השבויים הישראלים בסוריה ובלבנון במלחמת העצמאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

במלחמת העצמאות נפלו בשבי בסוריה ובלבנון 76 יהודים בתוכם אזרחים, חיילי צה"ל, לוחמי פלמ"ח ויהודים תושבי ארצות הברית. השיחות על שביתת הנשק אתם לא נוהלו ברודוס אלא במשמר הירדן ובמעבר ראש הנקרה כאשר מרדכי מקלף משמש כראש המשלחת הישראלית. מדינת ישראל עמדה על שחרור כל השבויים כחלק בלתי נפרד מההסכם.

השבויים הישראלים בסוריה במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנפילה בשבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזרת השבויים מסוריה במלחמת העצמאות-21/7/1949

במלחמת העצמאות נפלו בשבי הסורי ארבעים ושמונה לוחמים ואזרחים ישראלים, ובהם שמונה נשים. 42 מהשבויים הללו, כולל 8 הנשים, היו חברי ומגיני המושבה משמר הירדן שנכבשה על ידי הסורים ב-10 ביוני 1948. 12 מהשבויים היו פצועים. הסורים סירבו לשחרר את הנשים בטענה כי העובדה שהן לא פונו עם שאר הבלתי לוחמים ערב הקרבות מעידה על כך שהן היו לוחמות. שבויים נוספים נפלו בשבי בקרבות שהתנהלו על ראש הגשר הסורי במבצע ברוש. לעומת זאת, בקרב עמק הירדן לא היו שבויים. הסורים רצחו את כל הפצועים ואת אלה שלא הצליחו להימלט מצמח.

השבויים ממשמר הירדן הועברו ברגל עד הירדן ומשם במשאיות פתוחות לקוניטרה שם עברו חקירה ראשונית. הסורים בקשו לגלות אם אכן הייתה מערה סודית בין איילת השחר ומשמר הירדן היות שהתקשו להאמין שעשרות בודדות עמדו מולם והפילו בהם קרבנות רבים. מקוניטרה הם הועברו לבניין הבולשת בדמשק ואחר יומיים של חקירות הועברו לבית הסוהר הצבאי המרכזי ברובע אל מאזה בדמשק. באחת ההעברות הם הועברו בחוצות דמשק עם ידיים מורמות לכל תרועות ההמונים שצפו בתהלוכה[1].

בשבי הסורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה לא היו בישראל פרטים על השבויים בסוריה. בסוף יוני 1948 פורסם בעיתונות בישראל מפי מקור באו"ם שהשבויים נמצאים "בריכוז שבויים בדמשק העומד לדברי מפקדים סוריים תחת פקוח הצלב האדום הבינלאומי."[2] ב-21 ביולי 1948 נמסר בשידור של רדיו רמאללה באנגלית שסקר את מצב השבויים הישראליים, שהשבויים בסוריה ולבנון הם מעטים וטרם נתקבל דו"ח על מצבם[3].

בתחילת אוגוסט 1948 נמסרה רשימה של שמות השבויים בסוריה[4] שהגיעה מסורסת ומשובשת באיחור רב מידי הסהר האדום ולא מידי הממשלה הסורית. מעבר לרשימות לא נמסר כל מידע נוסף ולא היה ידוע מה מצב השבויים. באחד העיתונים נמסר שמספר השבויים בסוריה היה 45, עיתון אחר מסר רק בין 40-50[5] ושלישי התייחס לכ-50 שבויים[6]. זמן מה לאחר מכן נוצר קשר עם השבויים והוחל לשלוח להם חבילות ולקבל מהם מכתבים. בנובמבר נמסר שנשלח להם אקורדיון[7] ומשלוח גדול של בגדי חורף, ושהקשר עמם תקין פחות או יותר[8].

במכתב מהשבי הסורי מנובמבר 1948 כתבה אחת השבויות[9]:

"החיים שוטפים כאן לאט לאט והלב יוצא למלה עברית לקריאה, אולם אות עברית היא בבל יראה כאן. ביום הכפורים צמנו, אך לא היה לגו מחזור להתפלל. לכן ישבו כולם בחדריהם וכוונו את לבותיהם לשמים. יש בינינו ארבע בנות שאינן יודעות עברית, ואין ספר ללמד אותן. על מכסה מקופת קרטון ציירנו אותיות "אלף־בית". כך אני רוצה להתחיל בלימודים. כמה טוב היה אילו יכלו הנשים השאננות שלנו בתל אביב או בנתניה לשלוח לנו כמה ספרי לימוד וגם ספרי תנ"ך. יש אצלנו כאן סידור תפילה קטן וקרוע, שאיני יודעת כיצד השיגו אותו. בכל שבת אני קוראת לפני הבחורות פרקי אבות ומבארת להן את תכנם, והן כל־כך מתענינות. גם את שיר השירים אנו קוראות".

בתחילת ינואר 1949 היו בסוריה 46 שבויים שהוחזקו בכלא בדמשק, אך נמסר שמצבם אינו מעורר דאגה[10].

בניגוד לכללי אמנת ז'נבה שקבעו כי שבויים ייכלאו במחנה מיוחד משלהם, הוחזקו השבויים בסוריה בבית סוהר שבו הוחזקו אסירים פוליטיים ופושעים פליליים. השבויים הוחזקו בשלשה חדרים, שניים לשבויים ואחד לשבויות[11]. התנאים הסניטרים בבית הסוהר היו ירודים. השבויים נאלצו בתחילה לישון על מחצלות דקות שורצות פשפשים. רק לאחר ביקור נציג הצלב האדום בדמשק בכלא סופקו להם מזרנים ומאוחר יותר הועברו אליהם בגדים מהארץ. שמונה הנשים זכו לתנאים נוחים יותר. כבר בהתחלה סופקו להן מזרנים והן לא חויבו לצאת לעבודה מחוץ לכלא כמו הגברים. בין הנשים הייתה אשה קשישה (רחל בלשניקוב), שלא רצתה לנטוש את בעלה ובנה שנפלו בשבי ואשה אחת בהריון.

החזרה מהשבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראשונה לחזור מהשבי הסורי הייתה אסתר נאדל[1] ששוחררה ב-2 בפברואר 1949[12] בעת שהייתה בחודש התשיעי להריונה, תמורת שני חיילים סורים[13]. קבוצה ראשונה של שישה שבויים חזרה לישראל ב-4 באפריל 1949, בתוכם הזוג הקשיש בלשניקוב. הם הועברו לישראל דרך מעבר ראש הנקרה[14].

ב-5 באפריל 1949 החל המשא ומתן על חתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה. השיחות התנהלו באוהל בשטח ההפקר בין מחניים למשמר הירדן ונמשכו כ-3 חודשים. ב-2 במאי 1949 היו אמורים להשתחרר 15 שבויים[15], אולם לבסוף שוחררו רק שמונה שבויים[16].

ב-20 ביולי 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם סוריה ובסעיף 6 נכתב כי "השבויים ישוחררו 24 שעות לאחר חתימת ההסכם".

ב-21 ביולי 1949 שוחררו יתר 31 השבויים דרך שטח ההפקר ליד משמר הירדן. השחרור התעכב בגלל דרישתם של הסורים לקבל לידם קבוצה של 20 עריקים מהצבא הסורי שמצאו מקלט בישראל. העריקים הובאו למקום ולאחר שהביעו בפני משקיפי האו"ם ונציגי הצלב האדום כי אין ברצונם לחזור לסוריה, התרצו הסורים והסכימו להעביר את השבויים לישראל. השבויים הועברו לישראל ובקיבוץ מחניים נערכה להם קבלת פנים[17].

השבויים הישראלים בלבנון במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריילי (משמאל) ומרדכי מקלף בדיוני הסכם שביתת הנשק בין לבנון וישראל בראש הנקרה, מרץ 1949

הנפילה בשבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלבנון היו בשבי במלחמת העצמאות חמישה לוחמי פלמ"ח ושלושה לוחמי צה"ל. כן היו בשבי קבוצה של 20 יהודים ילידי הארץ שהיו בדרכם לארץ באונייה ונלקחו בשבי בנמל ביירות.

ב-22 באוקטובר 1947 חדרה ללבנון חוליה של חמישה אנשי פלמ"ח ליד קיבוץ אילון למטרות מודיעין. עם שחר הם נתגלו ונעצרו בידי שוטרי גבול לבנוניים. לאחר שהות קצרה בצידון שהייתה מלווה במכות, הם הועברו לבית הסוהר המרכזי בביירות.

בהיעדר מצב המלחמה בין הצדדים התייחסו אליהם הלבנונים כפושעים פליליים והאשימו אותם בניסיון לפגוע במקורות המים בלבנון באמצעות חיידקי כולרה. עו"ד אהרון חוטר ישי נשלח מטעם ההגנה לדאוג להגנה משפטית נאותה. הם נידונו לשנתיים עד שלוש שנות מאסר. הלבנונים כאמור לא ראו בהם שבויי מלחמה והם הוחזקו ב"כלא החול" בביירות בתנאים קשים עם אסירים פליליים באולמות צפופים רוחשי שרצים וכינים.

שני חיילי צה"ל נפלו בשבי בקרבות סג'רה וחייל אחד נפל בשבי בקרב עם חיילי צבא ההצלה של קאוקג'י ליד מנרה ב-23 באוקטובר 1948.

שחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 במרץ 1949 שוחרר יוסף ציונוב, אחד החיילים שנפל בשבי בקרבות סג'רה, שהיה פצוע[18]. המשא ומתן עם הלבנונים נערך בראש הנקרה. הקושי העקרי היה כאמור חמישה אנשי הפלמ"ח שהלבנונים לא ראו בהם שבויי מלחמה. דוד בן-גוריון עמד על כך שאין לחתום שום הסכם ללא שחרור אנשי הפלמ"ח. לבסוף הושגה פריצת דרך וב-23 במרץ 1949 נחתם ההסכם. ב-24 במרץ 1949 הוחזרו השבויים מלבנון ובקיבוץ ראש הנקרה נערכה להם קבלת פנים גדולה בנוכחות ראש משקיפי האו"ם הגנרל ריילי[19][20].

העצורים מארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העצמאות התגבשה בארצות הברית קבוצה של 20 ילידי הארץ ששהו שם ובקשו להצטרף ללוחמים בארץ ישראל. בקבוצה היו שבתי טבת, אלי אילן ועודד בורלא. האונייה הגיעה לנמל ביירות ב-14 במאי 1948 מיד לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. אנשי ז'נדרמריה לבנונים הורידו אותם מהאונייה, העבירו אותם למחנה בבעלבכ וסירבו לבקשת הסורים להעבירם לסוריה. הם נחקרו שטחית ללא הפעלת לחץ פיזי.

משרד החוץ האמריקאי הפעיל לחץ כבד על הלבנונים לשחרר את חברי הקבוצה למרות שלרובם לא הייתה אזרחות אמריקאית. לבסוף הושג הסכם להחזירם לארצות הברית תוך התחייבות אמריקאית שלא יותר להם להגיע לישראל ולהתגייס לצה"ל.

בסוף אוגוסט 1948 הם הועלו על אנייה שהפליגה לארצות הברית תוך עגינה באלכסנדריה שם הגנו עליהם השלטונות המצריים מהמפגינים הרבים שדרשו להורידם לחוף ולעוצרם. לאחר שהגיעו לארצות הברית מצאו חלק מהם דרכים להגיע למדינת ישראל ולהתגייס לצה"ל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 שעותיה האחרונות של משמר הירדן, הארץ, 17 בפברואר 1949
  2. ^ נתן דונביץ, שבויי משמר הירדן בדמשק, הארץ, 27 ביוני 1948
  3. ^ דרישת שלום משבויינו בארצות ערב, יום יום (עיתון ערב), 22 ביולי 1948
  4. ^ שבויינו בסוריה, הארץ, 2 באוגוסט 1948
  5. ^ 850 חיילי ישראל בשבי האויב, יום יום (עיתון ערב), 8 באוגוסט 1948
    מצב שבויינו בארצות האויב, הצופה, 9 באוגוסט 1948
  6. ^ טיפול גרוע בסוריה, דבר, 9 באוגוסט 1948
  7. ^ שי לשבויים, על המשמר, 15 בנובמבר 1948
  8. ^ מטען 20 טונות הועבר לשבויינו, על המשמר, 24 בנובמבר 1948
  9. ^ מכתב מהשבי הסורי, הארץ, 24 בנובמבר 1948
  10. ^ הסיכויים לחילוף שבויים כללי, הארץ, 3 בינואר 1949
  11. ^ מהוי שבויינו בבית הסוהר הצבאי בדמשק, חרות, 15 בפברואר 1949
  12. ^ שבויה יהודית מוחזרת מסוריה, הצופה, 2 בפברואר 1949
  13. ^ הפרת הסכם ג'ניבה, דבר, 22 בפברואר 1949
  14. ^ פדויי השבי הראשונים מסוריה חוזרים, הצופה, 5 באפריל 1949
  15. ^ היום משתחררים 15 משבי סוריה, דבר, 2 במאי 1949
  16. ^ 8 שבויים יהודים הוחזרו מסוריה, הַבֹּקֶר, 3 במאי 1949
  17. ^ אחרוני השבויים מסוריה חזרו לישראל, הצופה, 22 ביולי 1949
  18. ^ ירמיהו שמואלי, היום המשך המו"מ בין ישראל והלבנון, על המשמר, 15 במרץ 1949
  19. ^ הוחלפו השבויים - נתכנסה ועדת שביתת הנשק, מעריב, 24 במרץ 1949
  20. ^ ח. אורבוך, שבויינו מהלבנון מספרים על חויותיהם בשבי, חרות, 27 במרץ 1949