דביר (עיר עתיקה)

דְּבִיר (נקראה גם קִרְיַת סֵפֶר ואולי גם קִרְיַת-סַנָּה) הייתה עיר כנענית חשובה ביותר מדרום לחברון, במעמד דומה לזה של חברון ולכיש. התנ"ך מספר כי העיר נכבשה בידי כוחותיו של יהושע בן נון והייתה עיר חשובה בנחלת שבט יהודה שניתנה לכוהנים.

דְּבִר במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

דביר ומסורות כיבושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דביר היא אחת הערים הבודדות שקיימות בידנו עדויות מפורטות במקרא לגבי נסיבות כיבושה (ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוקים ט"ו–י"ט ותיאור מקביל בספר יהושע, פרק י', פסוקים ל"ח–ל"ט ובספר שופטים, פרק א', פסוקים י"א–ט"ו).

בנוסף, דביר מוזכרת בתנ"ך כאחת מ-31 הערים אשר כבש יהושע בן נון: ”וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ דְּבִרָה וַיִּלָּחֶם עָלֶיהָ. וַיִּלְכְּדָה...וַיַּכּוּם לְפִי חֶרֶב וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ לֹא הִשְׁאִיר שָׂרִיד... (יהושע, י', ל"ח–ל"ט)”.

כפי שניתן לראות, המקורות המקראיים שלעיל נבדלים במידה מסוימת באשר לכיבוש חברון ודביר, הכרוכים זה בזה. ואלה 3 הגרסאות העיקריות:

1. חברון נכבשת בידי כלב בן יפונה^[1], המזכיר ליהושע את ההבטחה שקיבל בתום פרשת המרגלים, ויהושע אכן מאשרר את ההבטחה^[2]. כלב מציע את עכסה בתו למי שיכבוש את דְּבִר /קִרְיַת סֵפֶר; עתניאל בן קנז אחי כלב נענה לאתגר, כובש את דביר וזוכה בעכסה, המבקשת ומקבלת מכלב אביה את גולות המים^[3].

2. חברון נכבשת בידי כלל שבט יהודה^[4] במסע כיבושים משל עצמו, כחלק ממסעות כיבושים נפרדים של השבטים השונים לאחר מות יהושע. לאחר כיבוש חברון נכנס כלב לתמונה, ומכאן מובא מילה במילה הסיפור הקודם על כיבוש דביר, אשר כלב מאציל לעתניאל, ועל גולות המים^[5] (שופטים א יב–טו).

3. חברון ודביר נכבשות בידי יהושע וכלל ישראל^[6], כחלק ממסע מלחמה אחד בו הוא כובש את כל מרכז ודרום הארץ^[7], לאחר כיבוש יריחו והעי. בהמשך לכך מופיעה רשימת 31 מלכי כנען אותם הכו יהושע ובני ישראל^[8], ובהן גם חברון^[9] ודביר^[10].

גרסאות אלה ניתנות לכאורה ליישוב חלקי מתוך השקפה הרמוניסטית של פירוש מסורתי, שהרי לפי המסורת כלב וקנז הם בני שבט יהודה, המשתייך לכלל ישראל; אולם יש לשים לב שיש כאן לפחות שתי גרסאות נבדלות על כיבוש הארץ (ובתוכה דביר וחברון): האחת שיהושע וכלל ישראל כבשו את כל דרום ומרכז הארץ במסע אחד, והאחרת לפיה השבטים כבשו את נחלותיהם לאחר מות יהושע, ודביר וחברון בכלל זה.

חקר המקרא הביקורתי, לעומת זאת, משחזר כאן 3 גרסאות שונות לכיבוש הארץ בכלל, ודביר וחברון בפרט^[11]: מסורת כלבית מקומית, מסורת יהודאית של כלל יהודה, ומסורת שלפיה כבש יהושע עצמו, עם כלל ישראל, את כל הארץ לרבות חברון ודביר.

מקובל להניח כי הסיפור המקומי ביותר הוא גם המסורת הקדומה ביותר: כלב בן יפונה כובש את חברון, ומאציל את כיבוש דביר לעתניאל בן קנז. כלב מייצג את הכלבים, תת-שבט חזק ביהודה, שמרכזו בחברון וסביבותיה. גם הקנזים הם תת-שבט בולט, והסיפור מציג את יחסי הכוחות ביניהם, כמקובל בגנאלוגיות מסוג זה המוכרות בחברות שבטיות רבות. הסיפור גם מוצא לנכון להסביר את בעלות דביר והקנזים על גולות המים שלכאורה אמורות להיות ברשות הכלבים. הזיהוי ההסטורי-ארכאולוגי של ערי הכלבים מול ערי הקנזים, וזיהויין בשטח של גולות המים, מאששים פרשנות גנאלוגית זו.

דביר ברשימת ערי יהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דביר נזכרת ברשימת ערי יהודה, בקבוצה 5 היא קבוצת דרום ההר, בספר יהושע, ט"ו, מ"ט.

רשימת זו של ערי יהודה מופיעה בספר יהושע, פרק ט"ו, פסוקים כ"א–ס"ב במסגרת תיאור נחלת יהודה; זהו המקור הטופונימי המפורט ביותר במקרא, והבסיס למחקר הגאוגרפי-היסטורי של יהודה המקראית. ניתוח טקסטואלי והסטורי מראה כי היא חלק מרשימה גדולה יותר שכללה גם את ערי בנימין בספר יהושע, פרק י"ח, פסוקים כ"א–כ"ח, כלומר את מלוא היקפה של ממלכת יהודה^[12]. הרשימה איננה מהתקופה המשוערת של יהושע או של ההתנחלות, שכן היא משקפת שיא יישובי אליו הגיעה ממלכת יהודה רק במאות 8–7 לפסה"נ, בערך ימי חזקיהו או יאשיהו^[13] (עדיפות מסוימת לאחרון). אשר למהות הרשימה המקורית יש מחלוקת. היה מקובל להניח שהיא שיקפה חלוקה מנהלית של ממלכת יהודה, שכן הערים ערוכות בקבוצות גאוגרפיות. אולם גבולותיהן של הקבוצות אינם מוגדרים, והן נכנסות לעיתים זו לתוך זו. כל שניתן לומר הוא שהרשימה משקפת את המצב היישובי בממלכת יהודה, כנראה בימי יאשיהו. סקר הר יהודה והמחקר הנלווה אליו תומך במסקנה זו^[14].

דביר ברשימת ערי הלוויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הממלכה המאוחדת הייתה דביר אחת מערי הלוויים (דברי הימים א', ו', מ"ג).

רשימת ערי הכוהנים והלויים, ספר יהושע, פרק כ"א = ספר דברי הימים א', פרק ו', פסוקים ל"ט–ס"ו, כוללת 9 ערים ביהודה. מההר נזכרות 6 ערים, ובדרומו בלבד: חברון, יתיר, אשתמוע, חלן, דביר, יוטה. בשפלה 3 ערים נוספות: לבנה, עשן, בית-שמש. ריכוז זה מהווה חריגה בולטת מהסכמטיות הקיצונית של הרשימה, שבה מוקצות לכל שבט 4 ערים כך שהמניין הכולל הוא 48. המחבר או העורך המקראי מצדיק זאת בכך ששמעון ויהודה נטלו חלק אחד ברשימה, אך גם מניין זה צריך להיות 8 ולא 9 ערים (מהן רק עשן עשויה להחשב על שמעון). גם ביהודה, כאמור, אין פיזור הערים הומוגני, ואומר דרשני^[15].

בנימין מזר סבר כי הערים הן מרכזי מינהל שארגן שלמה הצעיר בסוף ימי דוד ספר דברי הימים א', פרק כ"ג–פרק כ"ו, כשללויים תפקיד מרכזי במינהל ולא רק בפולחן^[16]. מכלול הערים מתאים לתחום הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה, אך הן מקובצות בכמה גושים. לפי מזר, וכן יוחנן אהרוני^[17], נועדו גושי התיישבות הלויים לחזק את ספר הממלכה או אזורים בעייתיים בתוכה. ריכוזן בדרום יהודה מכוון לפקח על האוכלוסייה ה"לא ישראלית" לדעתו – הכלבים והקנזים.

ואילו נדב נאמן סבור שתיאורי נחלות השבטים אינן מבטאות מצב שבטי או מנהלי שהיה קיים אי פעם במציאות, ולדעתו רק 13 ערי בני אהרון (שביהודה ובבנימין) מהוות גרעין היסטורי לרשימה^[18]; מחברה המאוחר נטל 13 ערים אלה והשלימן לסכימת 48 הערים הבלתי היסטורית תוך שימוש בשמות שלקח מרשימות ערי המקלט ורשימת גבולות השבטים, רשימה שאף היא אינה היסטורית לשיטתו אבל משקפת היקף טריטוריאלי מימי הממלכה המאוחדת. אבי עופר מקבל את דעת נאמן על גרעינה ההיסטורי של הרשימה, ולדעתו, הנסמכת על סקר הר יהודה, ריכוז ערי הלויים בדרום יהודה נראה יותר מכל כמשקף ריכוז התיישבותי פשוטו כמשמעו, באזור בעל ייחוד אקולוגי. בולטת העובדה כי תחום ההתיישבות הוא הרחבה מסוימת של תחומי קבוצה 5 ברשימת ערי יהודה. נראה אפוא שלפנינו התיישבות בדרום ההר של משפחות הקשורות ללוי, לצד משפחות קנזיות, כלביות, קיניות ואחרות. דביר היא אחת הערי החשובות מסוג זה, ומסתבר שהתיישבו בה בני לוי, לצד הקנזים שהמסורת מייחסת להם את כיבוש העיר.^[15]

מסורות הענקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דביר מוזכרת גם כאחת מהערים עליהן נאמר: "וַיַּכְרֵת אֶת-הָעֲנָקִים מִן-הָהָר" (יהושע, י"א, כ"א).

זהותם של הענקים או ילידי הענק במסורות חברון ודביר נדונה רבות במחקר הביקורתי. נראה שלפי המסורת הקדומה יושבי חברון וסביבתה הם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק^[19], ולכינוי ענק כנראה לא היה בתחילה גוון אגדי של נפילים אנשי מידות. ראו בהם קבוצה חורית, פלישתית, חיתית, או קבוצה שמית מערבית הנזכרת גם במקורות חוץ מקראיים מהאלף השני לפסה"נ, למשל בתעודות מארי. במקרה זה נהוג להבין את השם לפי המילה השמית-עברית שפירושה 'עדי לצוואר' (ברא' רבה כו, 16), שעודנה בשימוש בעברית במובן זה. בהתאם לניתוח זה, רק במסורות הנחשבות מאוחרות יותר החלו לזהותם עם נפילים ואנשי מידות^[20], והמילה ענק הפכה לשם נרדף למשמעות זו; בעברית המודרנית זו המילה הנפוצה לתיאור אנשי מידות בעלי קומה גבוהה מהרגיל.^[21]

נראה איפה שילידי הענק היו יחידה שבטית כנענית / אמורית שישבו בהר חברון ובדביר ערב הגעת הכלבים והקנזים, שהורישו אותם מאזור זה^[21].

קִרְיַת סֵפֶר ו"קִרְיַת-סַנָּה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר נודעה גם בשם קִרְיַת סֵפֶר או קִרְיַת-סַנָּה, כפי שמצוין בספר יהושע: ”וַיַּעַל מִשָּׁם אֶל יֹשְׁבֵי דְּבִר, וְשֵׁם דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר (יהושע, ט"ו, ט"ו)”. בתקופת התנחלות השבטים, נכללה העיר בתחומו של שבט יהודה (יהושע, ט"ו, מ"ט) ”וְדַנָּה וְקִרְיַת-סַנָּה, הִיא דְבִר”. לגבי השם האחרון יש ויכוח במחקר. נות טען כי בפסוק זה אכן נזכרה עיר בשם קִרְיַת-סַנָּה, וכי הגלוסה "הִיא דְבִר" אינה אלא זיהוי מוטעה של המעתיק. אולם מקובל ובצדק לקבל את הנוסח במלואו לפי תרגום השבעים, שם מופיע השם קִרְיַת סֵפֶר; קִרְיַת-סַנָּה אינו אלא שיבוש של השם קִרְיַת סֵפֶר, שיבוש הנובע מדמיון צלילים (הומויטלאוטון) לדַנָּה המופיעה קודם לכן^[22]. אם אכן כך הוא, דביר לא נקראה מעולם קריית סנה, אלא שיש כאן שיבוש מעתיק בלבד.

זיהוי התל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של המאה ה-19 זיהה הארכאולוג קלוד קונדר את דביר המקראית עם הכפר דאהרייה, בהר חברון^[23].

זיהוי זה עמד בעינו עד שנת 1924, בה הציע ויליאם פוקסוול אולברייט לזהות את תל בית מירסים עם דביר המקראית^[24]. הזיהוי של אולברייט התקבל בזמנו על דעת כל החוקרים בהיותו תל כנעני מובהק שהושמד בשריפה גדולה במאה ה-13 לפני הספירה. במשך השנים הועלו ספקות ביחס לתיארוך של אולברייט. ב-1951 עלה קיבוץ השומר הצעיר על הקרקע כ-10 ק"מ מדרום-מערב לתל. ועדת השמות הממשלתית סירבה לבקשת אנשי הקיבוץ לקרוא לו "דביר" כשם התל, בשל היותו רחוק מדי, והסכימה לכנות אותו דבירה, לאמור "בדרך לדביר".

בשנת 1968 החלה משלחת ארכאולוגית בראשותו של משה כוכבי לבצע סקר ארכאולוגי בדרום הר חברון. גולת הכותרת של הסקר הייתה זיהוי דביר המקראית בחירבת רבוד (נ"צ 1515/0933) הסמוכה לכפר רבוד. העולם הארכאולוגי מעדיף, ככלל, את זיהויו של משה כוכבי שנראה מתאים יותר מבחינות שונות. אולם אין תמימות דעים בקרב החוקרים ביחס למיקומה האמיתי של דביר המקראית, ובפרט אולברייט עמד על זיהויה בתל בית מרסים. מאז מותו של אולברייט אין שום ויכוח רציני במחקר על זיהויו של כוכבי.

הממצא הארכאולוגי ב"תל דביר" (ח'רבת רבוד) ופירושו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תל דביר הוא תל קדום השוכן על אפיקו של נחל חברון, כ-8 ק"מ צפון-מערבית לכפר הפלסטיני א-סמוע וכ-3 ק"מ מערבית לעתניאל בדרום בהר חברון. התל מזוהה כאמור על ידי החוקרים עם העיר המקראית דְּבִיר.

הישוב במקום התקיים ברציפות מתקופת הברונזה העתיקה (על כך מעידים שלל ממצאים ארכאולוגיים, ובעיקר בית קברות מהתקופה שנחשף מזרחית לתל בשנת 1968–1969 על ידי המכון לארכאולוגיה של אוניברסיטת תל אביב), למעט תקופה קצרה של חורבן בסוף המאה ה-8 לפנה"ס, ועד לחורבן הבית הראשון.

בתקופת ממלכת יהודה, במאה ה-9 לפנה"ס בוצרה העיר באופן משמעותי, על כך מעידים שרידי החומה העבה שנחשפה על גבי התל. החומה הקיפה שטח בגודל של כ-50 דונם, המעיד על גודלה של העיר באותה תקופה. אך כאמור תקופה קצרה אחר כך חרבה דביר, במסגרת מסע המלחמה שערך סנחריב מלך אשור, בממלכת יהודה בסביבות שנת 701 לפנה"ס.

דביר נושבה מחדש במאה ה-7 לפנה"ס, בוצרה על ידי חומה חדשה ואף התפשטה אל מעבר לתחום חומותיה, כפי שניתן לראות עד היום, בשרידי הרובע מצפון – מערב לתל.

בשנת 586 לפנה"ס חרבה דביר בשנית, הפעם בידי נבוכדנצאר מלך בבל, בדומה לשאר ערי יהודה. העיר נושבה לפרק זמן קצר, בתקופת שיבת ציון, אולם היישוב במקום היה דליל בהשוואה לקודמו ולא האריך ימים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה כוכבי, הסקר בארץ יהודה. יהודה שומרון וגולן - סקר ארכיאולוגי בשנת תשכ"ח (עורך: משה כוכבי), תשל"ב, עמ' 19-89.
משה כוכבי, חרבת רבוד היא דביר, בתוך יוחנן אהרוני (עורך), חפירות ומחקרים מוגשים לפרופ' שמואל ייבין, תל אביב, 1973
אבי עופר, הר יהודה בתקופת המקרא (עבודת ד"ר), 1993
ספר יהושע, פרקים י', ט"ו.
איתן אבניאון, המילון האנציקלופדי של המקרא, הוצאת איתאב – בית הוצאה לאור, 2003.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תל דביר מתוך האתר עידן התנ"ך.
תצלום של תל דביר מתוך האתר עידן התנ"ך.
מדיה וקבצים בנושא תל דביר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוקים י"ג–י"ד
^ ספר יהושע, פרק י"ד, פסוקים ו'–ט"ו
^ ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוקים ט"ו–י"ט = ספר שופטים, פרק א', פסוקים י"א–ט"ו, בשינויים קטנים מאד.
^ ספר שופטים, פרק א', פסוקים א'–י'
^ ספר שופטים, פרק א', פסוקים י"א–ט"ו
^ ספר יהושע, פרק י', פסוקים ל"ו–ל"ט
^ ספר יהושע, פרק י'
^ ספר יהושע, פרק י"ב, פסוקים ט'–כ"ד
^ ספר יהושע, פרק י"ב, פסוק י'
^ ספר יהושע, פרק י"ב, פסוק י"ג
^ אנציקלופדיה מקראית ב: 588-590, הערך דְבִר
^ אלברכט אלט, Judas Gaue unter Josia PJb 21, 1925}, עמ' 100-117. נמצא גם בכרך II של מאמריו, 1953: 267-288.
^ נדב נאמן, רשימות הערים של יהודה ובנימין וממלכת יהודה בימי יאשיהו. ציון נד, תשמ"ט, עמ' 17-71.
^ אבי עופר, הר יהודה בתקופת המקרא (עבודת ד"ר), 1993, עמ' 1: 74-92, 4: 21-25.
^ ¹ ² אבי עופר, הר יהודה בתקופת המקרא (עבודת ד"ר), 1993, עמ' 1: 68-69, 4: 20.
^ בנימין מזר, רשימת ערי הכוהנים והלוויים. כנען וישראל - מחקרים היסטוריים, תשל"ד, עמ' 222-233. מבוסס על מאמרו באנגלית משנת 1960.
^ אטלס כרטא לתקופת המקרא (מהדורה שניה מתוקנת), 1974 מפה 108.
^ Nadav Na'aman, Borders & Districts in Biblical Historiography. Jerusalem Biblical Studies 4, 1986, עמ' 203-236
^ ספר במדבר, פרק י"ג, פסוק כ"ב = ספר שופטים, פרק א', פסוק י'
^ ספר במדבר, פרק י"ג, פסוקים ל"ב–ל"ג
^ ¹ ² אבי עופר, הר יהודה בתקופת המקרא (עבודת ד"ר), 1993, עמ' 1: 5-11, 4: 3, 7.
^ אנציקלופדיה מקראית ב: 588
^ Conder, C.R., The Royal Cnaanite and Levitical City of Debir, PEFQ 1875 pp.48-56
^ William F. Albright, The Excavations of Tell Beit Mirsim II, The Bronze Age, AASOR 17 (1938)

[1] ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוקים י"ג–י"ד

[2] ספר יהושע, פרק י"ד, פסוקים ו'–ט"ו

[3] ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוקים ט"ו–י"ט = ספר שופטים, פרק א', פסוקים י"א–ט"ו, בשינויים קטנים מאד.

[4] ספר שופטים, פרק א', פסוקים א'–י'

[5] ספר שופטים, פרק א', פסוקים י"א–ט"ו

[6] ספר יהושע, פרק י', פסוקים ל"ו–ל"ט

[7] ספר יהושע, פרק י'

[8] ספר יהושע, פרק י"ב, פסוקים ט'–כ"ד

[9] ספר יהושע, פרק י"ב, פסוק י'

[10] ספר יהושע, פרק י"ב, פסוק י"ג

[11] אנציקלופדיה מקראית ב: 588-590, הערך דְבִר

[12] אלברכט אלט, Judas Gaue unter Josia PJb 21, 1925}, עמ' 100-117. נמצא גם בכרך II של מאמריו, 1953: 267-288.

[13] נדב נאמן, רשימות הערים של יהודה ובנימין וממלכת יהודה בימי יאשיהו. ציון נד, תשמ"ט, עמ' 17-71.

[14] אבי עופר, הר יהודה בתקופת המקרא (עבודת ד"ר), 1993, עמ' 1: 74-92, 4: 21-25.

[:0-15] ¹ ² אבי עופר, הר יהודה בתקופת המקרא (עבודת ד"ר), 1993, עמ' 1: 68-69, 4: 20.

[16] בנימין מזר, רשימת ערי הכוהנים והלוויים. כנען וישראל - מחקרים היסטוריים, תשל"ד, עמ' 222-233. מבוסס על מאמרו באנגלית משנת 1960.

[17] אטלס כרטא לתקופת המקרא (מהדורה שניה מתוקנת), 1974 מפה 108.

[18] Nadav Na'aman, Borders & Districts in Biblical Historiography. Jerusalem Biblical Studies 4, 1986, עמ' 203-236

[19] ספר במדבר, פרק י"ג, פסוק כ"ב = ספר שופטים, פרק א', פסוק י'

[20] ספר במדבר, פרק י"ג, פסוקים ל"ב–ל"ג

[:1-21] ¹ ² אבי עופר, הר יהודה בתקופת המקרא (עבודת ד"ר), 1993, עמ' 1: 5-11, 4: 3, 7.

[22] אנציקלופדיה מקראית ב: 588

[23] Conder, C.R., The Royal Cnaanite and Levitical City of Debir, PEFQ 1875 pp.48-56

[24] William F. Albright, The Excavations of Tell Beit Mirsim II, The Bronze Age, AASOR 17 (1938)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

ערי הכהנים בעת בית ראשון ושני
תשע ערים משבט יהודה ושמעון	חברון • לִבְנָה • יַתִּר • אֶשְׁתְּמוֹעַ • חלן • דְּבִר • עין • יֻטָּה • בית שמש
ארבע ערים משבט בנימין	גבעון • גבע • עֲנָתוֹת • עַלְמוֹן
כ"ד ערי הגליל בהן התיישבו משמרות הכהונה לאחר חורבן בית שני	מירון • ציפורי • פסוטה • עילוט • בית לחם הגלילית • יודפת • עיילבון • שדה עמודים • חירבת אירביד • כאבול • כפר כנא • צפת • תל מעון (טבריה) • שיחין • מע'אר • חרבת יבנית • כפר ממלח • נצרת • עראבה • מגדל • כוכב הירדן - כאוכב אל הווא • כפר ענאן • תל צלמון • חמי טבריה (חמת אריח)