דוד רובינגר

דוִד רוּבִּינגֶר
לידה	29 ביוני 1924; וינה, הרפובליקה האוסטרית הראשונה
פטירה	1 במרץ 2017 (בגיל 92); ירושלים, ישראל
מקום קבורה	הר המנוחות
תאריך עלייה	1939
לאום	ישראלי
תקופת הפעילות	1946–2017 (כ־71 שנים)
תחום יצירה	צילום
יצירות ידועות	תצלום הצנחנים בכותל המערבי
פרסים והוקרה	פרס ישראל (1997); פרס אנריקה קבלין למפעל חיים בתחום הצילום (1982)
צאצאים	אמי רובינגר

דוִד רוּבִּינגֶר (29 ביוני 1924 – 2 במרץ 2017) היה צלם עיתונות ישראלי, חתן פרס ישראל לתקשורת לשנת תשנ"ז.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד (דיטריך) רובינגר (Rubinger) נולד בשנת 1924 בווינה בירת אוסטריה. לאחר האנשלוס ב-1938 סולק מבית הספר התיכון בשל יהדותו. אביו נכלא במחנה הריכוז דכאו והוא עבר עם אמו להתגורר ברובע היהודי. בסתיו 1939 הצליח לעלות לארץ ישראל כחבר תנועת "השומר הצעיר"^[1] בסיוע עליית הנוער והתגורר בקיבוץ בית זרע. עם הגיעו לגיל 18 התגייס לצבא הבריטי ובשנים 1942–1945 שירת בצפון אפריקה ובאירופה^[2]. שם הכיר עם תום המלחמה את אנני, ניצולת השואה, נשא אותה לאישה על מנת לאפשר לה לקבל אשרה וחזר איתה ארצה. הם מעולם לא התגרשו^[1].

את מצלמתו הראשונה, מסוג 'ארגוס', קיבל ב-1945 כמתנת פרידה מחברה בפריז^[3], והחליט להיות צלם עיתונות. הוא החל לצלם בשנת 1946 וכעבור שנים אחדות, בהן התפרנס בדוחק ובסיוע רעייתו, "גילה" אותו אורי אבנרי והפכו לצלם מערכת השבועון "העולם הזה" ושל ידיעות אחרונות, שלימים רכשו את הארכיון שלו^[4]. משימות אקראיות לעיתוני TIME/LIFE בשנות ה-50, התפתחו לקשר קבוע ובשנת 1970 הפך לחבר מערכת TIME. בשנת 2010, בגיל 86, הסתיים החוזה של רובינגר עם המגזין ולא הוארך.

רובינגר צילם בחייו כחצי מיליון תמונות^[2] ואלכס ליבק כתב עליו ש"הוא נעשה ל"צלם של המדינה""^[5]. במובן מסוים הוא היה "צלם הבית" של דוד בן-גוריון^[2]. רובינגר חזר פעמים רבות על המשפט, שכאשר הוא היה בראשית דרכו כצלם - הוא חלם להיות צלם גדול כמו פאול גולדמן, ממנו שאב השראה.

לאחר מות רעייתו אנני ב-2000^[6], היה רובינגר חברה לחיים של ציונה ספיבק, עובדת סוציאלית לשעבר, אשר נרצחה ב-2004 על ידי גבר פלסטיני שעבד אצלה כגנן^[7]. רובינגר היה אב לשני ילדים מנישואיו לאנני, סופר הילדים והמאייר אמי רובינגר, ותמי. התגורר ברחוב בוסתנאי בשכונת קטמון בירושלים.

רובינגר נפטר ב-1 במרץ 2017 ונקבר בהר המנוחות בירושלים.^[8]

מצילומיו המפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובינגר תיעד רגעים מכוננים בהיסטוריה של מדינת ישראל, אולם לא היה "צלם מטעם". כשצילם אישים הוא בחר לצלם אותם בזויות כאילו אישיות שנתנו תחושה של הכרות ואינטימיות בין הצלם למצולמים^[4] והסביר ש"אין פוליטיקאי שלא אוהב להצטלם^[9].

צילום אנשים על שריונית למחרת קבלת החלטת האו"ם על חלוקת הארץ ב-30 בנובמבר 1947. כעבור חמישים שנה שיחזר רובינגר את הצילום עם מרבית האנשים שהופיעו בו.
צילומי מעברות בשנות החמישים. אחת התמונות המפורסמות: עולים שהגיעו זה עתה ארצה, פוסעים ברגל למעברת פרוד ב-1954.
פריצת באר הנפט בשדה הנפט חלץ ב-1955. בצילום נראים עובדים עומדים שמחים ליד מקור פריצת הנפט.
תצלום הצנחנים בכותל המערבי עם שחרור העיר העתיקה בירושלים במלחמת ששת הימים ב-7 ביוני 1967. הצילום המפורסם ביותר של רובינגר, שהצטרף לכוח הצנחנים שכבש את הכותל. רובינגר צילם ברצף כמה תמונות מאותו אירוע שבו הצנחנים נפעמים ונרגשים ואחת מהן זכתה לכינוי "הצנחנים הבוכים".
הרב שלמה גורן תוקע בשופר ליד הכותל עם כיבושו.
קבלת הפנים למשחררי המטוס שנחטף לאנטבה במבצע יונתן ב-1976. בתמונה נראים אזרחים צוהלים המניפים מעלה את אחד הטייסים שהשתתף במבצע.
מנחם בגין מנשק את ידי רעייתו עליזה לאחר המהפך הפוליטי בבחירות 1977.
גוויית מחבל בלבנון עם רימון יד בידו שלא הספיק לשחררו במבצע ליטני ב-1978.
מנחם בגין ישן במטוס באחת מטיסותיו לארצות הברית. (התפרסם לאחר הפרסום על "המיטה המעופפת" של הזוג נתניהו)
טקס הצגת הגובלנים בטרקלין שאגאל במשכן הכנסת.

הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טדי קולק, ראש עיריית ירושלים לשעבר, אמר על רובינגר:

קשה לנסות לבטא במילים את התחושה שאתה חווה נוכח צילומיו של דודו רובינגר, שכן אם יש הרגשה אחת שאינה מרפה ממך נוכח מילים, הריהי אי-מספיקותן. לסיפור סיפורה של ישראל כפי שעושים הצלמים הללו יידרשו כרכים שלמים, ואפילו הם יחטיאו את המטרה. סיפורה של ישראל הוא סיפורם של אנשים מכל רקע שרק יכול אדם להעלות בדמיונו. זהו סיפור של ירושלמים בני דור שמיני ושל עולים חדשים שאך זה יצאו מפתח מטוס או ירדו מכביש אניה. זהו סיפור של צעירים וזקנים, של חזקים וחלשים, של שופעי מרץ ושל מותשים. זהו סיפור של יהודים, נוצרים ומוסלמים, שכל אחד מהם הולך בדרכי אבותיו, צועד בנתיב משלו, ועם זאת קשורים כולם בקשרים משותפים. זהו סיפור התפתחותה של אומה צעירה, סיפור הישגיה ובעיות אין-קץ שלה. זהו סיפור ירושלים היפהפה, המגלמת מורשת דורות. אפשר שמקור העוצמה האמיתית של כשרונו של דודו היא עינו, היא יכולתו להמחיש מציאות הנושאת את בשורתה-היא. דוד ומצלמתו הם חזיון מוכר בירושלים. לא אחד מצילומיו היה לסמל היסטורי. ובמיוחד אמורים דברים בצילום שלושת החיילים, שעמדו מול הכותל המערבי ב-7 ביוני 1967. לאנשים רבים ברחבי העולם קרנו עיניהם של השלושה בשורת על תקוה לשלום לכל ובכל.

ארנולד מ' דרפקין, עורך תצלומים של שבועון טיים, אמר עליו:

אם אמנם עיתונאות היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה, כי אז דמויותיו של דודו רובינגר יעניקו את תמציתה של תקופתנו לדורות הבאים במלוא הבירות, שכן הוא באמת תיעד רגעי-חטף רבי-משמעות ושימר אותם למען יהיו נחלת הכל.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לתקופה (הקדמה: יורם קניוק), תל אביב: נהר וידיעות אחרונות, תשמ"ח 1988.
כנסת נכבדה (כתיבה: לימור גריזים; עריכה ועיצוב: יוסי ג’יברי), תל אביב: משכל, 1998. (צילומים "מאולם המליאה וממזנון הכנסת, מהדקות ההיסטוריות בחיי האומה ומהרגעים הקטנים של מנהיגים וח"כים")
דוד רובינגר, רות קורמן, ישראל מבעד לעדשה: 60 שנה כצלם עיתונות (מאנגלית: כרמית גיא), ירושלים: כתר, 2008. ("סיפורו של איש אחד עם מצלמה ובה בעת תיעוד ויזואלי של לידתה והתפתחותה של מדינה".)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

"Rubinger, David (Dietrich)", in Handbuch österreichischer Autorinnen und Autoren jüdischer Herkunft 18. bis 20. Jahrhundert / herausgegeben von der Österreichischen Nationalbibliothek ; Redaktion, Susanne Blumesberger, Michael Doppelhofer, Gabriele Mauthe, München: K.G. Saur, 2002., Bd. 2, p. 1160. (בגרמנית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרט תיעודי מ-2008 על דוד רובינגר "עד ראייה" לצפייה ישירה ללא תשלום באתר ארכיון הסרטים הישראלי

Story of a Nation by David Rubinger - The Digital Journalist אוסף צילומים ומידע נוסף מאת דוד רובינגר (באנגלית)

ריקי רט, ראשונים אל מול הכותל סיפורה של התמונה המפורסמת של הצנחנים בכותל המערבי
ינון מילס, חיים בתמונות, נענע 10
אלכס ליבק, נוגע באולימפוס, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2008
ערן אלדר, הצלם של המדינה, באתר nrg‏, 21 במרץ 2008
ראיון של דוד רובינגר לפלג לוי בערוץ היוטיוב של עמותת "תולדות ישראל" לתיעוד דור תש"ח
אהרן ברנע מראיין את דוד רובינגר בתוכנית "היו ימים" של ערוץ הכנסת, באתר YouTube, ‏23.12.15
רפי רשף, "אינטימי" ראיון אחד על אחד עם דוד רובינגר, באתר nana10‏, 7 ביוני 2016
דוד רובינגר באתר הספרייה הלאומית
דוד רובינגר, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
מיה אשרי, רובינגר זה לא רק צנחנים בוכים בכותל, באתר הארץ, תערוכה החושפת עשרות מצילומיו, 22 באוקטובר 2018
ארכיון דוד רובינגר, בספרייה הלאומית

בעקבות מותו:

לירן לוי ורן בוקר, הצלם דוד רובינגר הלך לעולמו, באתר ynet, 2 במרץ 2017
אורין ויינברג, הכי ישראלי: הצילומים הבלתי נשכחים של דוד רובינגר, באתר ynet, 2 במרץ 2017
אלכס ליבק, הג'נטלמניות והדיסקרטיות של רובינגר סללו את דרכו לרגעים האינטימיים של המנהיגים, באתר הארץ, 2 במרץ 2017
רפי מן, "איפה זה עם הזקן הג'ינג'י?", באתר העין השביעית, 3 במרץ 2017

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ ¹ ² David Snider, Story of a Nation by David Rubinger - The Digital Journalist, digitaljournalist.org
^ ¹ ² ³ הלך לעולמו הצלם חתן פרס ישראל דוד רובינגר בגיל 92, באתר כלכליסט, 2 במרץ 2017
^ רפי מן, "איפה זה עם הזקן הג'ינג'י?", באתר העין השביעית, 3 במרץ 2017
^ ¹ ² אלכס ליבק, נוגע באולימפוס, באתר הארץ, 23 בספטמבר 2008
^ אלכס ליבק, הג'נטלמניות והדיסקרטיות של רובינגר סללו את דרכו לרגעים האינטימיים של המנהיגים, באתר הארץ, 2 במרץ 2017
^ ערן אלדר, הצלם של המדינה, באתר nrg,‏ 23 במרץ 2008
^ אפרת וייס, החשוד ברצח ציונה ספיבק: גנן פלסטיני שפיטרה, באתר ynet, 30 בדצמבר 2004
^ לירן לוי ורן בוקר, הצלם דוד רובינגר הלך לעולמו, באתר ynet, 2 במרץ 2017
^ אורין ויינברג, הכי ישראלי: הצילומים הבלתי נשכחים של דוד רובינגר, באתר ynet, 2 במרץ 2017

[הערה_מספר_20170927054630:0-1] ¹ ² David Snider, Story of a Nation by David Rubinger - The Digital Journalist, digitaljournalist.org

[הערה_מספר_20170927054630:2-2] ¹ ² ³ הלך לעולמו הצלם חתן פרס ישראל דוד רובינגר בגיל 92, באתר כלכליסט, 2 במרץ 2017

[3] רפי מן, "איפה זה עם הזקן הג'ינג'י?", באתר העין השביעית, 3 במרץ 2017

[הערה_מספר_20170927054630:1-4] ¹ ² אלכס ליבק, נוגע באולימפוס, באתר הארץ, 23 בספטמבר 2008

[5] אלכס ליבק, הג'נטלמניות והדיסקרטיות של רובינגר סללו את דרכו לרגעים האינטימיים של המנהיגים, באתר הארץ, 2 במרץ 2017

[6] ערן אלדר, הצלם של המדינה, באתר nrg,‏ 23 במרץ 2008

[7] אפרת וייס, החשוד ברצח ציונה ספיבק: גנן פלסטיני שפיטרה, באתר ynet, 30 בדצמבר 2004

[8] לירן לוי ורן בוקר, הצלם דוד רובינגר הלך לעולמו, באתר ynet, 2 במרץ 2017

[9] אורין ויינברג, הכי ישראלי: הצילומים הבלתי נשכחים של דוד רובינגר, באתר ynet, 2 במרץ 2017

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

זוכי פרס ישראל בתחומי האמנות החזותית
פיסול	זאב בן-צבי (1953) • יצחק דנציגר (1968) • אריה ארוך (1971) • ראובן רובין (1973) • דני קרוון (1977) • בתיה לישנסקי, יחיאל שמי (1986) • מנשה קדישמן (1995) • יגאל תומרקין (2004) • מיכה אולמן (2008)
ציור	יוסף זריצקי (1959) • מרדכי ארדון (1963) • מרסל ינקו (1967) • יוסל ברגנר, אנה טיכו (1980) • יחזקאל שטרייכמן (1990) • לאה ניקל (1995) • משה קופפרמן (2000) • פנחס כהן גן (2008)
ציור ופיסול	זהרה שץ • (1955) בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים (1958) • מיכאל גרוס (2000)
אדריכלות	דב כרמי (1957) • אריה שרון (1962) • דורה גד, אלפרד מנספלד (1966) • בנימין אידלסון (1968) • יעקב רכטר (1972) • אריה אלחנני (1973) • אברהם יסקי (1982) • דוד רזניק (1995) • ליפא יהלום, דן צור (1998) • רם כרמי (2002) • יעקב יער, עדה כרמי-מלמד (2007) • אדם מזור (אדריכלות ועיצוב; 2013)
עיצוב	יונה פישר, אלישבע כהן (1977) • דן ריזינגר (1998) • דוד טרטקובר (2001) • ירום ורדימון (2007)
תולדות האמנות	בצלאל נרקיס (1999) • זיוה עמישי-מייזלש (2004)
צילום	דוד רובינגר (תקשורת; 1997) • מיכה בר-עם (2000) • אלכס ליבק (2005) • פטר מירום (2010)
אמנות פלסטית	יעקב דורצ'ין (2011) • מיכל נאמן (2014) • שרה ברייטברג-סמל (2020) • מיכל רובנר (2023)