ויקטור אדלר
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות | |
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: 1. עיצוב קישורים חיצוניים, 2. עיצוב, ויקיזיציה..
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: 1. עיצוב קישורים חיצוניים, 2. עיצוב, ויקיזיציה.. | |
 | |||||||||
| צילום בסביבות שנת 1900 | |||||||||
| לידה |
24 ביוני 1852 פראג, ממלכת בוהמיה, חלק מצ'כיה, האימפריה האוסטרית | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
11 בנובמבר 1918 (בגיל 66) וינה, קיסרות אוסטריה (ציסליתניה), האימפריה האוסטרו-הונגרית | ||||||||
| מדינה |
 האימפריה האוסטרו-הונגרית  אוסטריה | ||||||||
| מקום קבורה |
בית הקברות המרכזי בווינה  | ||||||||
| השכלה |
אוניברסיטת וינה | ||||||||
| מפלגה | הסוציאל-דמוקרטית של הפועלים באוסטריה | ||||||||
| בת זוג | אמה | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
  | |||||||||
ויקטור אדלר (בגרמנית: Victor Adler (לעיתים Viktor); 24 ביוני 1852, פראג – 11 בנובמבר 1918, וינה) היה פוליטיקאי ועיתונאי אוסטרי ממוצא יהודי, שהיה ממייסדי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית בשנת 1889, לאחר שהצליח לאחד את כל הזרמים של תנועת הפועלים באוסטריה. בשנת 1918 כיהן זמן קצר מאוד כשר החוץ בממשלה הזמנית של אוסטריה הגרמנית. דגל באיחוד אוסטריה עם גרמניה תחת משטר דמוקרטי. ייסד את העיתון "ארבייטר-צייטונג". היה רופא בהכשרתו, ועסק במשך פרק זמן בעיקר בפסיכיאטריה וברפואה תעסוקתית.
רקע משפחתי ושנות צעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקטור אדלר נולד בשנת 1852 כבן הבכור מבין חמשת ילדיה של משפחה יהודית מתבוללת מפראג. אביו, סלומון מרכוס אדלר, היה סוחר וחייט, שבהמשך חייו המיר את דתו לנצרות קתולית,[1] ואמו הייתה יוהנה לבית הרצל. כשוויקטור היה בן 3, עברה המשפחה לגור בעיירה ליפניק על הבצ'ווה (Lipník nad Bečvou) שבחבל מוראביה, שם ירש אביו עסק של נדל"ן. כשהיה בן 4 עברה המשפחה לווינה, בירת האימפריה, שם התגוררה בהתחלה בשכונה היהודית לאופולדשטאדט, ובהמשך, הודות לשיפור מצבה הכלכלי, עברה לשכונות האלגנטיות של העיר. ויקטור היה ילד רזה ונמוך קומה, שסבל מגמגום. בנעוריו נשלח לגימנסיה היוקרתית המסונפת למנזר הבנדיקטיני שוֹטֶנְשְטִיפְט (Schottenstift), "גימנסיית שוטן" (Schottengymnasium).
את בעיית הגמגום פתר בעזרת טיפול שעבר בווסטפאליה. בימי בית הספר חברו הטוב ביותר היה אנגלברט פרנרשטורפר (Engelbert Pernerstorfer; 1850 – 1918), לימים עיתונאי ופוליטיקאי; איתו, עם היינריך פרידיונג (Friedjung; אחד מהתלמידים היהודים היחידים בגימנסיה הקתולית; לימים היסטוריון ועיתונאי) ועם אחיו, זיגמונד אדלר, שהפך מאוחר יותר להיסטוריון שחקר את ההיסטוריה של המשפט, נהג ויקטור אדלר להיפגש בפגישות שבועות של יום א' בוילה של המשפחה בדבלינג (Döbling) ולדון בבעיות החברתיות והכלכליות של העם. במרכז שיחותיהם עמדו בין היתר השקפותיו של פרדיננד לסאל (Lassalle), והמחלוקת בין חסידי הסיוע מהמדינה אליבא דלסאל ובין פרנץ הרמן שולצה-דליטש (Schulze-Delitzsch) ותומכי רעיון העזרה העצמית וההדדית. כמו כן דנו בתהפוכות הפוליטיות במרכז אירופה עקב אירועי השנים 1866 ו-1870 – תבוסת אוסטריה במלחמה עם פרוסיה והקמת הרייך השני. בהמשך למד אדלר באוניברסיטת וינה – בתחילה כימיה, ואחר כך, בשנים 1872–1881 רפואה.
"רופא העניים"[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר תום לימודיו עבד אדלר כמדריך זוטר בקליניקה הפסיכיאטרית של בית החולים הכללי של וינה אצל פרופ' תאודור מיינרט (Meynert), שנודע במאמציו לשפר את איכות חיי המאושפזים הפסיכיאטריים. בשנת 1878 הכיר אדלר את אמה בראון (Emma Braun; 1858–1935), בלשנית וסופרת, בתו של מהנדס רכבות יהודי מדברצן, ובאותה שנה, ב-3 בספטמבר, הם נישאו. להבדיל מבעלה, אמה לא התנצרה.[2] בשנת 1879 נולד בנם הראשון, פרידריך וולפגנג. בין השנים 1882–1889 אדלר התגורר ועבד באַלְזֶרְגְרוּנְד (Alsergrund; הרובע התשיעי של וינה), בבית שירש מאביו ברחוב בֶּרְגְגאסה 19 (Berggasse; בבית זה עבר לגור אחרי 1891 זיגמונד פרויד). אדלר עבד אחרי 1883 כפסיכיאטר. לצורך השתלמות ביקר בהרצאות המפורסמות של ז'אן-מרטן שארקו בפריז. כעבור זמן העדיף להתרכז בעבודתו כרופא בשכונות של עניים, ותוך כדי כך נדהם מאוד מבעיות העוני והמחלות המקצועיות. על מנת להתמחות בתחום הרפואה התעסוקתית נסע בשנת 1883 לגרמניה, שווייץ ואנגליה. כתב בנושא הזה גם בעיתון של קרל קאוטסקי, "די נויה צייט" (Die Neue Zeit; 1883) שהיה מקושר למפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה.
תחילת דרכו הפוליטית כתומך בדמוקרטיה פאן-גרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
כחבר באגודת הסטודנטים (Burschenschaft, בורשנשאפט) "בראונה ארמיניה" (Braune Arminia; קרויה על שמו של המצביא הגרמני הקדום "ארמיניוס" (או "הרמן"), שאליה נרשם בעידוד חברו אנגלברט פרנרשטורפר) ובאיגוד הקוראים הגרמנים בווינה, ראה אדלר את עצמו כבר מגיל צעיר כמשתייך לסביבה הדוברת גרמנית, והתחיל להזדהות עם אידיאלים לאומיים גרמניים, שכללו גם שאיפות לצדק חברתי. בשנת 1878 המיר את דתו לנצרות לותרנית (זרם דתי שנמצא במיעוט באוסטריה ומיוצג יותר דווקא בגרמניה).
יחד עם פרידיונג ופרנרשטורפר חבר אדלר לרוזן הלאומן האנטי-קתולי גאורג פון שֶנֶרֶר (von Schönerer; 1842–1921), ויחד איתו חיברו בשנת 1882 את "תוכנית לינץ" (Linzer Programm), שהיוותה מעין תוכנית יסוד ללאומנות הגרמנית בשטחי ציסלייטאניה (Cisleithania) – החלק המערבי (האוסטרי) של הממלכה הדואלית אוסטרו-הונגריה. פרט לשאיפה ל"פאן-גרמניזם" – איחוד אוסטריה וכל השטחים המאוכלסים בגרמנים עם גרמניה – דגלה התוכנית בהתרופפות הקשר עם טראנסלייטניה (Transleithania – החלק ההונגרי של האימפריה), דרישות לחופש העיתונות, חופש ההתאגדות, בחירות חופשיות ועוד דרישות חברתיות מתקדמות.
ואולם, עם השנים, הרוזן שנרר, מנהיג המפלגה הפאן-גרמניסטית באוסטריה, איכזב את האגף השמאלי של תומכיו, שעימו נמנו אדלר ושני חבריו; זאת לאחר שהוא אימץ קו אנטישמי, קסנופובי אנטי-סלאבי ואוטוריטארי. בשנת 1885, בהיותו ממוצא יהודי, הוצא אדלר מחוץ לשורות התנועה.
פובליציסט ומנהיג סוציאל-דמוקרט[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות התנצרותו של אדלר, דלתות רבים ממועדוניה ה"עממיים" ואגודותיה של וינה נשארו נעולות בפניו. לאחר שהרשויות לא נענו לבקשותיו להתמנות מפקח לרפואת התעסוקה, החל אדלר בשנת 1885 באופן רשמי את דרכו כסוציאליסט, כאשר השתתף באספת מחאה נגד החוקים הסוציאליים שתכנן ראש ממשלת ציסלייטאניה, אדוארד טאפה (Taaffe).
בעת ביקוריו במערב אירופה הכיר מנהיגים והוגים סוציאליסטים כמו פרידריך אנגלס, אוגוסט בבל וקרל ליבקנכט, והתיידד במיוחד עם השניים הראשונים. בשנת 1886 ייסד אדלר את העיתון "גלייכהייט" (Gleichheit – 'שוויון'), עיתון בעל השראה מרקסיסטית – ולאחר שזה נאסר לפרסום, ייסד בשנת 1889 את העיתון "אַרְבַּיְיטֶר-צַיְיטוּנג" (Arbeiter-Zeitung), שהפך ליומון ("טאגבלאט") בשנת 1895. בין היתר פרסם בעיתון סדרת מאמרים סנסציוניים שתיארו את העושק של הפועלים מהגרי העבודה מבוהמיה שעבדו בבית החרושת ללבנים בוִוינֶרְבֶּרְג (Wienerberg; כיום חלק מרובע פָבוֹרִיטֶן של וינה) – תנאי המגורים הקשים, שיטות תשלום השכר בעזרת תלושים ששימשו קניית מצרכי מזון ואחרים במחירים גבוהים יותר בחנויות הקשורות למעבידים, הונאות במסווה של ביטוח על ידי הבעלים ועוד. (לבסוף הפועלים הצליחו לשפר את תנאי עבודתם ומחיתם הודות לשביתה בשנת 1895 שאדלר וחבריו תמכו בה.[3])
ב-1889 תמך אדלר בשביתה הראשונה בווינה – שביתה של נהגי החשמליות של וינה; ב-1890 ארגן את חגיגת האחד במאי בפראטר של וינה, שהפך למפגן כוח מרשים של מעמד הפועלים האוסטרי; הוא נאבק על מנת לגשר בקונפליקט בין מנהיגי הסוציאליסטים האוסטרים ואלו מצ'כיה, והוביל מערכה עיקשת ולבסוף מוצלחת להשגת שוויון בזכות בחירה (לפי שעה, לגברים בלבד, כשבאותה תקופה לא הושגה עדיין באוסטריה זכות בחירה לנשים).[4]
פעילותו הפוליטית ערערה את מצבה הכלכלי של משפחתו והכניסה אותו לתסבוכות עם החוק. על אף שהתנגד לשימוש בשיטות טרור, הוא נשפט בין השנים 1887–1890 17 פעמים בהאשמת-שווא של "אנרכיזם", וידע חודשים רבים של מאסר, שכללו גם עונשים בצורת ימי צום חודשִיים, כפי שנהגו בעבריינים חסרי תקנה.
מנהיג מאחד של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית באוסטריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפועלים באימפריה האוסטרו-הונגרית התחילו להתארגן לראשונה בימי "אביב העמים" ב-1848. בהמשך קמו תנועות רבות בעלות אופי סוציאליסטי שהתפתחו במיוחד באזורים המתועשים יותר, כמו בבוהמיה. אגודות ראשונות אלה הושפעו על ידי הסוציאליזם הגרמני ורעיונותיהם של קרל מרקס ופרדיננד לסאל. הן הצליחו להשיג את זכות השביתה בשנת 1870. בהמשך חל פילוג ממשי בין הקבוצה הליברלית יותר (ה-Gemäßigte) ובין זו הרדיקלית המרקסיסטית (ה-Radikale) ובראשה יוהאן מוסט ויוזף פּוֹיְקֶרְט (Peukert), כשהאחרונה דחתה את הפרלמנטריזם. ב-30 בדצמבר 1888 השתתף אדלר יחד עם קרל קאוטסקי בכינוס כל הפלגים הסוציאל-דמוקרטיים בעיירה היינפלד (Hainfeld) שבאוסטריה תחתית – Hainfelder Parteitag – והצליח שם כמעט ללא התנגדות להשיג את אישור "הצהרת העקרונות של מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית של אוסטריה" (Hainfelder Programm), שהוא היה מחברה. מתוך רצון לשמר את "הלהבה המהפכנית" בקרב ההמונים, בחר אדלר במדיניות של המתנה (Politik des Abwarten). לעיתים קרובות נמתחה ביקורת על מדיניות זו. ביולי 1889 השתתף אדלר כנציג תנועת הפועלים המאוחדת באוסטריה בכנס הקמת האינטרנציונל השני בפריז, שיזם אנגלס; הוא הפך עד מהרה לאחד ממנהיגיו המשפיעים ביותר של הארגון. כעבור שנים אחדות הופיעו שוב נטיות לפילוג, הפעם בין הסיעות האתניות השונות, במיוחד בצ'כיה. במגרש הפוליטי, הישגו החשוב ביותר של אדלר כמנהיג של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית היה הנהגת זכות הבחירה השווה לכל (פרט לנשים) בשנת 1905, שאושרה בהמשך בשנת 1907 על ידי הקיסר פרנץ יוזף. אדלר ידע לנצל לטובת העניין את השפעתם של אירועי מהפכת 1905 ברוסיה ושל מהומות שהתרחשו בהונגריה. בשנת 1898 הצביעה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית בכנס שלה בברנו בעד הפיכת אוסטרו-הונגריה למדינה פדרטיבית דמוקרטית.
בין השנים 1905–1918 היה ויקטור אדלר חבר בפרלמנט האוסטרי (רייכסראט, Reichsrat) מטעם מפלגתו. בהנהגתו עלה ייצוג מפלגתו בפרלמנט ממנדט אחד ל-87.
תמיכה במדיניות המלחמתית של הקיסרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
התנועות הסוציאל-דמוקרטיות והאינטרנציונל השני השתדלו במשך שנים להיאבק למען השלום ולמניעת סכסוכים צבאיים. גם ויקטור אדלר הגן בלהט על הצורך לשמור על השלום באירופה בכנס האינטרנציונל בבזל בשנת 1912. פריצת מלחמת העולם הראשונה גרמה לקרע בתוך האינטרנציונל. אצל אדלר, ההתחייבות כלפי האומה הגרמנית, לפי הבנתו, גברה על ההשקפות האינטרנציונליסטיות; לפיכך, בדומה לרבים מחברי האינטרנציונל השני, הצביע אדלר בעד תקציבי המלחמה. בכנס של האינטרנציונל בבריסל בשנת 1914 רוב המנהיגים הסוציאל-דמוקרטים, ובהם אדלר, התעמתו עם הפציפיסטים, שבראשם עמדו אנשים כמו ז'אן ז'ורס ואף בנו של ויקטור אדלר, פרידריך אדלר, שכיהן כמזכיר בהנהגת המפלגה של אביו, והעדיף להתפטר מתפקידו.
באוקטובר 1916 פרידריך אדלר ירה למוות בראש ממשלת אוסטריה, הרוזן קרל פון שְטִירְגק (Stürgkh), בעת שהלה אכל צהריים במסעדה במלון במרכז וינה. הוא נימק זאת בכך ששטירק היה אחראי בעיניו להמשך המלחמה ולניטרול הפרלמנט. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית גינתה את מעשו כפעולת טרור אינדיבידואלי, זרה לחלוטין לאידיאוליגיה המרקסיסטית העומדת ביסוד מצעהּ. בבית המשפט ניסה לשווא ויקטור אדלר, הפסיכיאטר בהכשרתו, לשכנע את השופטים שבנו פעל כנראה ברגע של אי-שפיות, בהתחשב בתורשתו: אמו, אֶמָה (אשתו של ויקטור), סבלה מהפרעות פסיכיאטריות, ואחותו של ויקטור הייתה מאושפזת בבית החולים לחולי נפש "אם שטיינהוף" בווינה. ואולם פרידריך אדלר נשפט על ידי בית משפט מיוחד ונידון למוות. אחרי מות הקיסר פרנץ יוזף ב-22 בנובמבר 1916, הקיסר החדש, קרל, המתיק את העונש לשמנה-עשרה שנות מאסר. בסופו של דבר, פרידריך אדלר שהה בבית סוהר שנה בלבד ושוחרר עקב חנינה שקיבל בשנת 1918
בסוף המלחמה הסוציאל-דמוקרטים האוסטרים ובראשם ויקטור אדלר, קרל רנר ואוטו באואר הגו תוכניות לגבי עתיד החלק האוסטרי של האימפריה האוסטרית-הונגרית, ובהתחשב בזכויות להגדרה עצמית של העמים שחיו בו. ויקטור אדלר לקח בחשבון אפשרות של קונפדרציה של מדינות אוטונומיות או אם רעיון זה ייכשל אפשרות של איחוד חבלי הארץ המאוכלסים באוסטרים גרמנים עם גרמניה.
ימיו האחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהיותו חולה מאוד הוא נכח בהתפרקותה של האימפריה האוסטרו-הונגרית והשתתף במאמצים להקים רפובליקה אוסטרית דמוקרטית, מועמדת לאיחוד עם גרמניה. ב-30 באוקטובר 1918 נכנס לממשלה הזמנית האוסטרית של קרל רנר, חברו למפלגה, בתפקיד שר החוץ. יומיים לפני מותו, נאם במועצת המדינה של אוסטריה והביע את אמונתו כי ניתן לבצע באוסטריה מהפכה חברתית בדרכי שלום, להבדיל מהמהפכה ברוסיה:
אני משוכנע שאנחנו, הגרמנים, גם בכך ניתן דוגמה לעולם -איך מבצעים ומגשימים מהפכה בצורה הכי חלקה, הקלאסית והפשוטה
[5] נפטר ב-11 בנובמבר 1918, יום לפני הכרזת הרפובליקה האוסטרית . לוויקטור אדלר היו שלושה ילדים: פרידריך, לימים פעיל מהפכן שרצח את ראש ממשלת אוסטריה בווינה, פוליטיקאי והוגה סוציאל-דמוקרטי, מארי וקארל שהיה לסופר ורופא.
ויקטור אדלר והיהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפלגתו של אדלר, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, הייתה בזמנו המפלגה האוסטרית-גרמנית היחידה שלא כללה את האנטישמיות במצעה הפוליטי. [6] כיהודי מתבולל דובר גרמנית, ויקטור אדלר ראה עצמו אזרח השייך לאומה ולתרבות הגרמנית. אפילו אחרי התנצרותו מסיבות סתגלניות, לא התכחש לרגע למוצאו היהודי, שנראה בעיניו לא רלוונטי. הותקף לעיתים קרובות על רקע גזעני אך העדיף לא להיגרר לפולמוסים סביב יהדותו והאמין כי לא צריך להפריד את בעיות הציבור היהודי מבעיותיהם של שאר האזרחים במדינה. משום כך מבחינה אידאולוגית היה מתנגד תקיף לקו של הבונד ושל הציונות.[7] נמתחת בקורת על ויקטור אדלר, שבדומה לכמה מעמיתיו היהודים בתנועה הסוציאליסטית או הסוציאל-דמוקרטית המעיט בחשיבות הדיכוי הלאומי או הדתי של היהודים. אף על פי שעזב את התנועה הפאנגרמניסטית של שנרר אחרי הוספת הסעיף האנטישמי 12 במצע שלה בשנת 1885 עדיין העדיף אדלר לראות ב"פילושמיות", כלומר הבעת אהדה ליהודים בתור עם נרדף (והתיצבות בדרך זאת "לצד" קפיטליסטים יהודים, "ארכי-אויבים של החופש הפוליטי ושל הקדמה החברתית-פוליטי" כפי התבטא "ארבייטר צייטונג", עיתונו של אדלר) גישה לא רצויה, בדיוק כמו ה"אנטישמיות". בשנת 1891 כשמשלחת של יהודים רוסים שחיו באמריקה בראשות אברהם כהן Abraham Cahan ביקשה בקונגרס של האינטרנציונל הסוציאליסטי לגנות את האנטישמיות, ויקטור אדלר הצליח ל"אזן" עמדה זו עם גינוי מקביל של ה"פילושמיות".[8][9] על בסיס השקפה זאת התנגד אדלר בשנת 1911 לגינוי על ידי האינטרנציונל הסוציאליסטי של המשפט בייליס ברוסיה במילים האלה:
"יהודים ושוב יהודים. כאילו כל העולם נסוב סביב הבעיה היהודית"
[10] בהזדמנות אחרת, טען כי
"הפחד מאנטישמים הוא מגוחך ואבסורדי בדיוק כמו הפחד מיהודים"
לרגל מלאת ששים שנה להולדתו של ויקטור אדלר כתב ברל לוקר מאמר בעיתון של פועלי ציון בגליציה שבו תוך כדי ציון זכויותיו של אדלר בתנועה הסוציאלי-דמוקרטית, הקדיש כמה שורות לאדלר היהודי: "ויקטור אדלר הוא בן העם היהודי ואין ספק כי ניתן למצוא הרבה הבזקים יהודיים באישיותו, כגון "השכל האנליטי הבהיר", "ההתלהבות והסרקזם שלו". אבל, מציין לוקר, "ויקטור אדלר, בסופו של דבר, אינו שלנו. הוא גדל בחיקה של תרבות זרה, ממנה ספג בשנים הארוכות של חייו עתירי המעש... ויקטור אדלר הוא גרמני - ומי יוכל להלין על כך! ההיסטוריה גוברת על האישיות הכי חזקה".[12] גישתו של אדלר מוסברת על ידי גורמים פוליטיים, פסיכולוגיים וטקטיים, (ראה דעתו של הסוציאל-דמוקרט יוליוס בראונטל[13]) בין אלו האחרונים הרצון למשוך אל התנועה הסוציאל-דמוקרטית את בני הרוב באוסטריה ולדחות כל שמץ של זיהוי אפשרי בין התנועה ובין היהודים, זיהוי שהיה יכול לעלות (ועלה) בפי היריבים האנטישמיים, נוכח היצוג הבולט של מנהיגים ממוצא יהודי במפלגתו. פרט לכך החשש שהמאבק באנטישמיות עלול להתפרש כהגנה על מעמד העשירים היהודים. בעוד אדלר המשיך עד סוף ימיו לסרב להכיר בלאומיות היהודית, בלגיטימיות הציונות אפילו באגף הסוציאליסטי שלה, היו בין חבריו הלא יהודים, כאלה, כדוגמת פרנרשטורפר, אשר, חופשיים מתסביכים, כן הביעו אהדה לציונות הסוציאליסטית ולבונד, כנציגים של האינטרסים של העובדים היהודים.[14]
אחרי שנות ה-1920 ריכך אוטו באואר את עמדת המפלגה כלפי הציונות הסוציאליסטית והכיר בלאומיות היהודית כתופעה קיימת בזמנים ובאזורים גאוגרפיים ספציפיים.[15]
הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרס ויקטור אדלר - לתולדות התנועות החברתיות - מוענק על ידי ממשלת אוסטריה פעם בשנתיים.
- 1928 - פסל דיוקן מברונזה של אדלר מאת אנטון האנאק, לצד דיוקנאותיהם של הסוציאל-דמוקרטים האוסטרים הראשונים יאקוב רוימן ופרדיננד האנוש, הוצב באנדרטת הרפובליקה בככר שמרלינג בווינה, ברינג קרל רנר מס.1-3. האנדרטה נחנכה לרגל מלאת עשור לרפובליקה האוסטרית הראשונה.
- ככר ברובע 10 של וינה נושאת את שמו Viktor-Adler-Platz.
- לוח זיכרון מוצבת על הבית מס. 6 ברח' גומפנדורפר בווינה.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- M. Ermers, Victor Adler, 1932
- Julius Braunthal: Victor und Friedrich Adler. Zwei Generationen Arbeiterbewegung Wiener Verlagsbuchhandlung, 1965 (יוליוס בראונטל - ויקטור ופרידריך אדלר. שני דורות בתנועת העבודה, וינה 1965)
- R.S.Wistrich- Revolutionary Jews from Marx to Trotsky, 1976 (רוברט ויסטריך - יהודים מהפכנים ממרקס ועד טרוצקי)
- L. O. Meysels, Victor Adler - Die Biographie, 1997
- 2016 Michaela Feurstein-Prasser, Gerhard Milchram - Jüdisches Wien, Mandelbaum Verlag, Wien
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ,Neue Deutsche National-Biographie Berlin 1953 vol.1
Geoffrey Wigoder- 'Evrei în lume .Dicţionar biografic, coord Vivane Prager ,Editura Hasefer, Bucureşti 2001 (ג'פרי ויגודר - לקסיקון לביוגרפיה יהודית Dictionary of Jewish Biography, Jerusalem G.G.The Jerusalem Publishing House 2000, תרגום לרומנית, עורכת:ויויאן פרגר)
Social Democrat, July 1912, pp. 322-328, an appreciation of Adler from Die Neue Zeit of the previous month or thereabouts. Taken from Karl Kautsky’s Article in the “Neue Zeit
Joseph Schwartz -Cassandra's daughter: a history of psychanalysis Viking Penguin,London, 1999, p.20 (ג'וזף שוורץ: בתה של קסנדרה: היסטוריה של פסיכאנליזה, הוצאת וייקינג פנגואין, לונדון 1999, ע 20 באנגלית)
(Albert Lichtblau - The Jews! Search for Zugehörigkeit in Austria up to 1938)
Hans Mommsen Victor Adler und die Erste Österreischische Republik in Österreich, November 1918: die Entstehung der Ersten Republik R.Oldenbourg Verlag, München, 1986 Protokoll d. Symposiums in Wien am 24 u.25 Oktober 1978 hrgb. von Isabella Ackerl u.Rudolf Neck, p. 17-27
- Jack Jacobs - On Socialists and The Jewish Question After Marx,New York University Press 1991
(ג'ק ג'ייקובס - על הסוציאליסטים והשאלה היהודית אחרי מרקס) באנגלית, מסת"ב 0-8147-4123-0
- ביוגרפיה בלקסיקון הסוציאל-דמוקרטיה הווינאית
- ויקטור אדלר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ויקטור אדלר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ויקטור אדלר (1852-1918), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Deutsche National-Biographie, vol. 2, 1953, p.72.
- ^ G. Wigoder, 2001, p.17.
- ^ מאת קרל פופלר באתר "וינר צייטונג" 2004-2005.
- ^ K. Kautsky, 1912.
- ^ מצוטט בה. מומזן (1986) ע' 17
- ^ 2016 M.Feurstein-Prasser, Gerhard Milchram ע' 79
- ^ G.Wigoder 2001, p.18
- ^ Lloyd Gartner - History of the Jews in modern times, Oxford University Press, 2001, p.229 (לויד גרטנר - תולדות היהודים בזמנים המודרניים, 2001 ע' 229 )
- ^ J.Jacobs (1991) p.99
- ^ צוטט על ידי רוברט ויסטריך, בספרו Revolutionary Jews from Marx to Trotsky. London: Harrap 1976 p.94-114 ראה על הכחשת דיכוים של היהודים ב Philip Mendes -Denying the Jewish Experience of Oppression: The Jewish Anti-Zionism of John Docker Australian Journal of Jewish Studies, Vol. 17, 2003. (פיליפ מנדס - הכחשת דיכוי היהודים:האנטי ציונות היהודית של ג'ון דוקר)
- ^ ציטוט ב p. 103 (J.Jacobs (1991
- ^ J.Jacobs (1991)p.96
- ^ מצוטט ב J.Jacobs (1991) - p.103
- ^ J.Jacobs (1991) - p.97
- ^ p.104-105 (1991) J.Jacobs
- ויקיפדיה: עריכה - קישורים חיצוניים
- אישים הקבורים בבית הקברות המרכזי בווינה
- יהודים חברי הפרלמנט האוסטרי
- בוגרי אוניברסיטת וינה
- פוליטיקאים יהודים אוסטרים
- עיתונאים יהודים אוסטרים
- יהודים צ'כים
- יהודים מומרים אוסטרים
- נוצרים רומים-קתולים אוסטרים
- מתנצרים
- סוציאל-דמוקרטים
- שרי החוץ של אוסטריה
- רופאים אוסטרים
- ביבליופילים
- אוסטרים שנולדו ב-1852
- אוסטרים שנפטרו ב-1918