המהפכה האשכנזית (ספר)

המהפכה האשכנזית
מידע כללי
מאת	קלמן כצנלסון
שפת המקור	עברית
סוגה	ספר עיון
הוצאה
הוצאה	הוצאת אנך
תאריך הוצאה	1964
מספר עמודים	255
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	001964036

המהפכה האשכנזית הוא ספר עיון שנכתב על ידי העיתונאי והסופר הרוויזיוניסטי קלמן כצנלסון ויצא לאור בשנת 1964 בהוצאת "אנך", שהייתה הוצאתו הפרטית שהוציאה לאור רק את ספריו. בספר הביע כצנלסון בגלוי גזענות עדתית, שהיוותה דעה חריגה וקיצונית ועמדה בסתירה לאתוס של מיזוג הגלויות של שנות המדינה הראשונות. התזה של כצנלסון בספר זה הייתה כי בישראל שוכנים שני עמים נפרדים, "האשכנזים" ו"הספרדים", כאשר האשכנזים הם העליונים והספרדים נחותים. לדבריו, האשכנזים הם העם הנבחר האמיתי, והשפה שהמדינה צריכה לאמץ היא שפתם, היידיש, שעל הספרדים ללמוד אותה כדי להתעלות.

כצנלסון בחר בספר בלשון משתלחת ובדימויים פוגעניים:

הקונפרונטציה בין אשכנז והעמים הלא-אשכנזיים היא מיפגש בין אחד מענקי העולם ובין חבורה של גמדים. כל אחד מן הגמדים הללו משמש מעין הוכחת-עקיפין לאדירותו של אשכנז. העליונות האשכנזית היא קודם כל עליונות מבחינת השליטה על הזמן. היא עליונות של התפזרות גאוגרפית, של שפעת כישרונות אנושיים, של עמידה על במת ההיסטוריה העולמית. הספרדים, כלומר בני עם הלאדינו, תובעים לעצמם מעמד מיוחד בקרב העמים הלא-אשכנזיים. הם רוצים לתפוס מעין שלב ביניים בין העמים האפרו-אסיתיים הקטנים ובין אשכנז. אך הדבר כמעט ואינו עולה בידם, למרות הסגולות המצוינות והבריאות הסוציאלית של עם הלאדינו. ההיסטוריה התאכזרה גם לעם זה וצירפה אותו אל שורת הננסים. הניסיון לחבר יחדיו את הננסים ולהציגם במלוכד מול הענק הוא מגוחך מלכתחילה, פרט, אולי, לקומבינציות בשדה הקלפי, שיש בהן הרבה מלאכותיות. כשם שתריסר דלי-כשרון לא יוכלו להוות משקל שכנגד לגאון, כך לא יוכל חבר הגמדים הלא־אשכנזיים להתחרות באשכנז.^[1]

תגובות לספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר ספג גינויים והסתייגויות מכל קצות הקשת הפוליטית והציבורית. העיתונים התמלאו במאמרי גינוי לספר והוצפו במכתבי מחאה של הקוראים. הדבר הביא לפרסומו של הספר ושל המחבר, שלא היה זוכה להם ככל הנראה על כל ספר אחר. בהמשך עבר הנושא לדיון ציבורי. ראשי הערים, מרדכי איש שלום מירושלים ומרדכי נמיר מתל אביב, גינו את הספר. אף בזירה הפוליטת רבו הגינויים, מזכיר מפא"י ראובן ברקת כינה את הספר חסר חשיבות ומבולבל וסיעת אחדות העבודה ביקשה להעלות את העניין לדיון במליאת הכנסת, אך הנהלת הקואליציה החליטה כי אין זה מכבודה של הכנסת לעסוק בספר כזה, אך החליטה במקום זאת לקיים דיון על מיזוג העדות בישראל. נציגי האופוזיציה הסכימו לכך.

השר בכור-שלום שטרית פנה במכתב אודות הספר לדוד בן-גוריון, שבאותה עת פרש מהפוליטיקה והתגורר בשדה בוקר, אך היה עדיין בעל השפעה מוסרית גדולה בעיני העם. בן-גוריון השיב לו במכתב שבו כתב:

ראיתי הספר "המהפכה האשכנזית". אני מצטער כי העיתונות עושה לספר מכוער זה פרסום כה רב, ואין ספק שעל ידי כך יתרבו קוניו – אם כי אינו ראוי כלל לקריאה והוא מטמא במגעו. אין ספר אוילי זה ראוי לדון עליו. ואילו הייתי תימני או ספרדי (אם כי איני מבין כיצד יהודי בישראל הוא תימני או ספרדי, כשם שלא אבין אם יאמרו עלי שאני פולני או רוסי) הייתי עובר בשתיקה של בוז וסלידה על ספר טיפשי זה. ברנש זה אינו אפילו אנטישמי – הוא פשוט פטפטן. הוא גם כתב ששפתנו בא"י צריכה להיות יידיש ולא עברית, מי שם לב לפטפוט זה? ולדעתי אתם נותנים לו יותר מדי כבוד שמטפלים בו כל כך.^[2]

הנושא הגיע גם אל היועץ המשפטי לממשלה משה בן זאב, שהחליט בדצמבר 1964 לא להעמיד את כצנלסון לדין, אם כי מבחינה משפטית ראה כי יש יסוד להאשימו בעבירה על-פי הדין שחל אז, פקודת החוק הפלילי, 1936. על החלטת היועץ המשפטי הודיע לכנסת שר המשפטים ד"ר דב יוסף, שאמר כי הספר נתקבל על ידי כל החוגים בישראל "תוך יחס של בוז גלוי ודחיה מוחלטת של הרעיונות המובעים בו. דבר זה בא לידי ביטוי בהצהרותיהם של ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת ובמאמרים שפורסמו בעיתונים. לפיכך... מצא היועץ המשפטי, כי מוטב להימנע מהעמדתו של ק. כצנלסון לדין, מאחר ש"הבירור המשפטי היה גורם לליבוי יצרים ולחיטוט מחדש בעניין נואל זה".^[3]

ספרי המשך[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסערה שחולל לא גרמה לכצנלסון לחזור בו או להתנצל. 25 שנים לאחר מכן, זמן רב לאחר שהסערה שככה, המשיך לפרסם את משנתו בספר המשך בשם "החשבון האשכנזי: 1880–1990" שיצא לאור בשנת 1989, בו קרא להחייאת התרבות האשכנזית כתרבות של אומה העומדת בפני עצמה ודוברת בלשון משלה – היידיש, ולשחרורה ממה שקרא לו "הדיכוי המזרחי". שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1992 יצא לאור ספרו "אשכנזי זקן מסכם" בו חזר על תורתו.