גניזה

ערך זה עוסק בשמירת חפצים מקודשים שיצאו מכלל שימוש פולחני. אם התכוונתם לשמירת מסמכים בגנזך, ראו ארכיון.

גניזה היא שמירת חפצים מקודשים שיצאו מכלל שימוש, ומאחר שדבקה בהם קדושה אין להשתמש בהם לצורכי חולין. בימינו גונזים בעיקר ספרי קודש. המקום בו טומנים את הכתבים שנגנזו מכונה אף הוא גניזה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ההלכה חל איסור להשמיד או למחוק כל מסמך כתוב כתב שרשום בו אחד משמותיו של האלוהים. כך מנסח הרמב"ם את ההלכה הזו:

כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהן הקדוש ברוך הוא, לוקה מן התורה; שהרי הוא אומר בעבודה זרה, "ואיבדתם את שמם ... לא תעשון כן, לה' אלוהיכם" (דברים י"ב, ג-ד)

— ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ו', הלכה א'.

בעקבות הסבר חובת גניזת טקסטים בשל שמותיו של הקב"ה המופיעים בהם, נקראה הגניזה בדיבור היידי 'שמות' (ובהברה אשכנזית).

בגניזה טומנים תשמישי קדושה (סידור, ספר תנ"ך, דברי תורה, תפילין, מזוזות ושאר כתבי קודש) פגומים שיצאו משימוש. את תשמישי הקדושה לא נוהגים להשליך לאשפה בשל הקדושה המיוחסת להם, ולכן גונזים אותם.

בזכות המנהג התגלו בעת החדשה בחיפושים שנערכו בגניזות עתיקות תעודות היסטוריות רבות ובהן כתבי יד וספרים עתיקים רבים. בפרט מפורסמת בהקשר זה הגניזה הקהירית.

ממצאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרום גרמניה - ובעיקר בפרנקוניה נמצאו ממצאי גניזה ממבני בית כנסת לשעבר. אחד מהאתרים הגדולים נמצא במוזיאון התרבות היהודית ובית הכנסת בפייטסהכהיים (Jüdisches Kulturmuseum Veitshöchheim). הגניזה הייתה ממוקמת בעליית הגג של בית הכנסת לשעבר, בעיקר בשפות, עברית, יידיש וגרמנית.
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
בשנת 1864 נמצא מקום גניזה ובו מסמכים אשר כונו בהמשך, "גניזת קהיר". האסופה מכילה כ-280,000 כתבים שנכתבו משנת 870 לספירה ועד המאה ה-19. לכתבים שהתגלו חשיבות רבה בשחזור ההיסטוריה של העם היהודי בימי הביניים, מבחינה כלכלית, חברתית ודתית.
בשנת 2011 נמצא במערה באפגניסטן, ששימשה את הטליבאן, מקום גניזה ובו מסמכים אשר כונו בהמשך "הגניזה האפגנית". הכתבים מתוארכים למאה ה-11 בשפות עברית, ארמית, ערבית יהודית ופרסית יהודית.^[1]. הספרייה הלאומית רכשה 29 קטעים מתוך האסופה.^[2]

קדושת הטקסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקן איסוף לגניזה, סמוך למשרדי חברה קדישא בתל אביב

במשנה במסכת ידיים יש דיון על כמות האותיות שצריכות להיות בטקסט כדי שיחשב למקודש^{[דרושה הבהרה]}. נאמר שם,”סֵפֶר שֶׁנִּמְחַק וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם. מְגִלָּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, מְטַמָּא אֶת הַיָּדָיִם.” (משנה ידים ג, ה). לפיכך ספר הוא קדוש כאשר מכיל 85 אותיות. ההנחה הזו התבססה על פרשת ויהי בנסוע הארון אשר בה מופיעים שתי אותיות נון הפוכות. חכמים שניסו להבין את המשמעות של שתי האותיות נון, קבעו ”תנו רבנן: ויהי בנסע הארן ויאמר משה"; פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה. רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו. כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: "חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט', א')” ( מסכת שבת, פרק טז, דף קטו, ב). הדיון במשנה ידיים ממשיכים ונשאלת השאלה האם כל ספרי המקרא נחשבים קדושים. בין החכמים יש וויכוח, כאלו אשר רואים בספרים כמו קהלת ושיר השירים קדושים, ואחרים שאינם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁיר הַשִּׁירִים מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, וְקֹהֶלֶת מַחֲלֹקֶת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, קֹהֶלֶת אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם וְשִׁיר הַשִּׁירִים מַחֲלֹקֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קֹהֶלֶת מִקֻּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵּית הִלֵּל. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, מְקֻבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן בְּיוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיְשִׁיבָה, שֶׁשִּׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת מְטַמְּאִים אֶת הַיָּדָיִם. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, חַס וְשָׁלוֹם, לֹא נֶחֱלַק אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עַל שִׁיר הַשִּׁירִים שֶׁלֹּא תְטִמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי כְּיוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. וְאִם נֶחְלְקוּ, לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא עַל קֹהֶלֶת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, כְּדִבְרֵי בֶן עַזַּאי כָּךְ נֶחְלְקוּ וְכֵן גָּמָרוּ

— משנה ידים ג ה

הדיון סביב אלו ספרים שייכים לקאנון היהודי הופיע גם במראי מקום אחרים, ”בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה ומפני מה לא גנזוהו מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה תחילתו דברי תורה...ואף ספר משלי בקשו לגנוז שהיו דבריו סותרין זה את זה ומפני מה לא גנזוהו אמרי ספר קהלת לאו עיינינן ואשכחינן טעמא” ( בבלי מסכת שבת דף ל, עמוד ב). כמו גם הדיון סבב בנוגע לספר יחזקאל, ”אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו [חי במאה ה-1 לפנה"ס], שאלמלא הוא, נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלו לו ג' מאות גרבי שמן^[3] וישב בעלייה ודרשן.” (בבלי מסכת שבת דף יג עמוד ב), וכן על מגילת אסתר בבבלי מגילה ז א. דיונים אלו הם חלק מתהליך הקנוניזאציה של הקאנון היהודי.

מנהגי גניזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקר הירושלמי אברהם משה לונץ מביא תיאור של מנהגי הגניזה בירושלים במאה ה-19 בכתב העת ירושלים בעריכתו:

"בכתלי בתי כנסיות אשטאמבולי ות"ת אשר להספרדים ימצאו מערות קטנות אשר שם יצברו בלויי הספרים או השמות, גם כל הגניזות אשר בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות אשר בעיר יפנו במלאתם ויובאו להמערות האלו. ובעת אשר גם שני המערות האלו ימלאו עד תומן, אז יוּרָק כל הנמצא בהנה אל תוך סלי קש גדולים, וחלקי הספרי תורות יושמו בכדי חרס. ובקול המון חוגג יוציאו את בלויי הספרים עד מחוץ לעיר ושמה יגנזו באחת המערות אשר במורד הר ציון.
וזאת תורת ההוצאה: על ידי הודעות מדבקות על כותלי בתי כנסיות ובתי מדרשות יודע לכל יושבי העיר יום המיועד להוצאת הגניזה. עוד בבוקר השכם ימלא הבית הכנסת אושטאמבולי והרחוב הסמוכה לה המון אדם רב. כשתי שעות קודם חצות היום יופיעו גם כל חכמי וזקני העיר לביהכנ"ס ההיא והמה ייקחו כל אחד ס"ת העומד בכד חרס והיותר טוב אשר בהמה יובל תחת חופת משי ברחוב העיר. וחליפות ינשא הס"ת מידי החכמים. והסבלים וההמונים ישאו את השקים הגדולים המלאים בלויי ספרים. התוף הולך ומכה לפניהם ואיזה מההולכים ירקדו ויזמרו מזמורים ופזמונים נאותים, וכן ילכו הלוך ונגן מביהכנ"ס הזאת עד בואם אל שער ציון ועל הכר הנרחב אשר לפניו ירקדו ויזמרו משך חצי שעה עם הס"ת ושקי הספרים בידם. וגם יעריכו מערכת משחק בחרבות שלופות אלה מול אלה למען הגדיל את פרשת השמחה. ואחר כך יצאו דרך השער באופן וסדר הנזכר עד בואם אל מקום המיועד.
עת תוצאות הגניזה איננה קבועה: מקודם בעוד אשר היישוב מבני עמנו מצער היה, הוציאוה מקץ שבע שנים. ולעת זאת כאשר נתרבה היישוב מאחינו פה ורבו למאד הספרים וההוגים בם, יוציאוה בכל שלוש שנים. אולם לפעמים יוציאוה עוד בטרם עתה (הוא בטרם ימלאו המערות עד מרום קיצן) כי מסורת שומה בפי זקני אחינו הספרדים כי תוצאות הגניזה סגולה לעצירת גשמים ועל כל צרה שלא תבוא, ועל כן בכל עת יעצר הגשמים וירחי החורף הראשונים חלפו מבלי אשר ירד גשם על הארץ, אז יעשו הסגולה הזאת ואז ילוה אל כלי השיר גם קול השופר. ואצל שער ציון אומרים מזמורי תהלים וי"ג מידות ויתקעו בשופר, ואחד החכמים יעורר את ההמון בדברי כבושים כי ישובו ממעלליהם ומדרכיהם. ודמעות כנחל יזלו מעיני הנאספים עד כי אין העם מכירים את קול תרועת השמחה לקול תרועת הבכי."

— אברהם משה לונץ (עורך), כתב העת ירושלים, כרך א' (1882) עמ' 15-16

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום ניתן למצוא מכלים לאיסוף חומרים המיועדים לגניזה בבתי כנסת ובמרכזים דתיים. את התכולה קוברים באזורים מיוחדים בבתי-קברות יהודיים. בדורות קודמים היו גונזים גם מתחת לאבני היסוד של בתי הכנסת או בעליות גג מיוחדות.