התנועה הוולדנסית
התנועה הוולדנסית, הנקראת גם "עניי ליון", הייתה אחת ממספר תנועות דתיות שצמחו בדרום-מערב אירופה בסוף המאה ה-12. בדומה לפרנציסקנים, גם תנועה זו בעלת מסר חברתי מובהק, לצד תאולוגיה אורתודוקסית לחלוטין.
מייסד התנועה, פייר ולדו או ולדס (Valdes), היה סוחר עשיר מליון, אשר באמצע שנות השבעים של המאה ה-12 עבר אירוע של קונוורסיה (הפיכת הלב), ויתר על רכושו הרב ועבר לחיי עוני והטפה. הוא ותלמידיו הראשונים היו מושפעים מהאידיאל האפוסטולי, שהדגיש את חיי העוני והצניעות של השליחים בברית החדשה. הם תרגמו חלקים של כתבי אבות הכנסייה וכתבי הקודש לשפה המדוברת אוקסיטנית, על מנת לאפשר למאמינים גישה ישירה לכתבים אלו. קריאה משותפת של תרגומי המקרא היוותה חלק חשוב מאורח החיים של הוולדנסים.
הארכיבישוף של ליון סירב להתיר לוולדנסים להטיף באופן חופשי, ולבסוף הוטל עליהם עונש נידוי (excommunicatio) וב-1182 הם גורשו מיליון. ב-1184 הגדירם האפיפיור לוקוס השלישי כמינים.
כתוצאה מהפיכתם לכת נרדפת פיתחו הוולדנסים אמונות מיוחדות: איסור מוחלט לשפוך דם נוצרי, איסור להישבע, הסתייגות מפרקטיקה נוצרית שאינה מעוגנת באופן מפורש במקרא, דחיית פולחנים שהכנסייה מארגנת עבור המתים, עריכת וידוי על ידי הדיוטות (זאת בניגוד לכנסייה, שהתירה זאת רק לכמרים), הותרה הטפת נשים, דחייה של זכות הכנסייה לאסור על אנשים להטיף, הסתייגות מהערצת צלמים וממסעות צליינות.
לקריאה נוספת
- שולמית שחר, נשים בתנועת מינות של ימי הביניים: אנייס ואיגט הוולדנסיות. ירושלים: מוסד ביאליק, תשס"א 2001. ISBN 9653427199.
קישורים חיצוניים
- התנועה הוולדנסית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ולדנסים, דף שער בספרייה הלאומית
