הליגה למניעת כפייה דתית

הליגה למניעת כפייה דתית
פעילות	מאבק בכפייה הדתית בישראל
מדינה	ישראל
מייסדים	עוזי אורנן; ערי ז'בוטינסקי; צבי שוורץ
תקופת הפעילות	1951 – העשור של 1970

הליגה למניעת כפייה דתית הייתה ארגון שהתקיים משנת 1951 עד תחילת שנות השבעים והגדיר את מטרתו כלחימה בכפייה הדתית בישראל. אנשי הארגון דגלו בהפרדת דת ומדינה, תמכו בנישואים אזרחיים והתנגדו להגבלות על התנועה בשבת. הליגה הייתה אחד הגופים המרכזיים שפעלו למען חילוניות בישראל, אם כי לא נחלה הישגים של ממש.

הרקע להקמת הליגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-40 עלתה השאלה איך תיראה המדינה העברית: מדינה דתית מסורתית או מדינה חילונית. ביישוב העברי היו אנשים דתיים שרצו להמשיך את אורח החיים של הדת היהודית, במיוחד אנשי היישוב הישן, לעומתם רוב היישוב החדש, ובמיוחד שכבות הפועלים, המורים, הקיבוצים והצעירים, היו בעד מדינה חילונית ביסודה, המכבדת את הדת^[^{דרוש מקור]}, אבל אינה מזדהה איתה^[1]. דוד בן-גוריון ביקש לאחד את כל כוחות היישוב, וכאשר היה ברור לקראת הדיון באו"ם שהמדינה עתידה לקום, חשוב היה לו שגם הדתיים ישתתפו במאבק המדיני. הוא ניהל איתם דו-שיח, ושלח את "מכתב הסטטוס קוו" לארגונים הדתיים. במכתבו הבטיח ארבעה דברים:

שבת - יום המנוחה השבועי יהיה יום השבת.
כשרות - תתאפשר שמירה על דיני הכשרות במטבחי המוסדות הממלכתיים.
דיני אישות - ענייני נישואים וגירושים ייעשו בבתי דין דתיים מיוחדים.
חינוך - אוטונומיה מלאה תהיה לכל הזרמים בחינוך, אבל ייקבע "המינימום של לימודי חובה" שיהיה משותף לכולם, במקצועות עברית, היסטוריה ומדעים.

פעילות הליגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הליגה למניעת כפייה דתית החלה לפעול בירושלים בשנת 1951. בין מייסדיה היו עוזי אורנן, חבר הכנסת ערי ז'בוטינסקי ועורך דין צבי שוורץ^[2]. בירושלים היו מקרים של זריקות אבנים וחסימת רחובות בשבת, ואנשי ברית הקנאים אף הציתו בכמה מקרים מכוניות של אנשים שנסעו בשבת. אחת הפעולות הראשונות של הליגה הייתה הוצאת חוברת בשם "שבת בלי כבלים". בחוברת הושמעה קריאה להניח לכל אדם לחגוג את יום המנוחה השבועי כרצונו. אחת הדוגמאות הייתה של אדם הרוצה להתפלל בשבת בבית כנסת רחוק ממקום מגוריו. האם לא יוכל לנסוע לשם ברכבו? החוברת הופצה בכ-600 עותקים בכל הארץ והביאה לידי הקמת סניפים, אולם רק שלושה מהם קיימו פעילות קבועה, בירושלים, בתל אביב ובחיפה. מספר החברים לא עלה בגלגול זה של הליגה על כמה מאות. כאשר התקבל ב-1953 בכנסת "חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין)", שקבע כי "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים", החלה הליגה להחתים אזרחים על עצומה הקוראת לחוקק חוק להסדרת נישואים אזרחיים, ובשנת 1955 הגישה אותו לכנסת, כשחתומים עליו 105,000 אזרחים. לאחר סיומו של מבצע זה, ועם מיקוד תשומת הלב הציבורית לנושא הביטחוני, לקראת מלחמת סיני, פסקה פעילות הליגה למספר שנים.

באוקטובר 1961 הוקמה ממשלה חדשה ובמסגרתה הובטח למפלגות הדתיות כי התחבורה הציבורית לא תחלל את השבת. בעקבות כך החל לארגן ד"ר אלכס הרשאפט פעילות כנגד הסדרים אלה. הפעילות התפתחה לכדי החייאתה של הליגה, במתכונת רחבה יותר, של אלפי חברים. כבר במאי אותה שנה שיגרה הליגה מנשר ל"אזרח הלא-דתי" שקרא להירשם במרשם האוכלוסין כחסרי דת ולא כיהודים.^[3] בינואר 1964 הגישה הליגה לכנסת עצומה שעליה חתמו יותר מ-55,000 איש, בקריאה להנהגת נישואים אזרחיים בישראל.^[4] ב-1965 החתימה הליגה יותר מ-105,000 אזרחי ישראל על עצומה שתבעה "שכל השירותים הציבוריים, התחבורה בדרכים, רכבת ישראל, הנמלים, שדות התעופה, הדואר והטלגרף ושירות השידור יפעלו כסדרם בכל ימות השנה, שיקוימו בכל יום שהציבור ירצה בהן, כולל בשבתות וחגים, וכן שיבוטלו כל ההגבלות מטעמי דת החלות כיום על הפעילות הציבורית".^[5] בשנים 1964 ו-1968 התקיימו שתי ועידות כלליות של הליגה.

שקיעת הליגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת ששת הימים השפיעה על פעולותיה של הליגה. ישראל כבשה את יהודה והשומרון, ובהם אתרים שחשיבותם הדתית רבה. הליגה ניסתה למנוע מהדתיים להשתלט על כמה מאתרים אלה, ובמיוחד על אזור הכותל המערבי^[6], אבל לא הצליחה בכך, וכל אזור הכותל ניתן לשליטת הממסד הדתי. בעקבות כיבוש יהודה והשומרון התגלעו חילוקי דעות בליגה, שמנתה קודם לכן אנשים מכל גוני הקשת הפוליטית.

שקיעת הליגה הייתה הדרגתית, ובשנות ה-70 של המאה ה-20 נתנו גם ארגונים אחרים את חלקם למאבק שהליגה החלה אותו. נוסדו אז מספר ארגונים שפעלו למען הפרדה בין המדינה ובין הדת: מפלגת "רצ", "התנועה החילונית הישראלית" וכן רשימת "שינוי".

ההישג העיקרי של הליגה היה החדרת המושג "כפייה דתית" לשיח הציבורי^[^{דרוש מקור]}. כמה חלקים מסעיפי ה"סטטוס קוו" אינם מתקיימים, אך זאת בשני הכיוונים: יש שידורי רדיו וטלוויזיה בשבת, ובמקומות מסוימים פועלים אוטובוסים בשבת. התפשטה מכירת מזון לא כשר, אבל מאידך נוספה רגולציה המחזקת את הכפייה הדתית, כגון חוק חג המצות, האוסר מכירת חמץ בפסח.