גל זייד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גל זייד
זייד (מימין, בחולצה בצבע תכלת) בצילומי סצנה לעונה השנייה של הסדרה "חטופים", יוני 2011 (לפרק ה-11, "האישה שלנו בדמשק")
זייד (מימין, בחולצה בצבע תכלת) בצילומי סצנה לעונה השנייה של הסדרה "חטופים", יוני 2011 (לפרק ה-11, "האישה שלנו בדמשק")
לידה 22 בפברואר 1964 (בן 60) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים בית צבי עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

גל זייד (נולד ב-22 בפברואר 1964) הוא שחקן, במאי תיאטרון, במאי טלוויזיה ותסריטאי ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את שירותו הצבאי עשה זייד בצנחנים. לאחר השחרור, למד משחק ב"בית צבי" וסיים את לימודיו ב-1988.

בשנת 1994 השתתף לראשונה בסרטו של אלי כהן "איש שאהב עברית", בו שיחק לצד ענת וקסמן. ב-1996 שיחק ב"מלכה לב אדום" של אתגר קרת לצד שי אביבי ועל משחקו זכה בפרס מטעם המכון הישראלי לקולנוע, וב"סמי מולכו בלש פרטי", עליו זכה בפרס השחקן המצטיין מטעם בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה. בשנת 1997 שיחק תפקיד ראשי בסרט "גרגר על הריס" לצד אלון אבוטבול. ב-2000 כתב את התסריט לצד לימור נחמיאס לסרטו של עודד דוידוף "מרס טורקי", בו השתתפו זייד עצמו, דלית קהן ואלון אבוטבול.

בשנת 1999 השתתף בתפקיד ראשי בסרט הטלוויזיה "מול היערות" לצד ישראל פוליאקוב. בשנת 2001 השתתף בסרט "ג'ירפות" לצד טינקרבל וב-2003 ב"היה או לא היה" לצד יבגניה דודינה. באותה שנה השתתף ב"הביוגרפיה של בן" לצד שרון אלכסנדר, ובסדרת הטלוויזיה "הילדים מגבעת נפוליאון". בשנת 2004 שיחק בסדרה "אהבה זה כואב" לצד דנה מודן. בשנת 2005 שיחק ב"אדמה משוגעת" וב"תנועה מגונה", אותו גם כתב. כמו כן התארח בסדרות "פלורנטין" ו"עניין של זמן". לאורך השנים עסק גם בכתיבה טלוויזיונית, ב-2004 כתב, יחד עם סיגל אבין, דרור נובלמן ולימור נחמיאס את הטלנובלה "מיכאלה", ב-2005 יצר וכתב לצד נובלמן ואבין את "טלנובלה בע"מ" וב-2006 את 2 העונות של הטלנובלה "האלופה" לצד נובלמן ונחמיאס, בה השתתף בתפקיד משני.

בתיאטרון שיחק זייד ב"אהבה שגעון", "חברה" ו"שנולדו אשמים" בתיאטרון החאן, "האדם עצמו" (עליו זכה לציון לשבח בשנת 1992 בתיאטרונטו), "בוז לירח" ו"גפרורים" בתיאטרון בית ליסין, "גורודיש" ו"אישה, בעל, בית" בתיאטרון הקאמרי, "המתחזה", "נוכלים ואוהבים" ו"מעקב באפלה" בתיאטרון באר שבע ו"אותלו", "פירוק" ו"הקאמבק של בוריס שפילמן" בתיאטרון חיפה. כמו כן השתתף בהפקות העצמאיות "לופ", "המובן מאליו" ו"המופע המוזר של נועה ויוסף אל דור", שעל משחקו בה זכה בפרס בפסטיבל אדינבורו בשנת 1994. ביים בתיאטרון את "החטא ועונשו" בתיאטרון באר שבע, את "סיפור אהבה" בתיאטרון החאן", "הצב צבי" בפסטיבל חיפה, ואת "חלום ליל קיץ" ו"תעתועים" בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין.

בנוסף, מלמד בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין משנת 1990. זייד משמש כסלקטור בקרן הקולנוע הישראלי, ובעל פינת שירה בתוכנית התרבות "המוסף" בערוץ 8. שימש כמנהל אמנותי של הפסטיבל הבינלאומי להצגות ילדים ונוער בחיפה ודרמטורג בפרויקט מחזאות בתיאטרון חיפה.

ב-2006 שיחק זייד בתפקיד הראשי בסרט "תנועה מגונה", המבוסס על הנובלה בת המאה ה-19 של היינריך פון קלייסט, "מיכאל קולהאס". היה מועמד על תפקידו לפרס אופיר. הסרט זכה בפרס הסרט העלילתי בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה לשנת 2006 ויצא לאקרנים במאי 2007[1].

ב-2007 שיחק בתוכנית חיות פשע בערוץ ביפ בתור חוקר משוגע. שנה אחר כך הופיע בסרט "איים אבודים" בתפקיד אבא של "סבתא".

בשנים 20072009 שימש מנהל מחלקת הדרמה של שידורי קשת בערוץ 2. במסגרת עבודתו אחראי על סדרות כגון "פולישוק", "רמזור", "עבודה ערבית", "על קצות האצבעות" שאותה גם ביים, ו"חטופים". שימש כעורך-תסריט של הסדרות "רמזור", "חטופים" ו"האי 3".

בשנת 2010 השתתף לצידם של ליאור אשכנזי ותום אבני בסרטה של סיגל אבין "לא תדעו עוד צער", אשר נעשה בתוך מסגרת-זמן של 48 שעות.

ב-2010 שימש כעורך-התסריט של "חסמבה דור 3", התמנה למנהל מחלקת הדרמה של ערוץ 10 ושיחק בסדרת הטלוויזיה "חטופים" בתפקיד חיים כהן, פסיכולוג צבאי שחוקר את החטופים. באותה השנה שיחק בסדרה "בובי ואני" של יובל שגב, בתור החוקר המשוגע מ"חיות פשע".

ב-2014 החל שידורה של הסדרה "מתים לרגע", שזייד הוא בין יוצריה.

ביוני 2016 החל לשחק בסדרה "צומת מילר" בתפקיד עופר שפיץ, סוכנו של אדיר מילר.

ביוני 2017 התחילו שידוריה של העונה השנייה של מתים לרגע, שבה גל מצטרף לקאסט השחקנים ומגלם את פרופסור לוץ.

באוקטובר 2018 עלתה לאוויר הסדרה "מלכות" שאותה יצר וכתב זייד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גל זייד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ איתי שטרן, פרצופה של המדינה, באתר nrg‏, 1 במאי 2007