דג-ציפור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הבשורה על פי הציפור (1977), אקריליק, תצלומים ולטרסט על עץ לבוד, 60.8X124.8 ס"מ, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות

"דג ציפור" היא סדרת עבודות מאת הציירת הישראלית מיכל נאמן. הסדרה, שנוצרה החל מן המחצית השנייה של שנות השבעים, העמידה במרכזה יצור כלאיים שחציו דג וחציו השני ציפור. היצירות זכו למספר פרשנויות, שראו באופן כינון הזהות כנושא המרכזי של עבודות אלו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרת העבודות שבהן מופיע הדימוי של הדג ציפור, נוצרה במחצית השנייה של שנות השבעים. עבודות אלו נוצרו בעזרת טכניקה של קולאז' על לוח עץ לבוד. נאמן חיברה קטעי תצלומים של דג ושל ציפור לכדי דימוי היברידי אחד. מקורם של תצלומים אלו הוא מאנציקלופדיית "Natural Life". ברבות מן העבודות מודגשים השוליים העליונים והתחתונים של הקומפוזיציה בצבע או בטקסטורה אחרת. לצד הדימוי שילבה נאמן טקסטים ובהם התייחסויות ארס פואטיות, טקסטים אלו כוללים התייחסויות אל הנצרות והברית החדשה, כגון "הדג מאמין בציפור", "הבשורה על-פי הציפור", "הדג הוא הסוף של הציפור", "What is your name?", ‏"Triplicity" או "הדג הוא הבדיחה של הציפור".

הדג והציפור מהווים סמלים במסורות נוצריות שונות. הדג נתפש כייצוג לישו מתוקף המילה היוונית לדג - ΙΧΘΥΣ, ואילו ציפור משמשת במסורות נוצריות אחרות כייצוג של רוח הקודש (כיונה) או כייצוג לישו - באמצעות ציפור אדום-החזה או נקבת שקנאי[1]

בשנת 1977 הציגה נאמן תערוכה בשם "דג ציפור", שהתקיימה ב"גלריה רוס" בתל אביב ובה הוצגו עבודות מן הסדרה. במשך השנים יצרה נאמן עבודות נוספות העושות שימוש בדימוי של הדג-ציפור. עבודות אלו נוצרו בטכניקה של ציור בצבעי שמן על בד והן מהוות מעין ציטוט של העבודות המוקדמות. בשנת 2000, לדוגמה, יצרה נאמן את "פלאינדרום מלך משיח"[2], ציור שמן על בד שבו יצרה את דימוי הדג-ציפור כציור. לצד הדימוי צירפה נאמן שני משפטים מאת אברהם אבן-עזרא, הבנויים כפלינדרום ודנים בשאלת המצאות האל והגאולה בקרב האנושות.

בשנת 2007 יצרה נאמן, ביחד עם בן זוגה יוסי מר-חיים, את העבודה "הנקודות החזקות ביותר”. עבודה זו, שהוצגה בתערוכה "הפזורה" במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, שילבה בין הקרנה מוגדלת של הציור ”הבשורה על-פי הציפור” (1977) לבין פסקול שיצר מר-חיים ואשר הושמע בעזרת טייפ סלילים[3].

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"דג-ציפור", כמו שטען גיא בן-נר, איננו יצור המתאחה לכדי ישות אחת הומוגנית. השימוש של נאמן בטכניקת הקולאז' מדגיש את החיבורים המאולצים והופך את הדימוי מדימוי מיתולוגי ל"חלום בלהות של סכינים". בנוסף, הוסיף בן-נר, גם הטקסטים ביצירות "מבדילים בין דג לציפור, בין שמים למים, יוצרים היררכיות"[4].

שרה ברייטברג-סמל תיארה את הדימויים בסדרה כעוסקים בשאלות אודות כינון זהות ובייחס אל היררכיות ומערכות תרבותיות:

הרמאפרודיטה בדמות המפלצת דג-ציפור [...] העלתה שאלות מעבר ליחסי תמונה וטקסט ולפערים שנפערים ביניהם, מעבר לשאלות הקולאז'. היא העמידה בספק את עצם קיומה של זהות כיישות מוגדרת היטב. היא העבירה את הסובייקט לרמה של פיקציה - הבדיה על הסובייקט המוגדר היטב - היא סדקה אותו מבפנים. (...) נאמן הכליאה והצליבה מיתוסים תרבותיים שונים, כשאמונה, תבונה, סטייה וזיכרון מפריכים זה את זה, חיים ביחד, מגחכים זה את זה ("הדג הוא הבדיחה של הציפור"), שואלים שאלות על תקפותם הכללית באמצעות הצבת גבול וסטיות[5].

גם נאמן עצמה תיארה את הופעתו של דימוי הדג והציפור, כמו גם של דימויים אחרים בעבודתה, כעיסוק בשאלות של זיהוי וזיהוי פגום. על פי נאמן עבודות אלו מאופיינת בפרקטיקה של "חקיינות, מימטיזם, ספקולאטוריות (The Appetite of the Eye) ושל פלינדרומיות (ADA)"‏[6]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: שחורי, יערה, "שעת הזאבים של מיכל נאמן", בתוך: נאמן, מיכל, חיוך, חתול, חיתוך, גלריה גורדון, תל אביב, 2010, עמק 152.
  2. ^ פלאינדרום מלך משיח, 2000, שמן על בד, רוחב 40 אורך 60 ס"מ. ראו: המדרשה, מס' 13, סתיו 2010, עמ' 194-195.
  3. ^ ראו: יוסי מר חיים ומיכל נאמן, אתר המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית.
  4. ^ בן-נר, כיא, "בין שתיים לארבע", בתוך: נאמן, מיכל, חיוך, חתול, חיתוך, גלריה גורדון, תל אביב, 2010, עמ' 11.
  5. ^ ברייטברג-סמל, שרה, "מיכל נאמן: מה היא עשתה פה", סטודיו, מס' 40, 1993
  6. ^ נאמן, מיכל, "גזירות גורל וגזירות שוות", בתוך: המדרשה, מס' 13, סתיו 2010, עמ' 204.