היסטוריה של ספרד

ההיסטוריה של ספרד מתחילה בתקופה הפרהיסטורית, עוברת דרך תקופת האימפריאליזם, שבה ספרד החזיקה באימפריה שהתקיימה במשך כ-400 שנים (מהמאה ה-15 ועד המאה ה-19), ועד לתקופה המודרנית, שכללה בין היתר את מלחמת האזרחים, תקופת שלטונו של פרנקו ולאחרונה הצטרפותה של ספרד לאיחוד האירופי.

מיני אדם קדומים חיו בצפון חצי האי האיברי לפני יותר ממיליון שנה, והוא אוכלס על ידי בני המין האנושי המודרני לפני כ- 35 אלף שנה. במהלך האלף הראשון לפני הספירה הייתה הגירה לספרד בעיקר מכיוון צפון, דרך הפירנאים, של עמים שונים: איברים, קלטים, קלטיברים, טרטסים, פיניקים, יוונים, ויזיגותים, קרתגים, רומאים, סואבים. בחציו השני של האלף הראשון לפני הספירה ספרד הייתה שדה הקרב היבשתי העיקרי במלחמה בין רומא וקרתגו. לאחר ניצחון הרומאים במלחמה הפכה ספרד למושבה רומית וסופחה לאימפריה שזה עתה קמה. השלטון הרומי הביא עמו את השפה הלטינית, אשר ממנה התפתחה הספרדית לצידן של הפורטוגזית, הקטלאנית ושפות רומאניות נוספות. בשנת 711, לאחר התפרקות האימפריה הרומית, פלשו המורים (צבא של ברברים וערבים, בספרדית: Los Moros) לחצי האי האיברי מצפון אפריקה בהנהגתו של טאריק איבן זיאד (בערבית: طارق بن زياد), כבשו כמעט את כל חצי האי והקימו את הממלכה המוסלמית. כך נותקו חלקים רבים של ספרד מאירופה הנוצרית וחוברו לעולם המוסלמי בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, שהיה מפותח מאוד יחסית לאירופה, שהייתה בשיאה של "תקופת החושך" (ראו ימי הביניים). במשך כ-700 שנים נלחמו המוסלמים והנוצרים על השליטה בחצי האי האיברי. הנוצרים הקימו את ממלכות לאון (Leòn), קסטיליה (Castillia), נווארה (Navarra) וארגון (Aragon). הממלכות הנוצריות נהגו להילחם זו בזו, והתאחדו רק לשם הלחימה במוסלמים.

עם הזמן, הנוצרים צברו יותר כוח ודחקו את המוסלמים לדרום האי האיברי, ולבסוף מחוצה לו כליל. המוסלמים נוצחו סופית ב-1492, שהייתה שנת התפנית של ספרד. בתקופה זו ספרד אוחדה תחת השלטון הנוצרי. פרננדו ואיזבלה, מלכי ספרד המאוחדת הראשונים, פרסמו צו המגרש את כל יהודי ספרד, או ליתר דיוק, כל מי שאינו נוצרי (צו זה כלל את המוסלמים ומיעוטים אחרים). (ראו גירוש ספרד). כמו כן, באותה שנה הגיע כריסטופר קולומבוס לאיים בים הקריבי בשליחות מלכי ספרד, ובכך סלל את הדרך לגילוי יבשת אמריקה.

הספרדים השתלטו על היבשת החדשה שקולומבוס גילה (ראו אמריקה), והקימו עליה מושבות ספרדיות. בנוסף, ספרד השתלטה על אזורים נרחבים באזור השפלה (בלגיה והולנד), וכמו כן גם על הפיליפינים ודרום איטליה. ספרד הייתה הממלכה החזקה בעולם עד לתקופתו של פליפה השני, מלך ספרד (סוף המאה ה-16), בה החלה הממלכה לשקוע. בתקופה זו הולנד ופורטוגל הצליחו להשתחרר מהכיבוש הספרדי ולהקים מדינות עצמאיות. ספרד נקלעה לעימותים ומלחמות נגד האנגלים, הטורקים, הצרפתים וההולנדים, ובכך המשיכה לשקוע. בתחילת המאה ה-19 התחילו מדינות שונות, בעיקר באמריקה הלטינית, להכריז על עצמאות, והאימפריה הספרדית הלכה וקטנה, עד שלבסוף התפוררה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בה שמרה ספרד על נייטרליות, הוחלף השלטון המלוכני בשלטון דיקטטורי, אך לאחר התקוממויות הודח השלטון הדיקטטורי והוקמה רפובליקה סוציאליסטית. השלטון החדש ניסה להקטין את כוחם של הצבא והכנסייה לטובת העניים ופשוטי העם.

בעקבות שינויים בתחום זה התמרדו מספר חיילות בצבא הספרדי בראשותו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו, אשר ביקשו להנהיג משטר פשיסטי. מלחמת האזרחים בספרד נמשכה כשלוש שנים (עד 1939), והסתיימה בניצחונו של פרנקו, אשר שלט במשך 37 שנים. פרנקו מצידו תמך בגלוי בהיטלר ומוסוליני, אם כי לא התערב במלחמת העולם השנייה. עם מותו הוחזר המשטר המלוכני, אשר הקל מעט את האיסורים על חופש הביטוי. ב-1977 נערכו בחירות חופשיות, והמפלגה הסוציאליסטית נבחרה לשלטון. מאז ספרד מתפקדת כמדינה דמוקרטית.

פרהיסטוריה

בספרד נמצאה העדות העתיקה ביותר במערב אירופה ליישוב של בני-אדם קדומים - לסת תחתונה מאובנת מאתר גראן דולינה שבהרי אטאפוורקה תוארכה במספר שיטות שונות לגיל של 1.1 עד 1.2 מיליון שנה לפני זמננו, התקופה הפלאוליתית הקדומה. באותו אתר נמצאו מאובני אדם נוספים המתוארכים לגיל של 780 אלף שנה. החופרים שייכו אותם למין אדם משלהם, שלו העניקו את השם המדעי הומו אנטקסור, אך חוקרים אחרים סוברים שמדובר במין הומו ארקטוס, אשר היה נפוץ באותה תקופה גם באפריקה, בארץ ישראל ובמזרח אסיה. באתר סמוך נמצאו מאובני בני אדם מפורטים יותר ממין אחר, לרוב מסווג כהומו היידלברגנסיס ומתוארך לגיל של 500 עד 350 אלף שנה לפני זמננו. בני-אדם אלו היו ציידים-לקטים שהותירו כלי אבן מסותתים מן התעשייה האשלית.

בתקופה הפלאוליתית התיכונה, כ- 100 אלף עד 40 אלף שנה לפני זמננו, חיו בספרד הניאנדרטלים, ששרידיהם נמצאו במספר אתרים, כמו במערת אל-סידרון באסטוריאס. בתקופה הפלאוליתית העליונה, 35 עד 10 אלף שנים לפני זמננו, הוחלפו הניאנדרטלים על ידי בני אדם מן המין האנושי המודרני, שהותירו יצירות אמנות פרהיסטורית, מהן מפורסמים במיוחד ציורי הקיר ממערת אלטאמירה.

העת העתיקה

אמת המים הרומית של סגוביה, הנמצאת בשימוש עד ימינו

התושבים המקוריים של חצי האי האיברי מכונים בשם הקיבוצי האיברים, שם שכולל עמים רבים ושונים זה מזה, ביניהם אולי גם העם הבסקי. העיר האיברית המוכרת ביותר היא טרטסוס. החל מהמאה ה-9 לפנה"ס פלשו למדינה הקלטים ונוצרה התרבות הקלטיברית. במרוצת האלף הראשון לפנה"ס הוקמו לאורך החוף האיברי מושבות פיניקיות, שהחשובה בהן הייתה גאדיר (קדיס של היום), וכן מושבות יווניות.

בעקבות המלחמה הפונית הראשונה (אמצע המאה השלישית לפנה"ס) התחילו הקרתגים ליישב את חופי חצי האי. המושבה המרכזית הייתה קרתגו נובה (קרטחנה של היום). במלחמה הפונית השנייה גורשו הקרתגים מחצי האי האיברי, והרומאים התחילו בכיבושו ההדרגתי, כאשר בשנת 197 לפנה"ס הוקמו בו שתי פרובינקיות רומאיות, היספניה קיטריור והיספניה אולטריור. הכיבוש הרומי נתקל בהתנגדות עזה, במיוחד ידועים המצור על נומנטייה, עיר איברית ששכנה לגדות הדורו באזור סוֹריה של ימינו, ומלחמת הגרילה נגד הרומאים שניהל באמצע המאה ה-2 לפנה"ס המנהיג הצבאי הלוזיטני ויריאתוס. רק בימיו של אוגוסטוס הושלם כיבוש חצי האי, שכונה על ידי הרומאים היספניה. מאוחר יותר פוצלה הפרובינקיה לשלושה חלקים: היספניה טארקוננסיס, היספניה בייטיקה ולוזיטניה.

להיספניה נודעה חשיבות רבה באימפריה הרומית. נולדו בה הקיסרים טראיאנוס, אדריאנוס ותאודוסיוס הראשון והסופר סנקה. תקופת השלטון הרומאי הותירה את חותמה בתשתית הדרכים ובמבני הציבור וכן בתרבות, בשפה ובמשפט.

התקופה הוויזיגותית

הממלכה הוויזיגותית, בסביבות 500 לספירה

ב-409, בעקבות היחלשות האימפריה הרומית, פלשו לחצי האי שבטים גרמאניים: השוואבים, האלאנים והוונדלים. ב-416 פלשו גם הוויזיגותים כבני בריתה של רומא. הם גירשו את האלאנים והוונדלים, ודחקו את השוואבים לאזור גליסיה. תקופת שלטונם של הוויזיגותים הייתה רצופה במאבקים עם השוואבים, הבסקים, הפרנקים וכן עם הביזנטים, שהשתלטו על דרום חצי האי והחזיקו בו בין 552 ל-628. בחצי השני של המאה ה-6 השתלט המלך הוויזיגותי לאוויגילד על השטחים שבהם ישבו השוואבים. יורשו רֶקארֵד ידוע כמי שהעביר את הוויזיגותים ב-589 מנצרות אריאנית לנצרות הקתולית.

הוויזיגותים הותירו על כנם את מוסדות השלטון הרומיים. מסיבה זו, ככל הנראה, ספרד לא שקעה בבורות ובאנאלפביתיות שאפיינו את אירופה בתקופתם. הממלכה הוויזיגותית סבלה מסכסוכים פנימיים תכופים, שכן העברת הכתר לא הייתה מבוססת על ירושה אלא על בחירות בקרב האצילים. הכלכלה התבססה אך ורק על חקלאות, והאוכלוסייה הצטמצמה מאוד ביחס לתקופה הרומית. מעמדה הפוליטי והחברתי של הכנסייה היה גבוה; לא מפליא שהדמות התרבותית הבולטת בתקופה זו הייתה התאולוג איזידור מסביליה.

ספרד בין מוסלמים ונוצרים

הממלכה האסלאמית המאוחדת

ערך מורחב – אל-אנדלוס

המסגד של קורדובה

בשנת 711 פלשו לחצי האי כוחות מוסלמים ממרוקו. הם ניצלו את חולשתה של הממלכה הוויזיגותית והשתלטו עליה תוך שנים ספורות. הם אף חצו את הפירנאים לתוך הממלכה הפרנקית (צרפת של היום), אך נבלמו ב-732 בפואטייה. רוב שטחו של חצי האי, למעט האזורים ההרריים בצפון, הפך למחוז בחליפות אומיה שכונה אל-אנדלוס.

כשהאימפריה האסלאמית עברה לידי בית עבאס, מינה את עצמו עבד אל-רחמן, אחד מבני משפחת אומיה, לאמיר של אל-אנדלוס (756), ובכך הכריז למעשה על עצמאותה. בימיו, הייתה ספרד ממלכה משגשגת. חינוך חינם ניתן לעניים והמוסלמים חיו בשלום עם בני דתות אחרות בתוך ספרד. ספריות, אוניברסיטה מוסלמית ראשונה מסוגה, ומסחר פורה גרמו לספרד להיות הממלכה המצליחה ביותר באירופה. למרות הכיבוש המוסלמי, התרבות המקומית הושפעה רבות מימי השלטון הרומאי ומימי השלטון הוויזיגותי. בזמן יורשיו הלכה והצטמצמה השליטה של האמיר בנעשה בשטח, עד שבסוף המאה ה-9 עמדו מורדים בשעריה של קורדובה, בירת האמירות. רק בימיו של עבד א-רחמן השלישי, שעלה לשלטון ב-912 והכריז על עצמו ח'ליף, חזר השגשוג הכלכלי והתרבותי לאל-אנדלוס.

ממלכות נוצריות מוקדמות

מפה פוליטית של חצי האי האיברי, תקופת הטאיפות הראשונה, 1030

למרות ההצלחות המוסלמיות, הם לא הצליחו להשתלט על כל חצי האי האיברי. באזורים ההרריים בצפון חצי האי כוננה ממלכת אסטוריאס הנוצרית על ידי פלאיו אשר הביס כח מוסלמי קטן בקרב קובאדונגה בסביבות שנת 722. פלאיו לא הסתפק בממלכתו הקטנה, המשיך לתקוף את המוסלמים בסביבות ממלכת אסטוריאס וכבש את לאון שהייתה העיר הראשית בצפון-מערב ספרד. לאחר מותו ב 734, המשיכו יורשיו בהרחבת ממלכת אסטוריאס, עד שבסביבות 775 השתרעה הממלכה על כל צפון מערב ספרד ובהמשך, בימי אלפונסו השני, מלך אסטוריאס התרחבה לחבל הבסקים ולגליסיה והגיעה עד שערי ליסבון. בין 913 ל 924 שונה שמה של ממלכת אסטוריאס לממלכת לאון כאשר שליטי הממלכה קבעו את מושבם בלאון. עם מעבר הממלכה ללאון, כבשה הממלכה מידי המוסלמים את מחוז בורגוס.

גם האזורים בצפון מזרח ספרד על גבול צרפת לא נשארו זמן רב בידי המוסלמים. אזור נווארה ובירתה פמפלונה היו מוקד מאבק בין אנשי נווארה לממלכתו של קרל הגדול, בין 778 ל-812. בשנת 824 המצביא הבסקי אינגיו אריסטה נתמנה למלך של ממלכת פמפלונה, שבהמשך שינתה את שמה לממלכת נווארה. יורשיו, סנצ'ו גרסס הראשון (905-925) וגרסיה סנצ'ס הראשון (925-970), ניהלו מלחמות נגד המוסלמים והרחיבו את גבול הממלכה על חשבון המוסלמים.

בסביבות 930, פרננדו השני, מלך קסטיליה מרד בממלכת לאון, בסיוע המוסלמים, והקים את ממלכת קסטיליה העצמאית. המלחמות התכופות בין קסטיליה ולאון אפשרו לסנצ'ו השלישי, מלך נווארה לכבוש את קסטיליה בתחילת המאה ה-11 (בשנות ה-20 של המאה), ואת לאון בסוף ימיו, בשנת 1034. אחרי מותו, חולקה ממלכתו בין בניו, ובנו פרננדו הראשון מלאון שלט על ממלכת קסטיליה-לאון, שכללה את קסטיליה, לאון וגליסיה, בין 1037 ו 1065.

מחוז ברצלונה שבצפון מזרח ספרד, השתחררה מהמוסלמים בסביבות 801 והפכה לממלכה ואסאלית של צרפת אשר שליטיו מונו על ידי מלך צרפת. בשנת 897 החלה לשלוט במחוז ברצלונה שושלת של שליטים ובחצי השני של המאה העשירית נותק הקשר עם צרפת ומחוז ברצלונה הפכה למעשה לממלכה עצמאית.

עד סוף המאה ה-10, הממלכות הנוצריות, ששכנו באזורים ההרריים של צפון ספרד, היו עניות מאוד, וצבאותיהן היו קטנים מאוד (לעיתים כללו רק מאות לוחמים). הממלכה המוסלמית שמדרומן הייתה עשירה וחזקה, והממלכות הנוצריות העלו מתנות או מיסים לחליף של קורדובה ראש הממלכה המוסלמית.

ממלכות הטאיפה

בסוף המאה ה-10 שלט באל-אנדלוס, שנקראה גם חליפות קורדובה, הווזיר הראשי אל-מנסור, שנודע בהישגיו הצבאיים. לאחר מותו החלה החליפות להתפורר, עד שב-1031 חדלה מלהתקיים, ואל-אנדלוס התחלקה לעשרות ממלכות הטאיפה.

הטאיפות היו נתונות במאבקי כוח בלתי פוסקים, שהביאו עד מהרה לחלוקת השטח בין חמש ממלכות עיקריות, שמרכזיהן היו בסרגוסה, בדחוס, טולדו, גרנדה וסביליה. המלחמות בין הטאיפות שיחקו לידיהן של הממלכות הנוצריות של חצי האי האיברי, במיוחד ממלכת קסטיליה-לאון וממלכת אראגון, שהפכו את חלקן לווסאליות והשיתו עליהן מיסים כבדים. חולשתם המדינית של המוסלמים בספרד הגיעה לשיאה בכיבוש טולדו בשנת 1085 בידי אלפונסו השישי, מלך לאון. מאורע זה הביא לפלישתם של המוראביטון לספרד. אלה איחדו תחת שלטונם את כל החלק המוסלמי של חצי האי האיברי, ובכך הביאו לקיצה את תקופת הטאיפות הראשונה.

תקופת הטאיפות נמשכה עד הכיבוש המוחלט של כל חצי האי מידי המוסלמים ב-1492, למעט שתי תקופות קצרות של שלטון מוסלמי מרכזי: תקופת המוראביטון בסוף המאה ה-11 ותקופת המוואחידון בסוף המאה ה-12.

עליית הבורגנות

לקראת סוף המאה ה-12 התחוללו מספר שינויים שהעלו את כוחו של "המעמד השלישי" (שאינם אצילים ואינם אנשי כנסייה) בערים. הערים התפתחו וגדלו, האצילים קרסו תחת עול הרקונקיסטה שמימנו בכסף ובכוח אדם, ושגזלה משאבים רבים והבורגנים, שלא היו כפופים למערכת הפיאודלית היו פנויים לצבירת ממון ומיומנויות נדרשות. כך החלו לתפוס בני מעמד זה מקום גדל והולך בשורות הקורטס (האספה המייעצת למלך, הפרלמנט). כחלק ממערך היחסים הפוליטי מול המלך דרשו הערים וקיבלו פריווילגיות שאיפשרו להן חופש לנהל עת עסקיהן ולקבוע את חוקיהן. במקביל התחזק כוחו של הקורטס שיכל להתנגד לחוקים מלכותיים.

העת החדשה

בשנת 1469 נישאו פרננדו השני, מלך אראגון ואיזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה (שנודעו בכינוי המלכים הקתוליים) בנישואים שהביאו בסופו של דבר בשנת 1479 לאיחוד של אראגון וקסטיליה. איחוד פוליטי זה יצר את הבסיס לספרד אותה אנו מכירים כיום. השניים, ולצידם האצילים והכנסייה, טרחו להוריד מחשיבותו של הקורטס על ידי הפחתת סמכויותיו, דבר שהתאפשר כתוצאה מהעוצמה המלכותית שלאחר סיום הרקונקיסטה, עד שהפכו את האספה ללא יותר ממאשרת אוטומטית של כל החלטה מלכותית. אולם, הקורטס עדיין שלט בקופה הציבורית ובמיסים. גם בתקופת האימפריה הספרדית היה מעמדו של הקורטס לא יותר מאספה נאמנה למלך. לעומת זאת, היותם של המלך והמלכה נוצרים אדוקים חיזקה מאוד את הכנסייה שהצליחה לגרום לכך כי אלה שאינם קתולים יגורשו מהמדינה.

שנת 1492 הייתה בעלת משמעות רבה לספרד. ארבעה אירועים מרכזיים שהתחוללו בשנה זו הביאו ליצירתה של ספרד כאימפריה טרנס-אטלנטית מגובשת וריכוזית. כיבושה של גרנדה וסיום הרקונקיסטה הביאו לאיחודה של ספרד כולה תחת ישות פוליטית אחת ותחת שלטון נוצרי קתולי. צו גירוש הוצא ליהודי ספרד באותה השנה. רוב היהודים גלו לארצות אחרות בים התיכון, חלקם לערי נמל בחופה המערבי של אירופה וחלק קטן התנצר. צו דומה הוצא לאחר מכן כנגד המוסלמים. המוסלמים שהיוו רוב במספר ערים גדולות, התנגדו לצו והתמרדו נגד הממלכה. במשך 100 שנה היו קרבות בין נוצרים ומוסלמים בערים השונות בספרד שבהן נהרגו ונטבחו עשרות אלפי מוסלמים. רק ב-1602 הסתיים המאבק ויתרת המוסלמים או שגלו לצפון אפריקה או שהתנצרו. גרוש המאמינים של דתות אחרות למעט הקתולים, שהסתיים בסוף המאה ה-16 והביא לאחדות לאומית ודתית תחת הכנסייה הקתולית שגם היא הייתה כפופה לכתר, במסגרת הפטרונטו ריאל, ממנו נהנו מלכי ספרד. מסעו של כריסטופר קולומבוס מערבה וגילויו את הקריביים, ויבשת אמריקה לאחר מכן, פתחו עידן חדש של התפשטות בצידו השני של האוקיינוס האטלנטי. לבסוף, השלמתו של המילון הראשון של השפה הספרדית סייע גם הוא לגיבוש תרבותי.

גילוי יבשת אמריקה בידי קולומבוס פתח עידן שבו כובשים ספרדיים השתלטו על רוב יבשת אמריקה, בהתאם לחוזה טורדסיאס, בייחוד על דרום ומרכז היבשת. במהלך המאה ה-16 הביאו המושבות הספרדיות באמריקה עושר עצום לספרד והפכו אותה למדינה החזקה ביותר באירופה.

לאחר מותו של קרלוס השני, מלך ספרד ללא יורשים, עלה לשלטון פליפה החמישי, מלך ספרד מבית בורבון, מה שהביא לפרוץ מלחמת הירושה הספרדית, שנמשכה עד 1715. המלכים הבורבונים שלטו שלטון אבסולוטיזם נאור והביאו לרפורמות במדינה, אם כי הממלכה נשארה קתולית אדוקה, והאינקוויזיציה הוסיפה להחזיק בעמדות כח במדינה. סדרה של מלחמות עם מדינות אירופה האחרות ומלחמות פנימיות על המלוכה החלישו את ספרד עד כדי כך שנפוליאון השתלט עליה ב-1808, והכתיר את אחיו ז'וזף בונפרטה למלך. הספרדים, בסיוע בריטי, התקוממו נגד השלטון הזר, פתחו במלחמת גרילה וסילקו לבסוף את הצרפתים ב-1814. במקביל למהלכים אלה התחוללו מלחמות העצמאות במושבות שבאמריקה, וספרד איבדה את מרבית האימפריה שלה. לאחר נפילת נפוליאון החלה תקופה של עימותים פנימיים על השלטון, שבהם התבלט הגנרל רפאל דל רייגו שהוצא בסופו של דבר להורג. לאחר המלחמה עם ארצות הברית ב-1898 איבדה ספרד את קובה, פוארטו ריקו והפיליפינים, שלוש מושבותיה האחרונות מעבר לים.

בין ספטמבר 1810 לבין ספטמבר 1813 התכנס הקורטס של קדיס שבסופו נחקקה החוקה של חודש מרץ 1812, וכן חוקים רבים אחרים שהפכו את המשטר ממשטר אבסולוטי למשטר של מונרכיה פרלמנטרית. ניסיון זה להפוך את המשטר האבסולוטי לקונסטיטוציוני כשל ופרננדו השביעי, מלך ספרד ביטל במאי 1814 את תיקוני הקורטס. אף על פי כן נחשב הקורטס ותיקוניו כאחד ממקורות ההשראה העיקריים של הליברליזם הספרדי במאה התשע-עשרה. בין השנים 1820 ל-1823 הצליחו הכוחות הליברליים בפיקודו של רפאל דל רייגו לכפות על המלך לפעול לפי החוקה ובשלוש שנים אלה התקיימה מלוכה פרלמנטרית בספרד.

בשנת 1833 נפטר המלך פרננדו השביעי ללא יורש זכר. הקורטס המליץ על ויתור החוק הסאלי והמלכת בתו של המלך, איזבלה למלכה. הדבר הביא לפיצול בשורות המלוכנים שחלקם סירב לקבל את הוויתור על עקרון הירושה דרך הזכר וביקש להמשיך את שושלת בית בורבון על ידי אחיו של המלך, האינפנטה קרלוס, רוזן מולינה. פלג זה, שנקרא "קרליסטים", הפך לתנועה שמרנית שניהלה מ-1833 ועד 1876 שורה של מלחמות פנימיות והמשיכה להשפיע על הפוליטיקה הספרדית כ"סמן ימני". המלוכה הספרדית בראשות איזבלה נלחמה על מעמדה וגם נלחמה נגד כוחות רפובליקניים חזקים שהצליחו להקים בין השנים 1873–1874 את הרפובליקה הספרדית הראשונה. חברי הקונגרס החלו לכתוב חוקה שתהפוך את ספרד לרפובליקה פדרלית, אך רעיון הרפובליקה לא צלח. עם עלייתו לשלטון של אלפונסו השנים עשר ומינויו למלך ספרד, בית בורבון הושב מחדש.

המאה ה-20

תחילת המאה ה-20 הביאה קצת שקט לספרד. הקולוניזציה של מרוקו הספרדית, סהרה הספרדית (כיום, סהרה המערבית) וגינאה המשוונית, פיצתה באופן חלקי על ההחלשות באמריקה. לאחר תקופות מסוימות של שלטון רפובליקני-דמוקרטי פרצה בשנת 1936 מלחמת האזרחים הספרדית. במלחמה זו נלחמו כוחות ליברלים-דמוקרטים חילונים, יחד עם קומוניסטים, סוציאליסטים ואנרכיסטים כנגד כוחות לאומנים-פשיסטים, שמרנים, קלריקליים וקרליסטים בראשות גנרל פרנסיסקו פרנקו. מלחמה זו מיקדה תשומת לב מכל אירופה ומתנדבים זרים רבים הצטרפו לשני הצדדים. לבסוף ניצחו הפשיסטים בשנת 1939 והשליטו שלטון דיקטטורי בראשות פרנקו. לשמירת על השלטון הוקם מחדש המינהל הכללי לביטחון שפעל נגד מתנגדי המשטר.

במלחמת העולם השנייה ניהלה ספרד מדיניות פרו גרמנית, מבלי להיכנס ללחימה פעילה, עד שהכריזה על נייטרליות גמורה בשנת 1943, כאשר המלחמה נטתה לצד בעלות הברית. פרנקו שלח אמנם כוחות שכונו "הדיוויזיה הכחולה" להילחם לצד הגרמנים כנגד ברית המועצות, אך אלו היו מתנדבים בלבד. חלקם מתוך שכנוע בצדקת הפשיזם כנגד הקומוניזם, וחלקם על מנת לקבל תשלום, או על מנת להראות כנאמנים לרפובליקה. פרנקו אף הורה על מתן אספקה לספינות גרמניות.

עם תום המלחמה סבלה ספרד את התוצאות הכלכליות של הבידוד שנכפה עליה על ידי המנצחים. אך בשל מעמדה האסטרטגי בימי המלחמה הקרה, ארצות הברית חתמה על הסכם סחר ועזרה צבאית עם ספרד, בביקור הנשיא דווייט אייזנהאואר בשנת 1953. ברית זו הובילה ל"נס הספרדי" שהוביל את ספרד ממצב של אוטרקיה למשק קפיטליסטי. ספרד התקבלה לאו"ם בשנת 1955. למרות פתיחות זו פרנקו כמעט ולא יצא מספרד בשנות שלטונו.

בימי שלטונו של פרנקו דוכאו ארגוני העובדים הלא ממשלתיים וכל המתנגדים הפוליטיים (לכל אורך הקשת הפוליטית מהקומוניסטים והאנרכיסטים, עד לליברל-דמוקרטים והלאומנים, במיוחד אלו הבסקים והקטלאנים). בכל עיר הייתה נוכחות של המשמר האזרחי, כוח צבאי משטרתי, אשר ערך סיורים בזוגות עם תת-מקלעים, ושימש כאמצעי האכיפה העיקרי של שלטונו.

למרות הדיקטטורה, הצליחה ספרד להתאושש כלכלית לאורך שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 באמצעות טיפוח תעשייה ותיירות. מותו של פרנקו בנובמבר 1975 סימן את סוף עידן הדיקטטורה. המלך חואן קרלוס הוכתר כמלך ספרד וב-1978 חוקקה החוקה הספרדית. תקופת המעבר לא הייתה פשוטה ומלווה בהתרחשויות פוליטיות. בשנת 1980 נרצחה הפעילה הקומוניסטית יולנדה גונסאלס מרטין ובשנת 1981 היה ניסיון הפיכה צבאית. בבחירות 1982 ניצחה מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית והרכיבה את הממשלה החדשה. ב-1982 הצטרפה ספרד לנאט"ו וב-1986 לאיחוד האירופי. ספרד שייכת גם לגוש האירו.

בספרד המודרנית הוענקה אוטונומיות גבוהה לאזורים הקטלאניים והבסקיים. אולם, לאומנים בסקים וקטלאנים חותרים לעצמאות. המחתרת הבסקית, אט"א (ETA), ביצעה אף פיגועי טרור רבים החל מסוף שנות ה-60 ועד תחילת שנות ה-2000.

ראו גם

• אנרכיזם בספרד
• קרב א-זלאקה

לקריאה נוספת

• ו. מונטגומרי ואט, תולדות ספרד האסלאמית, תרגם עמנואל קופלביץ, הוצאת כרמל, ירושלים, 2017.
• פרד ברונר, אילן רחום, המעצמה העולמית הראשונה - ספרד, אירופה ואמריקה בראשית העת החדשה, הוצאת כרמל, ירושלים, 2007.
• יצחק אביב, מהפכה ומהפכה-שכנגד בספרד - הרפובליקה השנייה ומלחמת האזרחים 1939-1931, האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב, תשנ"א 1991.
• שלמה בן עמי, ספרד בין דיקטטורה לדמוקרטיה: 1977-1936, ספרית אפקים, עם עובד, תל אביב, 1977.

קישורים חיצוניים

• ספרד, היסטוריה, דף שער בספרייה הלאומית