היינריך גלאריאן
 | |
| לידה |
יוני 1488 מוליס, שווייץ  |
|---|---|
| פטירה |
28 במרץ 1563 (בגיל 74) פרייבורג, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה |
| מדינה |
שווייץ |
| השכלה |
Universitas Studii Coloniensis |
| מעסיק |
אוניברסיטת פרייבורג |
| השקפה דתית |
נצרות קתולית |
  | |
היינריך גלאריאן (גם הנריקוס גלאריאנוס, בגרמנית: Heinrich Glarean; יוני 1488 – 28 במרץ 1563) היה תאורטיקאי מוזיקה, משורר והומניסט שווייצרי. הוא נולד במוליס בקנטון גלארוס (ומכאן שמו) ומת בפרייבורג.
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הכשרה מוזיקלית יסודית בגיל צעיר, נרשם גלאריאן לאוניברסיטת קלן, שם למד תאולוגיה, פילוסופיה ומתמטיקה נוסף למוזיקה. בשנותיו שם כתב פואמה מפורסמת כמנחה למקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. זמן קצר לאחר זאת, בבזל, פגש את ארסמוס ובין שני ההומניסטים נקשרה ידידות לכל אורך חייהם.[1]
פרסומו הראשון של גלאריאן בתחום המוזיקה היה כרך צנוע בשם Isogoge in musicen שיצא לאור בשנת 1516. בחיבורו זה הוא דן באלמנטים הבסיסיים של המוזיקה; קרוב לוודאי, שהספר שימש להוראה. אבל ספרו המפורסם ביותר, אחת העבודות המפורסמות ורבות ההשפעה ביותר בתאוריית המוזיקה שנכתבו בתקופת הרנסאנס, היה ה"דודקאכקורדון", שאותו הוציא לאור בבזל בשנת 1547. העבודה כבדת המשקל כוללת כתבים על פילוסופיה וביוגרפיה נוסף לתאוריית המוזיקה, ומקיפה לא פחות מ-120 יצירות שלמות מאת מלחינים בני הדור הקודם (בהם ז'וסקן, אוקכם, יאקוב אוברכט, היינריך איזאק ורבים אחרים). הספר, בשלושה חלקים, נפתח במחקר של בואתיוס, שכתב בהרחבה על מוזיקה במאה ה-6; הוא מתאר את השימוש במודוסים בקנטוס פלאנוס (למשל במזמור גרגוריאני ומונופוניה; והוא מסתיים במחקר מקיף על השימוש במודוסים בפוליפוניה.[2]
עיקר חשיבותו של ה"דודקאקורדון" (מילולית, "כלי בן 12 מיתרים") הוא בהנחה של גלאריאן, שלמעשה קיימים שנים-עשר מודוסים, לא שמונה, כפי שסברו במשך שנים רבות, למשל, בכתביו של התאורטיקאי בן זמנו פייטרו ארון. ארבעת המודוסים הנוספים כוללות צורות אותנטיות ופלגליות של המודוס האאולי (מודוסים 9 ו-10) והיוני (מודוסים 11 ו-12) - המודוסים המקבילים לסולמות מינור ולמז'ור, בסדר זה. גלאריאן אף הרחיק לכת ואמר, שהמודוס היוני הוא המקובל ביותר בשימוש מצד מלחינים בני זמנו.[3]
השפעת מחקריו הייתה עצומה. תאורטיקאים רבים בשנים הבאות, בהם צארלינו, קיבלו את שנים-עשר המודוסים שלו, ואף כי ההבדל בין הצורות הפלגלית והאותנטית של המודוסים איננו מהווה עוד עניין לדון בו בימינו (כך שמספרם ירד לשישה), ההסבר שנתן גלאריאן למודוסים עודנו בשימוש כיום.[4]
גלאריאן היה ממתנגדי הרפורמציה, על אף התפעלותו הקודמת ממרטין לותר.[5]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Clement A. Miller, "Heinrich Glarean." The New Grove Dictionary of Music and Musicians, ed. Stanley Sadie. 20 vol. London, Macmillan Publishers Ltd., 1980. ISBN 1-56159-174-2
- Gustave Reese, Music in the Renaissance. New York, W.W. Norton & Co., 1954. ISBN 0-393-09530-4
- Oliver Strunk, Source Readings in Music History. New York, W.W. Norton & Co., 1950.
- A facsimile of Dodecachordon, http://imslp.org/wiki/Dodecachordon_(Glareanus,_Henricus)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- היינריך גלאריאן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)