וילם דפו

וילם דפו
Willem Dafoe
	וילם דפו, 2019
	וילם דפו, 2019
לידה	22 ביולי 1955 (בן 68); אפלטון, ויסקונסין, ארצות הברית
שם לידה	William James Dafoe
מדינה	ארצות הברית
תקופת הפעילות	מ-1977
עיסוק	מדבב
מקום לימודים	אוניברסיטת ויסקונסין–מילווקי; תיכון אפלטון איסט ;
בן או בת זוג	Giada Colagrande (2005–?) ; Elizabeth A. LeCompte (1977–2004) ;
מספר צאצאים	1
פרסים והוקרה	Romics d'Oro (2019); גביע וולפי לשחקן הטוב ביותר (2018); פרס אינדפנדנט ספיריט (2001); פרס דונוסטיה (2005); דוב הזהב של כבוד (2018); פרס סטלייט; פרס סאטורן ;
	פרופיל ב-IMDb

ויליאם ג'. "וילם" דפו (באנגלית: William J. "Willem" Dafoe;‏ נולד ב-22 ביולי 1955) הוא שחקן קולנוע אמריקאי, שהיה מועמד לארבעה פרסי אוסקר ולשלושה פרסי גלובוס הזהב. הוא ממייסדי קבוצת תיאטרון הניסיונית "The Wooster Group".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דפו נולד בעיר אפלטון, ויסקונסין, ארצות הברית. אחד משמונה ילדיהם של מוריאל איזבל (לבית ספריסלר) וד"ר ויליאם אלפרד דפו (1917-2014), הוא צייץ ב-2009: "חמשת אחיותיי גידלו אותי מכיוון שאבי היה מנתח, אמי הייתה אחות והם עבדו יחד, כך שלא ראיתי אף אחד מהם יותר מידי." אחיו, דונלד דפו, הוא מנתח השתלות וחוקר. שם משפחתו הוא ממקור צרפתי. בתיכון הוא קיבל את הכינוי וילם, שהוא הגרסה ההולנדית לשם ויליאם.

דפו למד דרמה באוניברסיטת ויסקונסין-מילווקי, אך עזב לאחר שנה וחצי כדי להצטרף לקבוצת התיאטרון הניסיונית "תיאטרון X" במילווקי, ויסקונסין לפני שעבר לניו יורק ב-1976, שם התמחה אצל ריצ'רד שכנר, מנהל קבוצת התיאטרון האוונגרדית "The Performance Group", שם פגש את המנהלת האמנותית של הלהקה אליזבת לקומפט והחל בין השניים רומן. לקומפט ביחד עם אחרים טיפחה את שכנר ויצרה את "קבוצת ווסטר", ותוך פחות משנה דפו לקח כבר חלק בקבוצה^[1]. דפו המשיך עם קבוצת ווסטר גם בשנות האלפיים.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריירת הסרטים של דפו החלה בגיל 25 ב-1980, כאשר לוהק ל"שערי החופש", הגם שהופעתו נחתכה בעריכה. תפקיד הפריצה שלו היה של הסמל הרחום אליאס בסרט "פלאטון" (1986)^[2]. מאז היה לשחקן אופי פופולרי, שבגלל תווי פניו המחוספסים מלהקים אותו לעיתים לתפקידי הנבל, כמו הגובלין הירוק בסרטי ספיידרמן. הוא גילם את ישו בסרטו של מרטין סקורסזה "הפיתוי האחרון של ישו" (1988), ועוד באותה שנה השתתף בסרט "מיסיסיפי בוערת"^[3].

ב-1989 גילם את שלמה ארוך בסרט "ניצחון הרוח", שצולם בחלקו בישראל, והיה סרט השואה הראשון שצולם באושוויץ^[4].

ב-1993, שיחק לצידה של מדונה במותחן האירוטי "גוף ההוכחות"^[5].

פעמיים גילם בלש משטרה - ב"הקדושים מבוסטון" (1999) וב"אמריקן פסיכו" (2000)^[6], ואף השתתף ב"החופשה של בין" (2007). הוא היה מועמד פעמיים לפרס האוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר, על משחקו בסרט "פלאטון"^[7], וב"צילו של הערפד" (2000)^[8].

דפו היה אורח פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה ב-2005^[9].

ב-2005 כיכב בסרט של הבמאי והתסריטאי הדני לארס פון טרייר מנדרליי^[10], ושיתף פעולה שוב עם פון טרייר בסרט "אנטי-כריסט" ב-2009^[11], ובסרט נימפומנית ב-2013^[12].

ב-2006 הוא גילם את ראש המטה בקומדיה המוזיקלית "אמריקן דרימז" לצד יו גרנט ומנדי מור^[13].

ב-2014 גילם את הסופר פיטר ואן האוטן בסרט "אשמת הכוכבים" לצד אנסל אלגורט ושיילין וודלי.באותה שנה גם גילם את דמותו של הבמאי והמשורר האיטלקי פייר פאולו פאזוליני בסרט "פאזוליני" (אנ') שביים וכתב הקולנוען האמריקאי אייבל פררה.^[14]

ב-2017 שיחק בסרט הדרמה "גיבור אמריקאי", לצד ג'רארד באטלר וגרטשן מול. באותה שנה שיחק גם בסרטים "החומה הגדולה" ו"רצח באוריינט אקספרס"^[15].

בספטמבר 2018 זכה בפרס השחקן הראשי בפסטיבל הסרטים של ונציה על הופעתו כווינסנט ואן-גוך ב"שערי הנצח" של ג'וליאן שנאבל^[16].

בשנת 2022 שיחק בסרט הדרמה ההיסטורי "מלך הצפון" לצדה של ניקול קידמן.

בשנת 2024 זכה לחנוך כוכב על שמו בשדרת הכוכבים של הוליווד^[17].

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1977, דפו החל מערכת יחסים עם הבמאית אליזבת לקומפט. בנם, ג'ק, נולד בשנת 1982. הם נפרדו בשנת 2004 ומעולם לא נישאו משום שמבחינתה "הנישואים מייצגים בעלות".

ב-25 במרץ 2005 דפו התחתן עם השחקנית, התסריטאית ובמאית הקולנוע האיטלקייה גיאדה קולאגרנדה, שנה לאחר שהשניים נפגשו ברומא בהקרנת בכורה של אחד מסרטיה. דפו אמר בשנת 2010, "אכלנו ארוחת צהריים ואמרתי: 'את רוצה להתחתן מחר?'" והם עשו זאת באמת למחרת היום בטקס קטן עם שני חברים כעדים. בני הזוג עבדו יחד על סרטיה כבמאית "לפני שהיה לו שם" (2005) ו"אישה" (2010)^[18]. הם מחלקים את זמנם בין רומא, ניו יורק ולוס אנג'לס. הוא מחזיק באזרחות איטלקית ואמריקאית.

דפו הוא פסקטריאני ונמנע מאכילת בשר "משום שחוות בעלי חיים הם אחד הגורמים העיקריים להשמדת כדור הארץ".

פילמוגרפיה נבחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

חסר האהבה (1981) - בתפקיד: וואנס.
הרעב (1983) - בתפקיד: הצעיר השני בתא הטלפון.
רחובות לוהטים (1984) - בתפקיד: רייבן.
לילות ניו יורק (1984) - בתפקיד: החבר ווילי.
פונדק 66 (1985) - בתפקיד: ג'והני הארט.
לחיות ולמות בלוס אנג'לס (1985) - בתפקיד: אריק מאסטרס.
פלאטון (1986) - בתפקיד: סרג'נט אליאס.
מחוץ לתחום (1988) - בתפקיד: באק מקגריף.
הפיתוי האחרון של ישו (1988) - בתפקיד: ישו הנוצרי.
מיסיסיפי בוערת (1988) - בתפקיד: וורד.
ניצחון הרוח (1989) - בתפקיד: סאלאמו.
נולד ב-4 ביולי (1989) - בתפקיד: צ'ארלי.
להגיע בחיים (1990) - בתפקיד: מייקי קרוס.
נער שוליים (1990) - בתפקיד: השומר מלא השנאה.
לב פראי (1990) - בתפקיד: בובי פרו.
טיסת הפולש (1991) - בתפקיד: לווטננט קומנדר וירג'יל קול.
סכנה ברורה ומיידית (1994) - בתפקיד: ג'ון קלארק
לולו על הגשר (1998) - בתפקיד: דוקטור ואן הורן.
מאחורי החומות (2000) - בתפקיד: פאול שמאקר.
צילו של הערפד (2000) - בתפקיד: מאקס שראק.
לוחם השוורים (2000) - בתפקיד: האב רמירז.
אמריקן פסיכו (2000) - בתפקיד: דונלד קימפבל.
ביתן הנשים (2001) - בתפקיד: האב אנדרה
ספיידרמן (2002) - בתפקיד: נורמן אוסבורן/הגובלין הירוק.
מאחורי המצלמה (2002)^[19] - בתפקיד : ג'והן קרפנטר.
היו זמנים במקסיקו (2003)^[20] - בתפקיד: בארילו.
משחקי שליטה (2004) - בתפקיד: ד"ר מייקל קופלנד.
מנדרליי (2005) - בתפקיד: אביה של גרייס.
האיש שבפנים (2006) - בתפקיד: קפטיין ג'והן דאריוס.
אמריקן דרימז (2006) - בתפקיד: ראש המטה הכללי.
ההולך (2007) - בתפקיד: לארי לוקנר.
אנאמורף (2007) - בתפקיד: סטן אובריי.
החופשה של בין (2007) - בתפקיד: קארסון קליי.
אדם בן כלב (2008) - בתפקיד: המפקד קליין
מר שועל המהולל (2009) - בתפקיד: דיבוב קולו של העכברוש.
בני, בני, מה עשית? (2009) - בתפקיד: הבלש הייבנהרסט.
הצייד (2011) - בתפקיד: מרטין דיוויד.
בעקבות הנקמה (2012) - בתפקיד: טארס טארקאס.
4:44 Last Day on Earth‏ (2012) - בתפקיד: סיסקו.
נימפומנית (2013) -בתפקיד: אל.
אחים בדם (2013) - בתפקיד: ג'והן פטי.
פאזוליני (2014) - בתפקיד: פייר פאולו פאזוליני.
ג'ון וויק (2014) - בתפקיד: מרקוס.
אוד תומאס (2014) - בתפקיד: צ'יף וואייט פורטר.
ארץ רעה (2014) - בתפקיד: באד קארטר.
אשמת הכוכבים (2014) - בתפקיד: פיטר ואן האוטן.
מלון גרנד בודפשט (2014) -בתפקיד: ג'ופלינג
אדם לאדם זאב (2016) - בתפקיד: מאד דוג.
גיבור אמריקאי (A Family Man)‏ (2016) - בתפקיד: אד בלאקרידג'.
החומה הגדולה (2017) - בתפקיד: באלארד.
רצח באוריינט אקספרס (2017) - בתפקיד: גרהארד הארדמן.
ליגת הצדק (2017) - בתפקיד: נוידיס וולקו.
מה קרה ליום שני? (2017) - בתפקיד: טאראנס סאטמן.
פרויקט פלורידה(אנ') (2017) - בתפקיד: בובי.
ואן גוך: בשערי הנצח (2018) - בתפקיד: וינסנט ואן גוך.
אקוומן (2018) - בתפקיד: וולקו.
ווקס לוקס (2018) - בתפקיד: קולו של המספר.
עיר יתומה (2019) - בתפקיד: פאול ראנדולף.
המגדלור (2019) - בתפקיד: תומאס ווייק.
טוגו (אנ') (2019) - בתפקיד: לאונרד סאפאלה.
הדבר האחרון שהוא רצה (2020)^[21] - בתפקיד: דיק מק'מאהון.
סיביר (2020) - בתפקיד: קלינט.
הכרוניקה הצרפתית (2021) - בתפקיד: האסיר.
סמטת הסיוטים (2021) - בתפקיד: קלאם האוטלי.
The Card Counter‏ (2021) - בתפקיד: ג'ון גורדו.
ספיידרמן: אין דרך הביתה (2021) - בתפקיד: הגובלין הירוק.
מלך הצפון (2022) - בתפקיד: היימיר הטיפש.
"Tropico"‏ (2022) - בתפקיד: ריימונד.
"Dead for a Dollar"‏ (2022) - בתפקיד: ג'ו קריבנס.
'מסכנים שכאלה (2023) - בתפקיד: ד"ר גודווין בקסטר.
"אסטרואיד סיטי" (2023) - בתפקיד: זלצבורג קייטל.
"הילד והאנפה" (2023, דיבוב) - בתפקיד: שקנאי אצילי.
"Gonzo Girl‏ (2023) - בתפקיד: ווקר ריד.
בפנים (2023) - בתפקיד: נימו.
"שחר של יום חדש" (2024) - בתפקיד: רופוס פריורי.
ביטלג'וס ביטלג'וס (2024)
נוספרטו (2024) - בתפקיד: פרופסור אלבין אברהרט פון פרנץ.
"The Legend of Ochi"‏ (TBA) - בתפקיד: מקסים.
"סוג של חסד"‏ (TBA)
"The Man in My Basement"‏ (TBA) - בתפקיד: אניסטון בנט.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילם דפו, ברשת החברתית Goodreads
וילם דפו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
וילם דפו, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
וילם דפו, באתר AllMovie (באנגלית)
וילם דפו, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
וילם דפו, באתר Box Office Mojo (באנגלית)
וילם דפו, באתר Metacritic (באנגלית)
וילם דפו, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
וילם דפו, באתר AllMusic (באנגלית)
וילם דפו, באתר MusicBrainz (באנגלית)
וילם דפו, באתר Discogs (באנגלית)
וילם דפו, באתר Songkick (באנגלית)
וילם דפו, באתר Genius
וילם דפו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ירון פריד, ביקור הסמל הטוב - ראיון עם דאפו, כותרת ראשית, 1 ביוני 1988
דייב איצקוף | ניו יורק טיימס, ווילם דפו הולך בעקבות המוזה הגחמנית, באתר הארץ, 28 באוקטובר 2009
סטיב רוז, הגרדיאן, ראיון: וילם דפו חי עם הפחד, באתר הארץ, 13 ביולי 2012

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ רחלה זנדבנק, הדרך לנצחיות - קבוצת ווסטר, כותרת ראשית, 1 ביוני 1988
^ מאיר שניצר, נפש אמריקאי הומיה, חדשות, 9 במרץ 1987
^ ירון פריד, ביקור הסמל הטוב - ראיון עם דאפו, כותרת ראשית, 1 ביוני 1988
^ אמיר פלג, ויליאם דאפו מצטלם בישראל לסרט "הניצחון" על מתאגרף יהודי בשואה, חדשות, 1 במאי 1989
עירית שמגר, בחירתו של וילם, מעריב, 7 במאי 1989
^ חגי לוי, סרט / יש סקס אחר, חדשות, 3 במאי 1993
^ נילי ברקן, ‏למה הוא כל-כך כועס?, באתר גלובס, 1 באוגוסט 2000
^ מאיר שניצר, ארבעה ל"פלאטון", שלושה לוודי אלן, חדשות, 1 באפריל 1987
^ נסים דיין, ‏נראה שאי אפשר להרוג ערפד, באתר גלובס, 7 בנובמבר 2001
^ גואל פינטו, וילם דפו ואנגלופולוס יבואו לפסטיבל הקולנוע בחיפה, באתר הארץ, 19 בספטמבר 2005
פבלו אוטין, ‏הצפון החדש, באתר גלובס, 16 באוקטובר 2005
^ גואל פינטו, עבד לעצמו, באתר הארץ, 9 בנובמבר 2005
פבלו אוטין, ‏עבדים היינו. ונשארנו, באתר גלובס, 27 בדצמבר 2005
^ כתב גלובס, ‏"אנטי-כריסט", הסרט שהפך את כולם לאנטי, באתר גלובס, 27 ביולי 2009
דן פיינרו, קאן, ‏סרטו החדש של לארס פון טרייר חצה את כל גבולות הפרברסיה, באתר גלובס, 18 במאי 2009
^ נועה לוין, עכבר העיר, הקאסט של "נימפומנית" חושף סיפורים מהס(ר)דינים, באתר הארץ, 5 במאי 2014
אורון שמיר, עכבר העיר, "נימפומנית": לא דיברנו עוד על אהבה, באתר הארץ, 9 במאי 2014
^ אורי קליין, מתקפה כושלת בכל החזיתות, באתר הארץ, 13 ביוני 2006
^ שני ליטמן, יומו האחרון של הבמאי פאזוליני - בסרט חדש, באתר הארץ, 25 בפברואר 2014
אריאלה בנקיר, להיות פאזוליני: וילם דפו מספר איך נכנס לדמותו של הבמאי הגדול, באתר הארץ, 16 בספטמבר 2014
^ אורי קליין, "רצח באוריינט אקספרס": למה לעשות גרסה מחודשת לסרט הזה, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2017
^ אבנר שביט‏, פסטיבל ונציה 2018: "רומא" הזוכה הגדול, קייס נאשף זכה בפרס השחקן במסגרת צד, באתר וואלה!‏, 08 בספטמבר 2018
^ [1], פייסבוק
^ אורי קליין, אני והבמאית שלי, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2005
^ אורי קליין, גלריה, הארץ, אני מצלם את עצמי במיטה - משמע אני קיים, באתר הארץ, 25 במאי 2006
^ פבלו אוטין, ‏אקשן כמופע מחול, באתר גלובס, 29 במרץ 2004
^ אורון שמיר, אן האתוויי מגלמת חצי עיתונאית, חצי סוחרת נשק. זה מגוחך כמו שזה נשמע, באתר הארץ, 23 בפברואר 2020

[1] רחלה זנדבנק, הדרך לנצחיות - קבוצת ווסטר, כותרת ראשית, 1 ביוני 1988

[2] מאיר שניצר, נפש אמריקאי הומיה, חדשות, 9 במרץ 1987

[3] ירון פריד, ביקור הסמל הטוב - ראיון עם דאפו, כותרת ראשית, 1 ביוני 1988

[4] אמיר פלג, ויליאם דאפו מצטלם בישראל לסרט "הניצחון" על מתאגרף יהודי בשואה, חדשות, 1 במאי 1989
עירית שמגר, בחירתו של וילם, מעריב, 7 במאי 1989

[5] חגי לוי, סרט / יש סקס אחר, חדשות, 3 במאי 1993

[6] נילי ברקן, ‏למה הוא כל-כך כועס?, באתר גלובס, 1 באוגוסט 2000

[7] מאיר שניצר, ארבעה ל"פלאטון", שלושה לוודי אלן, חדשות, 1 באפריל 1987

[8] נסים דיין, ‏נראה שאי אפשר להרוג ערפד, באתר גלובס, 7 בנובמבר 2001

[9] גואל פינטו, וילם דפו ואנגלופולוס יבואו לפסטיבל הקולנוע בחיפה, באתר הארץ, 19 בספטמבר 2005
פבלו אוטין, ‏הצפון החדש, באתר גלובס, 16 באוקטובר 2005

[10] גואל פינטו, עבד לעצמו, באתר הארץ, 9 בנובמבר 2005
פבלו אוטין, ‏עבדים היינו. ונשארנו, באתר גלובס, 27 בדצמבר 2005

[11] כתב גלובס, ‏"אנטי-כריסט", הסרט שהפך את כולם לאנטי, באתר גלובס, 27 ביולי 2009
דן פיינרו, קאן, ‏סרטו החדש של לארס פון טרייר חצה את כל גבולות הפרברסיה, באתר גלובס, 18 במאי 2009

[12] נועה לוין, עכבר העיר, הקאסט של "נימפומנית" חושף סיפורים מהס(ר)דינים, באתר הארץ, 5 במאי 2014
אורון שמיר, עכבר העיר, "נימפומנית": לא דיברנו עוד על אהבה, באתר הארץ, 9 במאי 2014

[13] אורי קליין, מתקפה כושלת בכל החזיתות, באתר הארץ, 13 ביוני 2006

[14] שני ליטמן, יומו האחרון של הבמאי פאזוליני - בסרט חדש, באתר הארץ, 25 בפברואר 2014
אריאלה בנקיר, להיות פאזוליני: וילם דפו מספר איך נכנס לדמותו של הבמאי הגדול, באתר הארץ, 16 בספטמבר 2014

[15] אורי קליין, "רצח באוריינט אקספרס": למה לעשות גרסה מחודשת לסרט הזה, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2017

[16] אבנר שביט‏, פסטיבל ונציה 2018: "רומא" הזוכה הגדול, קייס נאשף זכה בפרס השחקן במסגרת צד, באתר וואלה!‏, 08 בספטמבר 2018

[17] [1], פייסבוק

[18] אורי קליין, אני והבמאית שלי, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2005

[19] אורי קליין, גלריה, הארץ, אני מצלם את עצמי במיטה - משמע אני קיים, באתר הארץ, 25 במאי 2006

[20] פבלו אוטין, ‏אקשן כמופע מחול, באתר גלובס, 29 במרץ 2004

[21] אורון שמיר, אן האתוויי מגלמת חצי עיתונאית, חצי סוחרת נשק. זה מגוחך כמו שזה נשמע, באתר הארץ, 23 בפברואר 2020

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]