם האי ההולנדי גורה. בשנת 1664, האי נכבש על ידי בריטניה בהנהגתו של רוברט הולמס, וב-1677 נכבש על ידי צרפת. האי נשאר בשליטת צרפת עד שנת 1960, עת הוענקה לסנגל עצמאות. היו מספר כיבושים בריטיים של האי במהלך מספר מלחמות עם צרפת בין השנים 1677 ו-1815.
גורה הייתה בעיקר נקודת מסחר, שמרכזה המנהלי היה בסן-לואי, בירת הקולוניה של סנגל. מלבד עבדים, באי נסחרו גם דונג, עורות ותבואה. אוכלוסיית האי נדה על פי הנסיבות, ממאות אחדות ועד 1,500 ילידים אפריקאים וקריאולים. מעת לעת, האי אף יושב על ידי אירופים.
במאות ה-18 וה-19, ישבו בגורה קריאולים אפרו-צרפתים, קהילת סוחרים לה היו קשרים עם קהילות דומות בסן-לואי, מדרום לגמביה, ומעבר לאוקיינוס האטלנטי, במושבות באמריקה.
בפברואר 1794, במהלך המהפכה הצרפתית, צרפת הייתה האומה היחידה בעולם שאסרה על העבדות (מלבד מספר מדינות בארצות הברית כמו מסצ'וסטס). ב-1802, נפולאון השיב את סחר העבדים על כנו, לאחר שידולים רבים מצד בעלי מטעי הסוכר בקריבים הצרפתיים. במרץ 1815, במהלך שובו הפוליטי של נפולאון בשלטון מאה הימים, בוטלה סופית העבדות, למען יצירת קשר דיפלומטי עם בריטניה, שאסרה על העבדות בשנת 1807.
במהלך דעיכתו של סחר העבדים במאה ה-18 וביטולו הגמור בתחילת המאה ה-19, הפכה גורה למרכז מסחר חוקי. מיקומה של העיר ונמלה הקטן נגרע מעיניהם של סוחרי סחר הבוטנים, שהחל להגיע בכמויות גדולות מהיבשת. לכן, תושבי האי הפגינו נוכחות על היבשת עצמה, ראשית ברופיסקו (1840), ומאוחר יותר גם בדקר (1857). רבים מתושבים אלו החלו לעזוב את האי.
בעקבות כך שאי היה מרכז חשוב של שחר עבדים להיסטוריה שלו הוקדשו שירים של מספר אמנים כמו ברנינג ספיר, אלפא בלונדי, סינסמיליה, ז'ילברטו ז'יל ומרקוס מילר.
בשנת 2007 באי נפתח בית ספר לתלמידות מצטיינות על שם מריאמה בה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של גורה- גורה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- עיריית גורה
- אודות גורה - מטעם ארגון אונסק"ו
- ארכאולוגיה בגורה
- החברה הבינלאומית לשימוש האי גורה
 | |
|---|---|
|