היסטוריה צבאית של הקיסרות הרומית

הקיסרות הרומית או האימפריה הרומית (בלטינית: Imperium Romanum) הייתה מדינה רומית שהתקיימה באגן הים התיכון מימיו של אוגוסטוס קיסר (המאה ה-1 לפני הספירה) ועד נפילתה בשנת 476 לספירה. הקיסרות הרומית נוצרה כתוצאה מהחלפת השלטון הרפובליקני ברומא העתיקה, והיא היוותה את השלב השלישי והאחרון בהתפתחות הציוויליזציה של רומא העתיקה; קדמו לה הרפובליקה הרומית (509 לפנה"ס - המאה ה-1 לפנה"ס) והמלוכה הרומית (המאה ה-8 לפנה"ס - 509 לפנה"ס). הקיסרות הרומית התאפיינה בצורת ממשל אוטוקרטית ובשטחים רחבי הידיים אותם כבשה באירופה ובמזרח התיכון.

את התפשטותה החלה רומא העתיקה עוד בימי הרפובליקה, אך היא הגיעה לשיאה בימיו של הקיסר טראיאנוס, כאשר חלשה על שטח של כמעט 6 מיליון קמ"ר. בעקבות התפשטותה הרחבה וכושר העמידה של הקיסרות בפני כוחות זרים, ניכרה השפעתה על השפה, הדת, הארכיטקטורה, הפילוסופיה, המשפטים והממשל באומות רבות ברחבי העולם עד עצם היום הזה.

התקופה הראשונה: התפשטות בשיא העוצמה (27 לפנה"ס - 193 לספירה)

עמוד טראיאנוס המתאר את ניצחונו של הקיסר טראיאנוס בכיבוש הפרובינקיה דאקיה

בין תקופת שלטונו של אוגוסטוס לבין זו טראיאנוס, השיגה הקיסרות הרומית שטחים נרחבים הן במזרח והן במערב, לאחר כמה תבוסות החלו, בשנת 16 לפנה"ס, צבאות רומא לדחוף צפונה ומזרחה מחוץ לגאליה והכניעו את מרביתה של גרמאניה. ההתקדמות בצפון מזרח נעצרה, בעקבות השמדתם הכמעט מוחלטת של שלושה לגיונות, שהיוו יותר 10% מהצבא הרומי, בקרב יער טויטובורג בשנת 9.

הקיסרות הרומית התאוששה מתבוסה זו והמשיכה את התפשטותה אל מעבר לגבולותיו של "העולם הידוע". הרומאים פלשו לבריטניה בשנת 43, מפלסים את דרכם לפנים היבשה, ובנו שני בסיסים צבאיים כדי להגן נגד מרידות ופלישות מצפונו של האי הבריטי, שמהם בנו ואיישו חיילים, בשלב מאוחר יותר, את חומת אדריאנוס.

הקיסר קלאודיוס הורה על השהיית התקפות נוספות מעבר לנהר הריין, ולמעשה קבע את מה שהפך לקצה גבול התפשטותה של הקיסרות בכיוון צפון מזרח.

בשנת 69, דאג אותו לרציחתו של גלבה, ותבע את כס הקיסרות לעצמו. אך גם ויטליוס תבע את כס השלטון. אותו עזב את רומא ופגש את ויטליוס בקרב בדריאקום הראשון^{[דרוש מקור]}, שלאחריו ליגיונותיו של אותו נסו חזרה אל המחנה, ולמחרת היום נכנעו לכוחותיו של ויטליוס. אותו, משהבין כי הובס, איבד את עצמו לדעת. בינתיים הלגיונות המוצבים בפרובינקיות מצרים, יהודה וסוריה הכריזו על אספסיאנוס כקיסר. אספסיאנוס, שעסק באותו הזמן בדיכוי המרד ביהודה, עזב את הפרובינקיה והגיע לאלכסנדריה ומשם עצר את אספקת החיטה לרחבי הקיסרות, לאחר זמן קצר הכריזו הלגיונות המוצבים בדנובה על תמיכתם בטענתו לכס. צבאותיהם של אספסיאנוס וויטליוס נפגשו בקרב בדריאקום השני שלאחריו נסוגו חייליו של ויטליוס אל המחנה. אספסיאנוס, שהצליח לסיים את מלחמת האזרחים, הוכרז כקיסר.

החרבת בית המקדש בירושלים של פרנצ'סקו אייץ, מתאר את החורבן והבזיזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים. שמן על קנבס, 1867

מלחמת היהודים והרומאים הראשונה, הידועה גם כהמרד הגדול, הייתה הראשונה משלוש המרידות של היהודים בפרובינקיית יהודה נגד הקיסרות הרומית. ההצלחות הראשוניות של המורדים רק משכו תשומת לב גדולה יותר מצידו של הקיסר נירון, אשר מינה את הגנרל אספסיאנוס כדי למחוץ את המרד. בשנת 68 דוכאה ההתנגדות היהודית במחוז הצפוני הגליל, ובשנת 70, נכבשה ירושלים ובית המקדש השני נחרב. בשנת 115 פרץ מרד נוסף ביהודה, שהוביל למלחמת היהודים והרומאים השנייה הידועה גם כמרד התפוצות, מרידה נוספת ואחרונה שהובילה למלחמת היהודים והרומאים השלישית פרצה בשנת 132 וידועה יותר כמרד בר כוכבא. שתי המרידות האחרונות דוכאו באכזריות ולמעשה הביאו לחורבנה של הקהילה היהודית הן ביהודה והן בתפוצות (בעיקר באלכסנדריה ובקפריסין).

מזרחה משם, הקיסר טראיאנוס הפנה את תשומת לבו אל עבר דאקיה ולאחר מספר לא ודאי של קרבות, צעד טראיאנוס בראש צבאו לתוך דאקיה, הטיל מצור על בירתה סרמיסג'טוזה שבסיומו בזז והחריבה עד היסוד.

את עיקר כוחה הצבאי, ואת עצם העובדה כי היא נחשבה לאויבת הקשה ביותר להתמודדות עימה במזרח, חייבת האימפריה הפרתית לצבאה החזק, שנשען על כוחו של חיל פרשי כבד, וקשתים זריזים הרכובים על סוסים. בשנת 113 יצא הקיסר טראיאנוס למסע מלחמה כנגד האימפריה הפרתית, שבשיא כיבושיו אף הצליח לכבוש לזמן קצר את בירת האימפריה הפרתית, קטסיפון ולהדיח את מלך הפרתים, אוסורס הראשון ולהציב במקומו שליט בובה בשם פרתמספטס. כיבושים אלה במזרח היו ההישג הגדול ביותר אליו הגיע הקיסרות הרומית במזרח, והביאו את הקיסרות לשיא התפשטותה, הישג שאף שליט רומי, שיבוא אחריו לא יצליח לחזור עליו. טראיאנוס מת במהלך של מסע המלחמה, יורשו אדריאנוס הבין כי לא יוכל להגן לאורך זמן על השטחים העצומים שנכבשו, והחליט לנטוש חלק גדול מהם, כדי לא לאמץ את הצבא הרומי יותר מכפי יכולתו. האימפריה הפרתית התאוששה מחורבנה, וחזרה ותקפה את הקיסרות הרומית בשנת 161 והביסה שני צבאות רומיים שניצבו בפניה. הגנרל גאיוס אבידיוס קסיוס נשלח בשנת 162 כדי להשתלט על המזרח הבוער, ולאחר שהצליח להרוס את העיר סלוסיה על גדת נהר הפרת, חתמו הפרתים על הסכם שלום עם הרומאים, בו נאלצו למסור את מערב מסופוטמיה לידי הרומאים.

בשנת 197, הקיסר ספטימיוס סוורוס ניהל מלחמה קצרה ומוצלחת נגד האימפריה הפרתית, שבשיאה נבזזה שוב בירת האימפריה הפרתית, קטסיפון, וחציה הצפוני של מסופוטמיה הושב לקיסרות הרומית. הקיסר קרקלה צעד לפרתיה בשנת 217 מאדסה כדי לפתוח במלחמה נגדם, אך במהלך מסעו הוא נרצח. בשנת 224, רוסקה האימפריה הפרתית, לא בידי הרומאים, כי אם בידי המלך הנתין הפרסי, ארדשיר, שמרידתו הביאה להיווסדותה של האימפריה הסאסאנית בפרס, שהחליפה את האימפריה הפרתית כאויבתה הגדולה של הקיסרות הרומית המזרח.

התקופה השנייה: התבצרות ודעיכה (193-395)

פלישות הברברים לקיסרות הרומית, ומיקומו של קרב אדריאנופול

על אף כי האותנטיות ההיסטורית אינה ברורה, תערובת של עמים גרמאנים, קלטים ותערובת של שבטים בעלי מוצא אתני קלטו-גרמאני התיישבו על אדמות גרמאניה מתחילת המאה ה-1 והלאה. הבעיה המהותית של קבוצות שבטיות גדולות על גבולותיה של הקיסרות נישארה בעיינה לאורך המאות הבאות, אך המאה השלישית סימנה עלייה משמעותית בסכנה שניצבה בפני הקיסרות הרומית עקב איום זה.

אוסף של שבטים אלמאניים חצו תכופות את גבול הקיסרות ותקפו את הפרובינקיה גרמאניה העילית, כך שכמעט באופן רציף הם היו מעורבים בעימות עם הקיסרות הרומית. למרות זאת, התקיפה המשמעותית הראשונה לעומק השטח הרומאי לא התרחשה עד לשנת 268. באותה השנה נאלצו הרומאים לחשוף חלקים גדולים מגבולם עם הגרמאנים מחיילים בתגובה לפלישה מאסיבית בידי קונפדרציה חדשה של שבטים גרמאניים, הגותים, שהגיעו ממזרח. הלחץ של קבוצות שבטיות הדוחפות את עצמן אל תוך גבולות הקיסרות היוו את סופה של שרשרת הגירה ששורשייה טמונים רחוק אל תוך המזרח.

השבטים האלמאניים ניצלו את ההזדמנות, והחלו בפלישה מאסיבית לגאליה ולצפונה של איטליה. למרות זאת, הובסו הוויזיגותים באותו הקיץ ולאחר מכן הונסו בקרב נאיסוס. לאחר תבוסתם נשארו הגותים איום משמעותי עבור הקיסרות, אך למספר שנים כיוונו את התקפותיהם אל מחוץ לאיטליה עצמה.

מצד שני האלמאנים חידשו את תנועתם לכיוון איטליה כמעט מיד. הם הביסו את צבאו של הקיסר אורליאנוס בקרב פלאסנטיה בשנת 271 אך הוכו ואולצו לסגת לזמן קצר, רק כדי להופיע שוב 50 שנה מאוחר יותר. בשנת 378 הנחילו הגותים תבוסה ניצחת לקיסרות הרומית המזרחית בקרב אדריאנופול.

באותו הזמן פשטו הפרנקים דרך הים הצפוני והתעלה האנגלית, אחד השבטים האלמאניים לחץ לעבר נהר הדנובה, ואילו שבטים אחרים הטרידו את דאקיה, אל הגותים הצטרפו הרולרים ויחדיו את תקפו סביב הים השחור. בתחילתה של המאה ה-5, הלחץ על גבולותיה של הקיסרות הרומית המערבית גבר משמעותית.

קרב גשר מילויאן, מאת ג'וליו רומאנו, המתאר את ניצחונו של קונסטנטינוס על מקסנטיוס והשתלטותו על איטליה

מצב בו היה הצבא מוכן לעיתים קרובות להעדיף ולתמוך במפקדו מאשר בקיסר הביאה מפקדים לבסס שליטה מוחלטת על הצבא עליו היו אחראים וכך לעשוק את כס הקיסרות. מה שנחשב כמשבר במאה ה-3 מתאר את המהומה, הרצח, תפיסת השלטון שלא כחוק והמלחמות הפנימיות, כפי שניתן לראות היטב עם רציחתו של אלכסנדר סוורוס בשנת 235.

הקיסר ספטימיוס סוורוס, נאלץ להתמודד עם שני יריבים לכתר: מושל בריטניה קלודיוס אלבינוס ומושל סוריה פסקניוס ניגר. יורשו של פטימיוס סוורוס, קרקלה שלט ללא הפרעה עד אשר נרצח בידי מפקד המשמר הפרטוריאני מקרינוס, שזכה לתמיכת הצבא והכריז על עצמו כקיסר מבלי להמתין לאישורו של הסנאט. לעומת זאת, חייליו של אלאגבאלוס ומתנגדיו של מקרינוס הכריזו עליו כקיסר, עקב הפצת שמועה שקרית מצידה של סבתו, כאילו הוא (אלאגבאלוס) בנו של הקיסר המנוח קרקלה ומכאן יורשו החוקי. שני הניצים נפגשו בקרב אנטיוכיה בשנת 218, בסיומו הובס מקרינוס ונרצח, ואלאגבאלוס הוכתר כקיסר.

מכל מקום, ארבע שנים לאחר מכן נרצח אלאגבאלוס ואלכסנדר סוורוס הוכרז כקיסר, שבסוף שלטונו נרצח בתורו ופינה את מקומו לרוצחו מקסימינוס. מכל מקום, כשם שהועלה לשלטון על ידי הצבא, כך גם הורד מקסימינוס מהשלטון, על די הצבא ונרצח. כאשר התברר לכוחותיו כי לא יוכל להתחרות עם עוצמתו של המועמד הסנאטורי לכס השלטון גורדיאנוס השלישי.

גורלו של גורדיאנוס השלישי אינו ודאי, על אף שישנה האפשרות כי נרצח בידי יורשו, פיליפוס הערבי, שישב על הכס רק שנים ספורות (244–249) לפני שהצבא שוב העלה גנרל אחר שתבע את השלטון, הפעם היה זה דקיוס, שהביס את פיליפוס בקרב שנערך ליד העיר ורונה, ותפס את השלטון. גם גורלו של פיליפוס אינו ידוע באופן ודאי ושתי הסברות המקובלות הן שנהרג במהלך הקרב, או שנרצח בידי חייליו שרצו להוכיח את נאמנותם לצד המנצח. גליאנוס ששלט ברומא בין השנים 260–268 ראה בתקופת שלטונו מספר שיא של טוענים לכתר ומרידות. לא פחות מחמישה טוענים לכתר במערבה של הקיסרות ועשרה במזרחה הכריזו על עצמם כקיסרים בתמיכת לגיונות שונים. הסיבה לריבוי הטוענים לכתר והמרידה נעוצה בעיקרה במשך שלטונו הארוך של גליאנוס, שבתחילת דרכו שלט במשותף עם אביו ולריאנוס שנפל בשבי והוצא להורג על ידי שאפור הראשון מלך האימפריה הסאסאנית, בשעה שהאחרון ערך מסע מלחמה לכיבושה של סוריה ואסיה הקטנה בשנת 260. לאחר מכן המשיך גליאנוס בשלטון לבדו עד לשנת 268. דיוקלטיאנוס, טוען לכתר בפני עצמו, הביס את קארינוס כדי להפוך לקיסר. מידה מסוימת של יציבות חזרה אל הקיסרות הרומית לאחר כמעט 50 שנה, דיוקלטיאנוס פיצל שוב את הקיסרות לשניים והנהיג משטר של טטררכיה שבה לכל אחד מחצאי הקיסרות ימונה שליט בכיר הנושא את התואר "אוגוסטוס" ושליט זוטר הנושא את התואר הפחות בחשיבות "קיסר". עם מותו או פרישתו של הבכיר יחליף הזוטר אותו בתפקידו וימנה לעצמו משנה חדש. שיטה זו הפסיקה את מלחמות האזרחים לתקופה קצרה עד לשנת 312. באותה השנה, התמוטטו הקשרים בתוך הטטררכיה לתמיד. החל משנת 314 והלאה הביס קונסטנטינוס את ליקיניוס בסדרה של קרבות. לאחר מכן, פנה קונסטנטינוס ונלחם במקסנטיוס, גובר עליו בקרב ליד העיר ורונה ומביסו סופית בקרב גשר מילויאן שעל נהר הטיבר, במהלך הקרב טבע מקסנטיוס ומת.

תבליט קיר בנקש-י רוסתם, המתאר את כניעתו של הקיסר ולריאנוס למלך שאפור הראשון שליטה של האימפריה הסאסאנית

לאחר שהפילו את האימפריה הפרתית, רדפה האימפריה הסאסאנית שקמה על חורבותיה אחר מדיניות התפשטות הארסיבית יותר מאשר קודמתה והמשיכה במלחמה כנגד רומא. בשנת 230, תקף המלך הסאסאני הראשון, ארדשיר הראשון, את שטחה של הקיסרות הרומית, ובשנת 243 הביס צבא בראשותו של הקיסר גורדיאנוס השלישי את הסאסאנים וכבש שוב שטחים במזרח.

בשנת 253, תחת הנהגתו של שאפור הראשון, חדרה האימפריה הסאסאנית עמוק לשטחי הקיסרות הרומית, מביסים בדרכם את הצבא הרומי בקרב ברבליסוס וכובשים ובוזזים את אנטיוכיה. בשנת 260 הביס שוב צבא סאסני את הצבא הרומי בקרב אדסה ולכד את הקיסר ולריאנוס, שהוצא להורג.

בשנת 297 נחתם שלום לזמן ממושך בין נארסה הראשון לדיוקלטיאנוס. אולם שלום זה החזיק מעמד עד זמן קצר לפני מותו של קונסטנטינוס הראשון בשנת 337, שאפור השני שבר את הסכם השלום והחל עימות צבאי שנמשך 26 שנה, כשהוא מנסה, בהצלחה מועטה בלבד, לכבוש את המבצרים הרומיים באזור. הקיסר יוליאנוס הכופר פגש את שאפור השני בקרב קטסיפון, שנערך מחוץ לחומותייה של הבירה הפרסית. הרומאים נצחו את הקרב, אך לא היה בכוחם לכבוש את העיר הבצורה ונאלצו לסגת. עד לנפילתה של הקיסרות הרומית נערכו מלחמות נוספות בין הצדדים.

התמוטטותה של הקיסרות הרומית המערבית (395-476)

ערך מורחב – שקיעת האימפריה הרומית

לאחר מותו של תאודוסיוס הראשון בשנת 395, התכחשו הוויזיגותים, תחת הנהגתו של מלכם החדש אלאריק הראשון, להסכם עם הקיסרות הרומית ופלשו לצפון איטליה, אך נהדפו שוב ושוב בידי מפקד הצבא המערבי פלביוס סטיליקו. גבולותיה המבוצרים של הקיסרות הרומית על נהר הריין רוקנו מחיילים רומאים, ובתחילת שנת 407 פלשו שבטים ונדלים, אלאנים וסואבים לגאליה, נתקלים בהתנגדות מועטה בלבד והמשיכו וחצו את הפירינאים, וחדרו לספרד בשנת 409.

סטיליקו הפך לקורבן למשפט קנוניה ברוונה (שם שכנה חצר הקיסרות משנת 402) והוצא להורג בעוון בגידה ב-408. לאחר מותו, הממשל הפך יותר ויותר ללא יעיל בטיפולו בבעיית הברברים, ובשנת 410 נבזזה רומא על ידי הוויזיגותים.

תחת יורשיו של אלאריק, התיישבו הגותים בגאליה (412–418) ולמשך זמן מה הועסקו כפוידרטוס כנגד הוונדלים, אלאנים והסואבים שנמצאו בספרד. בינתיים, במהומת השנים שעברו ננטשה הפרובינקיה בריטניה.

ההונים בקרב שאלון, ציורו של אלפונס דה נוויל

לאחר מותו של הקיסר פלביוס אוגוסטוס הונוריוס בשנת 423, מינתה הקיסרות הרומית המזרחית את ולנטיניאנוס השלישי כקיסר המערבי ברוונה. לאחר מאבק אלים עם מספר יריבים, עלה פלביוס אאטיוס למשרת מגיסטר מיליטום. פלביוס אאטיוס הצליח לייצב את מצבה הביטחוני של הקיסרות לזמן מה. כאשר הוא נשען רבות על בני בריתו ההונים. בעזרתם הוא הצליח להביס את הבורגונדים, שאכלסו חלקים מדרומה של גאליה לאחר שנת 407, ויישב אותם כבני בריתה של רומא בסבויה בשנת 433. בשלב מאוחר יותר באותה המאה, לאחר שכוחה של רומא דעך, הרחיבו הבורגונדים את שליטתם גם לעמק הנהר רון.

בינתיים, לחץ מצידם של הוויזיגותים ומרידה באפריקה, שכנע בניפקיוס, רוזן אפריקה, את הוונדלים בהנהגתו של גאיזריק, לחצות בשנת 429 את מצר גיברלטר, הוונדלים פשטו על הפרובינקיות העשירות של צפון אפריקה, שם התיישבו בשכנות לרומאים המקומיים. לאחר תפיסתה של קרתגו קבעו אותה הוונדלים כבירתם והקימו מדינה עצמאית עם צי מטיל אימה (439). כיבוש זה זכה להכרה בידי הקיסרות המערבית רק בשנת 442. הצי הוונדלי היווה מאז סכנה מתמדת לסחר הרומאי ולחופי ואיי מערב ומרכז הים התיכון.

בשנת 444, ההונים, שהועסקו כבני בריתה של רומא על ידי אאטיוס, אוחדו תחת מלכם אטילה, שפלש לגאליה ונעצר רק במאמץ גדול ומשותף לכוחות רומאים וגרמאניים שהונהגו בידי אאטיוס בקרב שאלון בשנת 451. שנה לאחר מכן, פלש אטילה לאיטליה ומשם התקדם וצעד לעברה של רומא, אך בשנת 453 הוא מת ומסע ההונים הופסק.

בשנת 454 נרצח אאטיוס על ידי ולנטיניאנוס השלישי, הנקמה לרצח זה לא אחרה לבוא, ושנה לאחר מכן נרצח ולנטיניאנוס בעצמו על ידי גנרלים נאמנים לאאטיוס. עם סופה של השושלת התאודוסיאנית הוצת מאבק חדש בין בתי האב הגדולים. הוונדלים ניצלו את חוסר השקט, הפליגו לעברה של רומא, ובזזו את העיר בשנת 455. עם הברברים המתיישבים בפרובינקיות לשעבר, כבני ברית להלכה בלבד, אך בפועל (דה פקטו) פועלים כיישויות מדיניות עצמאיות, הצטמצמו השטחי הקיסרות הרומית לאיטליה ולחלקים מגאליה בלבד.

משנת 455 ואילך, הוצבו מספר קיסרים במערב על ידי הממשל בקונסטנטינופול, אך סמכותם הגיע רק עד לאן שהמפקדי הצבא הברברים וחייליהם (ריקימר 456-472, וגונדובאד 473-475) איפשרו. בשנת 475 פלביוס אורסטס מזכירו לשעבר של אטילה, דחק את הקיסר יוליוס נפוס אל מחוץ לרוונה והכריז על בנו רומולוס אוגוסטולוס כקיסר.

בשנת 476, סירב אורסטס להעניק לאודואקר והרוליים, שבט גרמאני אותו הנהיג, מעמד פדרטיבי, דבר שהניע את אודואקר להורגו, ולהדיח את בנו. אודואקר שלח את הסמל הקיסרי לקונסטנטינופול, ומינה את עצמו למלך על איטליה. על אף שכיסים מבודדים של שלטון רומאי המשיכו אף לאחר שנת 476, הייתה העיר רומא הייתה תחת שלטונם של הברברים, ושלטונה של רומא על המערב הסתיים למעשה. הקיסרות הרומית המזרחית, או הקיסרות הביזנטית, החזיקה מעמד עד לשנת 1453, עד נפילתה של קונסטנטינופול בידי הטורקים העות'מאנים בהנהגתו של מהמט השני.